חינוך מוסרי והאידיאל הדמוקרטי
שפלר, י' (2011). חינוך מוסרי והאידיאל הדמוקרטי. בתוך י' שפלר, שאלה של חינוך: מבחר מאמרים (ע' 140-131). ירושלים: קרן מנדל וכתר.
המחויבות לאידיאל הדמוקרטי כעיקרון מארגן של חברה נושאת עימה השתמעויות רדיקליות ומרחיקות לכת, לא רק למוסדות פוליטיים ומשפטיים בסיסיים אלא גם לתפיסות החינוכיות המנחות את התפתחות ילדינו. האידיאל הדמוקרטי הוא אידיאל של חברה פתוחה ודינמית: פתוחה באין בה תוכנית פעולה חברתית תקדימית הנתפסת כדוגמה ומחוסנת מפני הערכה ביקורתית בזירה הציבורית; דינמית, בכך שהמוסדות היסודיים בה אינם מתוכננים לבלום שינויים אלא להסדירם ולתעל אותם באמצעות חשיפתם לבחינה ציבורית מדוקדקת ובאמצעות ביסוסם הבלעדי על בחירותיהם של חבריה.
בחברות סמכותניות מסורתיות נחשב החינוך בדרך כלל לתהליך של הנצחת הידע העממי המקובל, שרואים בו גילום של הדוקטרינות המרכזיות שסדרים בין בני אדם מתבססים עליהן. דוקטרינות אלה יש להחדיר באמצעות החינוך, ואין אמורים להטיל בהן ספק. ואולם מאחר שהחלוקה לשליטים ולנשלטים היא הבחנת יסוד בחברות כאלה, חינוכן של האליטות השלטוניות מבודל בחדות מההכשרה ומעיצוב הדעות השמורים להמונים. לחינוך בחברות לא-דמוקרטיות פנים כפולות: הוא נשק או מכשיר לעיצוב מחשבתם של הנשלטים בהתאם למיתוס הדוגמטי המועדף על השלטונות; ואילו לאלה האחרונים הוא בגדר חניכה לזכויות לשליטים ולאמנויות הממשל, כולל תמרון דעותיהם של ההמונים.
בחירה באידיאל הדמוקרטי לחברה משמע דחייה על הסף של תפיסת החינוך כמכשיר שלטוני; משמע ויתור על הרעיון של עיצוב או כיור מחשבתו של התלמיד. אדרבה, תפקיד החינוך בדמוקרטיה הוא לשחרר את המחשבה, לחזק את קשריה הביקורתיים, לציידה בידע וביכולת לחקירה ודרישה עצמאיות, לגייס את אהדותיה האנושיות ולהאיר את אפשרויות הבחירה המוסריות והמעשיות העומדות לפניה. יתר על כן, התפקיד הזה אינו מוגבל לאיזשהו תת-מעמד נתון של חברים אלא יש להרחיבו ככל האפשר לכלל האזרחים, מאחר שכולם נקראים להשתתף בתהליך הדיון, הביקורת, הבחירה, והמאמץ הקיבוצי שהמבנה החברתי המשותף תלוי בו.
חינוך, במובן הרחב, הוא עניין מקיף יותר מאשר חינוך בית-ספרי, בהיותו כולל את כל התהליכים שהחברים בחברה מתפתחים באמצעותם. גורמים רשמיים של חינוך בית-ספרי אינם נושאים – ואינם יכולים לשאת – בכל נטל החינוך בחברה דמוקרטית, בעיקר בכל הנוגע לחינוך מוסרי ולהבניית אופי. ובכל זאת, יש להעלות את הסוגיה באופן ספציפי ביחס לבתי הספר ולחינוך הבית-ספרי.
