זמן, קולקטיביות ועיצוב-עצמי במוסד החינוכי שומריה: 1937 עד 1953
Halfin, T. (2022). Time, Collectivity and Self-Formation in the Shomriya Educational Institution, 1937–1953". Israel Studies, 27, 3, 94-117. Project MUSE muse.jhu.edu/article/861283
עיקרי הדברים:
- בתהליך החִברוּת של המוסד החינוכי, החניכים בפנימיית שומריה למדו לציית לצו הקולקטיב ומה שנראה מבחוץ ככפייה נחווה על ידם כשחרור
- זמן אישי מתמקד בתהליך ההתבגרות של היחיד, בעוד שזמן קולקטיבי נוגע לתהליך שבו אוסף אקראי של יחידים נהפכים לקבוצה מאוחדת
- ההיבטים האישי והקולקטיבי של הזמן מתחילים כמושגים מקבילים, כלומר נפרדים, אבל בסופו של דבר מתלכדים
- הקבוצה והיחיד מתבגרים יחדיו, והיחיד חייב ללמוד להעדיף את הקבוצה – זוהי תמציתה של ההתבגרות בחברה סוציאליסטית
- כך למשל, קשרים רומנטיים נתפסים כאיום על אחדות הקבוצה. לפחות חלק מהחניכים חשו כי הם נדרשו לתעל את יחסיהם לטובת החברה בכללותה
- לא היה זמן לחשוב, להרהר, לתהות על החיים [ובתוך כך אולי גם לפתח רעיונות עצמאיים, ביקורתיים ואף מרדניים לגבי האידיאולוגיה השלטת]
- סדר היום העמוס במוסד הפך את הזמן למצרך נדיר ובעל-ערך, כזה שעורר דיון בצורך לנצלו היטב; פסיביות ו"בזבוז" זמן נחשבו לחטא
- זמן חופשי נתפש כאיום על הקבוצה ועל ההתפתחות האישית של חבריה מפני שהוא מאפשר ליחידים למצוא אושר בעניינים אישיים ולזנוח בכך את האושר שמבטיחה הכניעה המוחלטת לקבוצה
שומריה הוקם בשנות השלושים של המאה העשרים כמסגרת חינוכית למתבגרים ואימץ שיטות חינוכיות חדשניות להכשיר בני נוער לחיים אקטיביים באוטופיה הסוציאליסטית של הקיבוץ. המוסד החינוכי שומריה שימש בעצם כפנימייה של קיבוצי השומר הצעיר. קריאה קפדנית של חומר ארכיוני שכתבו הצעירים מאפשרת לעקוב אחר תהליך עיצוב-העצמי בשומריה, תוך התמקדות בתפישותיהם, בהתבגרותם האישית, בהתגבשות הקבוצות שאליהן השתייכו ובפעילויותיהם היומיומיות. מחקר זה מתאר אתיקה שהפכה זמן פרטי סובייקטיבי לזמן קולקטיבי וכך יצרה עצמי קולקטיבי שהועדף על פני העצמי האינדיבידואלי.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך קיבוצי
זמן ועיצוב-העצמי
מושג הזמן מחבר בין טבע לתרבות, האוניברסלי והפרטיקולרי. אף שהוא שאוב מתופעות טבע, חברות אנושיות חוות זמן באופנים שונים וממשיגות אותו בדרכים ייחודיות (22). אדמונד ליץ' טוען כי תרבויות מפתחות שני מושגים סותרים של זמן: ליניארי המבוסס על התקדמות ושינוי; ומעגלי, המבוסס על טבע מחזורי ונצחי (23). המושג הדואלי הזה הנחה את מחקר הזמן בשומריה: התפישה הליניארית של התבגרות והתפתחות לעומת התפישה המעגלית שמאפיינת את חיי היומיום במוסד. השילוב בין שתי תפישות הזמן מייצר תהליך שבו המשמעות נעה בין האישי לקולקטיבי. ההמשגה של הזמן חיונית לעיצובו של העצמי, והיכולת לאתר את הקולקטיב במרכז ההוויה.
ניהול זמן וניהול ארגון קשורים לתהליכים של חִברוּת, פיקוח ועיצוב העצמי, במיוחד במוסדות טוטאליים המנותקים מהעולם החיצוני ויוצרים חברות סגורות עם חוקים ותרבות משלהם (24). מוסדות חינוכיים רבים, בעיקר פנימיות, ניחנים במאפיינים אלה (25). כשהצעירים מסיימים את חינוכם, הם שבים אל הזמן הציבורי-הכללי. עד אז, הם חיים לפי שעון המוסד, שמחוגיו נעים בקצב התהליכים והמטרות שלשמם הוקם (26). ארווין גופמן טוען כי מטרתם העיקרית של מוסדות טוטאליים היא לחברת-מחדש את חבריהם, בהתאם לכלליהם ולתרבותם הפנימית הייחודית.
אחד מכלי החברות-מחדש הוא משטר זמן-פנימי קפדני. סדר יום אחוד הוא בעל חשיבות עליונה במוסדות טוטאליים, וחיי היומיום מאורגנים סביב טקסטים מחזוריים שיוצרים את העולם הפנימי. זמן מחזורי הוא מנגנון יסודי בארגון של חיי היומיום וביצירה של טקסי היומיום באמצעותם מתעצב העצמי של המשתתף (27). חקירה קפדנית של ארגון הזמן בשומריה מאפשרת לבחון את עיצוב העצמי של הנוער במקום ביחס להפנמתם את הקודים התרבותיים שהמוסד החדיר בהם במטרה להופכם לחברי קיבוץ פוטנציאליים.
אנרכיה וטוטאליות בקיבוץ
שומריה התאפיין בטוטאליות הן כפנימייה והן כמוסד השייך למסגרת הטוטאלית של הקיבוץ. החיים בקיבוץ משלבים מרכיבים שבחברה המודרנית מופרדים לרוב (עבודה, משפחה, פנאי) (28). הדבר יוצר "עודף חברתי" (29) משום שחברי הקהילה קשורים זה בזה באמצעות רשת של אינספור זיקות-חיים – עבודה, קרבה משפחתית, חברות, שכנות, יחסים פוליטיים ועוד.
מרכיב מרכזי בחברה טוטאלית הוא העצמה של שליטה חברתית הנאכפת באמצעות תיחום (כמו מאסר או אשפוז), אבל גם, ובאופן תדיר יותר, באמצעות נראות גוברת המובילה לפיקוח-עצמי. הקיבוץ, והמוסד החינוכי בתוכו, כמו מוסדות טוטאליים אחרים, יוצר מרחב פנאופטי שבו הפרטיות בקושי קיימת והסובייקט חשוף באופן קבוע למבטם המנרמל של אחרים (30). בשומריה היה מוסד שנקרא 'שיחות נפש' שבו כל חברי הקיבוץ השתתפו בשיח שעסק לא רק באידיאולוגיה אלא גם בבעיות פיסיות ורגשיות שנחשפו לעין הציבור (31).
מאפיינים פנאופטיים אלה יצרו סיטואציה שבה התרבות הפוליטית בקיבוץ, במסווה של קולקטיביזם אידיאולוגי, מוקמה על הגבול הדק שבין אנרכיה לטוטליטריות. הגבול היה דק, משום שהאידיאולוגיה הקיבוצית לפני קום המדינה אופיינה בידי דחף אנרכי חזק, דמוקרטיה ישירה, דיונים על כל נושא, תחושה חזקה של אחריות הדדית, התנדבות והיעדר של היררכיות פורמליות (32). עם זאת, רבים תיארו את הקיבוץ כחברה דכאנית שנשלטה בידי חשיבה קבוצתית שכפתה על היחיד לקבל את צו התנועה (33). אין כאן כל סתירה, משום שבחברה המאורגנת באופן אופקי, בלי מנגנונים פורמליים של כפייה כוחנית, הפיקוח החברתי פועל כמנגנון המנרמל היחיד.
המחקר מראה כי בתהליך החברות של המוסד החינוכי, החניכים למדו לציית לצו הקולקטיב וכי מה שנראה מבחוץ ככפייה נחווה על ידם כשחרור.
זמן ליניארי
מושג הזמן הליניארי בשומריה מסמן את התהליך החינוכי שעברו צעירים במשך שש שנותיהם במוסד. ההיבטים האישי והקולקטיבי של הזמן מתחילים כמושגים מקבילים, כלומר נפרדים, אבל בסופו של דבר מתלכדים. זמן אישי מתמקד בתהליך ההתבגרות של היחיד, בעוד שזמן קולקטיבי נוגע לתהליך שבו אוסף אקראי של יחידים נהפכים לקבוצה מאוחדת (34).
התלכדות בין ציר הזמן של הקבוצה ובין ציר הזמן של היחיד
הקבוצה והיחיד מתבגרים יחדיו, והיחיד חייב ללמוד להעדיף את הקבוצה – זוהי תמציתה של ההתבגרות בחברה סוציאליסטית (44). כך למשל, קשרים רומנטיים נתפסים כאיום על אחדות הקבוצה. לפחות חלק מהחניכים חשו כי הם נדרשו לתעל את יחסיהם לטובת החברה בכללותה. ייתכן כי סברו כי פעילות חברתית בגיל ההתגברות היא דרך ראויה לעשות סובלימציה לדחפים מיניים (תפישה נפוצה בקרב מחנכים במוסד). כלומר, אפילו ההיבטים האישיים והאינטימיים ביותר של החיים הפרטיים נתפשו ככאלה שיש לתעלם לטובת הקבוצה.
זמן מעגלי
המן המעגלי "מתקדם" לצד ההתקדמות וההתפתחות. זהו זמן חזרתי: סדר הדברים היומי, השבועי, השנתי. גם הזמן המעגלי במוסד חולק בין הפרטי לקולקטיבי. חלק גדול מהזמן הפרטי הוקדש לשינה ולמנוחה. במשך שעות אלה, הצעירים נאלצו להישאר בחדריה ולעסוק בפעילויות שקטות. כמעט שלא היתה גמישות בסדר יומם העמוס. הזמן המחזורי השבועי תובנת באמצעות פעולות שונות שנקבעו לכל ערב נתון: כגון ריקודים כל מוצ"ש, ועדות מדי יום שני וכו'. אחד החברים שרואיין למחקר התלונן: "זה בלתי אפשרי שכל ערב תפוס בצורה כזו, אנחנו צריכים זמן לחשוב" (52). ואכן, לא היה זמן לחשוב, להרהר, לתהות על החיים [ובתוך כך אולי גם לפתח רעיונות עצמאיים, ביקורתיים ואף מרדניים לגבי האידיאולוגיה השלטת]. גם הזמן המחזורי השנתי חולק לזמן קולקטיבי (שנת הלימודים בבית הספר) וזמן פרטי (החופשות).
אתיקה: בזבוז וניצול של זמן
סדר היום העמוס במוסד הפך את הזמן למצרך נדיר ובעל-ערך, כזה שעורר דיון בצורך לנצלו היטב. פסיביות נחשבה לחטא. במשפטים-מדומים שנערכו לחברים הועלו האשמות כגון: אינך מנצל את הזמן כדי להשתפר ולהעלות את רמת הקבוצה; במקרה הטוב – אתה עושה את המינימום; אתה מעדיף לפטפט ולרכל במקום להשתתף בפעילויות קבוצתיות; אתה מבלה יותר מדי זמן עם הוריך בקיבוץ או עם אחיך הקטן, וזה בא על חשבון הזמן שנשאר לך לעצמך ולקבוצה (54).
האישומים מתייחסים לשני סוגי הזמן שנבחנו לעיל. במושגי זמן ליניארי, הנאשם מואשם בהיעדר ילדותי של מאמץ להתבגר. זה משפיע על התקדמות הקבוצה. במונחי לוח הזמנים היומי, החבר מואשם שהוא משקיע זמן פרטי על חשבון הזמן הקבוצתי ואינו מנצל את הזמן בצורה פרודוקטיבית. במילים אחרות: בחברה סוציאליסטית המבוססת על שיתוף, הוא מעדיף לבלות זמן עם עצמו (או עם בני משפחה קרובים) ולא לחלוק את הזמן עם בני קבוצתו.
מסקנה
זמן חופשי נתפש כאיום על הקבוצה ועל ההתפתחות האישית של חבריה מפני שהוא מאפשר ליחידים למצוא אושר בעניינים אישיים ולזנוח בכך את האושר שמבטיחה הכניעה המוחלטת לקבוצה. הקשר בין התהליך הליניארי של התגבשות הקבוצה ובין סדר היום העמוס והמלחיץ הפך את הזמן למצרך נדיר בשומריה. ככזה, השימוש בו נהפך לסוגיה אתית: בזבוז זמן נחווה כחטא מוסרי, וניצולו היעיל כמעלה. נזיפות המדריך בחברים נבעו מרצונו להציל את החוטאים ולהובילם בדרך האמת, היכן שצירי הזמן האישי והקבוצתי מתלכדים.
הזמן המובנה-מאוד בשומריה הוא מאפיין של מוסדות טוטאליים. סדר יום עמוס ומשטור של פעילויות יומיומיות אפשרו לצעירים לדעת כיצד חבריהם מנצלים את הזמן. ובכל זאת, בהתאם לאופי האנכי של שומריה לא היו סנקציות רשמיות על שימוש בלתי הולם בזמן.
ניהול הזמן בשומריה, בראייה של שיח ליברלי עכשווי, היה כלי יעיל של פיקוח והכפפה של היחיד. מצד שני, אם להתחשב בפרספקטיבה של המדריכים באותו זמן, נראה כי הדחף לעבר הזדהות עם הקולקטיב ויעדיו יכול היה להיתפש כצורה של שחרור. האידיאולוגיה הסוציאליסטית של שומריה, כאשר הושרשה באופן מוצלח, הציעה לצעירים חיים עתירי-משמעות כחלק מקולקטיב.