רק בדוחק אפשר לדבר על הסכמה מוצקה בין אנשי מוסר ומחנכים בנוגע לתוכן המוסריות ולטווח שלה. עם זאת, מסורת הפילוסופיה של המוסר חושפת מובן של מוסריות שהינה מוסד מקיף המצוי מעל ומעבר לקודים מוסריים מסוימים. ייתכן שאפשר לתפוס זאת באופן ראשוני מתוך תשומת לב לשפת השיפוט המוסרי. מי שאומר שפעולה היא "נכונה" או ש"יש" ללכת בנתיב כלשהו, לא רק מבטא טעם או העדפה, גם לא טוען טענה, אלא מבליע שהשיפוט מגובה בנימוקים ואף מזמין לדיון בנימוקים האלה. שימוש בטענה מוסרית משמע, התחייבות, לפחות עקרונית ל"נקודת המבט המוסרית", כלומר לטענה שלנתיב המומלץ יתרון שאפשר לראותו בבירור אם טורחים למפות את המצב באופן מקיף – המביא בחשבון, ללא פניות ובאהדה, את האינטרסים העומדים על הפרק, ומתוך כבוד לכל המעורבים בסוגיה.
קיימת אנלוגיה ברורה בין נקודת המבט המוסרית למדעית, ואין זה מקרי שבשני המקרים אנו מדברים על נימוקים. אנו יכולים להיות הגיוניים בעניינים מעשיים כמו גם בעניינים תיאורטיים. אנו יכולים לבצע הערכה הוגנת של הראיות הנוגעות להשערה עובדתית, כשם שאנו יכולים להציג באופן הוגן אינטרסים מתנגשים. בכל אופן אנו נקראים להתגבר על נטיותינו הראשוניות לתקיפות ולמשוא פנים באמצעות נאמנות יסודית יותר לאמות מידה של שיפוט הגיוני המובן לכל מי שכשיר לחקור את הסוגיות. יתרה מזו, ברור וגלוי שיש קשר קרוב בין המושג הכללי של הינתנות להנמקה הגיונית, המונח ביסודן של נקודת המבט המוסרית ונקודת המבט המדעית לבין האידיאל הדמוקרטי. שכן זה האחרון דורש את מיסודן של ה"פניות להיגיון" בספירה של ההתנהגות החברתית.
החברה הדמוקרטית, בנאמנותה היסודית לערוצי דיון פתוח, לבחינה ציבורית, לשכנוע רציונלי ולשינוי מסודר, גורסת למעשה שהפרקטיקות הנוכחיות שלה אינן מובנות מאליהן או מובטחות מטעם סמכות קבועה וגבוהה יותר באופן בלעדי להחלטותיה של עילית בעלת זכויות יתר אלא נתונות לביקורת רציונלית, כלומר מתיימרות לקיים את עצמן בתהליך של חילופי נימוקים חופשיים בניסיון להגיע לשיפוט הוגן ומקיף. כאן, נראה למחבר המאמר, נמצא הקישור בין חינוך מוסרי לחינוך מדעי ולחינוך דמוקרטי, וקישור מרכזי זה הוא שמספק לדעתו את הכוונה הבסיסית לפרקטיקה בית-ספרית.
בהכשרת תלמידינו לחשיבה הגיונית אנו מכשירים אותם להיות ביקורתיים. אנו מעודדים אותם לשאול שאלות, לחפש ראיות, לבקש חלופות ולבחון אותן בהקפדה, להיות ביקורתיים ביחס לרעיונותיהם הם ולרעיונות של אחרים. נתיב חינוכי זה מוציא מכלל אפשרות את תפיסת החינוך הבית-ספרי כמכשיר לעיצוב מחשבות התלמידים לאור רעיונות הנתונים מראש. שכן אם הם מבקשים נימוקים, אזי מידת ההערכה שלהם לאותם נימוקים היא שתקבע אלו רעיונות הם יקבלו בסופו של דבר.
האתגר של חינוך מוסרי הוא לפתח מחשבה ביקורתית בספירה של הפרקטיקה, והוא המשכי לאתגר לפתח מחשבה ביקורתית בכל היבטיו ושלביו של החינוך הבית-ספרי. חינוך בית-ספרי מוסרי אינו אפוא דבר-מה נפרד, שיש לגלמו ברשימה של התנהגויות, או לראות בו רק עוד נושא או פעילות במסגרת תוכנית הלימודים או מחוצה לה. עליו אכן לחדור אל מכלול ההתנסות הבית-ספרית.
הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת