השפעת האידיאולוגיה האישית של המורים על דרכי הוראת התנ"ך
מאת: אשר שקדי , מרדכי ניסן
מקור וקרדיט :
אשר שקדי , מרדכי ניסן . "השפעת האידיאולוגיה האישית של המורים על דרכי הוראת התנ"ך" , הלכה למעשה בתכנון לימודים ( כתב העת של אגף תוכניות לימודים), תשס"ט 2009 , ע"ע 53-83 .
במאמרם של ד"ר אשר שקדי ופרופסור מרדכי ניסן נטען שלכותבי תוכניות הלימודים ולמעצבי דרכי ההוראה עשויה להיות השפעה על לימודו של הילד, אולם הגורם המרכזי בתהליך הוראת התנ"ך הוא המורים. הם אלו המציגים את המקורות בפני תלמידיהם, מכוונים את הקשב שלהם לנושא זה או אחר ומפרשים אותם.
המחקר מבקש לברר האם וכיצד משפיעה האידיאולוגיה האישית של המורים על תפיסותיהם ביחס למטרות, לתכנים ולדרכים בהוראת התנ"ך וכן על הוראתו בפועל. מתן הזדמנות למורים להבהיר לעצמם את אמונותיהם, ערכיהם ועמדותיהם יסייע להם להתמודד עם המשימה הקשה של הוראת טקסטים תרבותיים-ערכיים.
המחקר נקט בשיטה של "חקר מרובה מקרים" (multiple case study). הוא מתבסס על 50 חקרי מקרה של מורים המלמדים תנ"ך בבתי הספר הממלכתיים מהזרם הכללי בישראל.
במחקר נמצא כי אין בהכרח התאמה בין האידיאולוגיה המוצהרת של המורה לבין האידיאולוגיה למעשה, זו הבאה לביטוי במעשה ההוראה. המורים הציגו עמדות סותרות ומתנגשות ביחס לתקינות וללגיטימיות של התערבות האידיאולוגיה האישית שלהם בהוראת התנ"ך בכיתה. גם אלו שהאמינו שזכותם- ואפילו חובתם- לתת ביטוי לאידיאולוגיה האישית שלהם, או שתפסו זאת כדרך ליצירת דיאלוג בין התלמיד, המורה והטקסט, הדגישו כי היו זהירים מאד וכי נתנו אפשרות גם לתלמידים להביע את דעותיהם לגבי התנ"ך. עם זאת, תפיסת ההוראה שהשתקפה בדברי המורים על המתרחש בכיתה תאמה בעיקר את האידיאולוגיה התרבותית האישית שלהם.
קיים אפוא פער בולט בין עמדות המורים ביחס להתערבות האידיאולוגיה האישית של המורים במעשה ההוראה (האידיאולוגיה הפדגוגית שלהם) לבין התפקיד שלהם בפועל. פער זה עומד ביסוד יחסם האמביוולנטי לשאלת זכותם של המורים לתת ביטוי לאידיאולוגיה האישית שלהם בתהליך ההוראה. מורים רבים נותנים ביטוי לאידיאולוגיה הפדגוגית שלהם וסבורים שתהליך ההוראה שיש בו מעורבות אידיאולוגית אישית של המורים גובל באינדוקטרינציה והוא חורג מתפקיד המורה, ועם זאת מועלית גם הטענה שהוראה שאינה מלווה במעורבות אישית של המורים לוקה בחוסר כנות, שהיא תנאי חיוני לחינוך.
העמדות האמביוולנטיות ביחס למתן ביטוי לאידיאולוגיה האישית בתהליך ההוראה משקפות את המרכיב "התפקידי" בזהות המקצועית שלהם, בתפיסתם את עצמם כנושאים בתפקיד המורה. אולם התיאור והפרשנות שהמורים נתנו להתנהגותם בכיתה מצביעים על כך שהאידיאולוגיה התרבותית האישית שלהם גברה על האידיאולוגיה הפדגוגית שלהם וגם על התפיסה הפדגוגית שביסוד תכנית הלימודים המחייבת. אכן, ניתוח התנהגותם בפועל של המורים בכיתה לא גילה סימנים לקונפליקט או להתלבטות ביחס להבעת האידיאולוגיה האישית שלהם בשיעורים.
המחקר הנוכחי הדגיש קונפליקטים ודילמות העולים מהניגוד בין אידיאולוגיות מוצהרות של המורים, במקרה זה בין האידיאולוגיות האישיות שלהם ביחס לטקסט המקראי (האידיאולוגיות התרבותיות) לבין אלו הצומחות מהזהות החינוכית שלהם (האידיאולוגיות הפדגוגיות). העמדות המוצהרות של המורים על ביטויים אידיאולוגיים –אישיים בהוראה גילו, כאמור אמביוולנטיות ומתח. לעומת זאת, באידיאולוגיה-למעשה שלהם נמצאה עקביות רבה- האידיאולוגיה התרבותית האישית השתלטה על האידיאולוגיה הפדגוגית .
כאשר המורים במחקר הנוכחי דיברו באופן כללי על המעורבות של האידיאולוגיה התרבותית האישית שלהם בתהליך ההוראה (האידיאולוגיה המוצהרת) הם גילו, כאמור, קונפליקט לגבי התקינות של מעורבות זו. לעומת זאת, כאשר הם נתנו ביטוי לאידיאולוגיה-למעשה שלהם, כולל בתגובותיהם לתצפיות בהוראה שלהם, המורים חשפו מעורבות עמוקה של האידיאולוגיה התרבותית האישית שלהם בתהליך, ללא כל סימני קונפליקט ומתח.
ההבדל בין האידיאולוגיות המוצהרות לאידיאולוגיות-למעשה נובע לא רק, או לאו דווקא מכך שהמורים אינם מעוניינים לחשוף אותם לפני אנשים חיצוניים, אלא מכך שאידיאולוגיות-למעשה הן בחלקן בבחינת ידע סמוי (Polany, 1967 ) שהיודע אינו מודע לו. המורים אכן אינם מודעים למידה שבה האידיאולוגיה התרבותית האישית שלהם משפיעה על מעשה ההוראה שלהם. על בסיס הראיונות ניתן לומר כי חשיפת המורים לתהליך ההוראה שלהם (באמצעות ראיונות עומק) זימנה להם מצבים שעוררו אותם לרפלקסיה, שבמהלכה הידע הסמוי הפך להיות לידע גלוי הן לחוקרים והן למורים הדוברים עצמם.
מה שהופך את האידיאולוגיה התרבותית האישית לסמויה הוא בין – השאר- העובדה כי השיח הרווח בהכשרת מורים ובתוכניות הלימודים אינו נוהג להתייחס לה (Schwab , 1973 , לא לאידיאולוגיות התרבותיות המנחות את תכניות הלימודים ולא לאידיאולוגיות האישיות של המורים.
האידיאולוגיה התרבותית האישית של המורים היא מרכיב חשוב בזהות שלהם, והמורים אינם יכולים להתנתק ממנה בתהליך ההוראה. הדבר נכון במיוחד ביחס להוראת מקצועות בעלי משמעות תרבותית וערכית, כמו תנ"ך וספרות. הינתקות מהאידיאולוגיה התרבותית-האישית או אף "ניטרול" זמני שלה, הם קשים מאד למורים, ומטילים עליהם עול כבד מנשוא. עול זה כבד שבעתיים כאשר ההשקפה האישית של המורה אינה עולה בקנה אחד עם המצופה ממנה בתכנית "הרשמית". מעבר לכך, התעלמות או הסתרה של מרכיב כה חשוב בזהות פוגעת בכנות של המורים, שהיא תנאי להשפעתם החינוכית ולתחושת המשמעות וההגשמה העצמית שלהם. לקח חשוב של המחקר הנוכחי הוא הצורך החיוני של המורים לברר את הזהות שלהם בכל הקשור לאידיאולוגיה התרבותית, לאמונותיהם, ערכיהם ועמדותיהם. צורך זה צריך למצוא ביטוי בהכשרת המורים ובעבודה המתמשכת שלהם על תכניות לימודים. מתן הזדמנות למורים להבהיר לעצמם את אמונותיהם, ערכיהם ועמדותיהם יסייע להם להתמודד עם המשימה הקשה של הוראת טקסטים תרבותיים-ערכיים. הם יפתחו מודעות ורגישות לאמנות ולערכים הטמונים בטקסטים אלו ולקשיים העלולים להתעורר בהצגת הטקסט בפני תלמידים בעלי אמונות וערכים שונים. כל אלו יסייעו למורים לפתח ולשקול אסטרטגיות להתמודדות עם הבעיות הנובעות מכך מתוך חתירה לכנות אישית חד גיסא ולמחויבות המקצועית מאידך גיסא.
yyya
לי מחוור שהאידיאולוגיה האישית של המורה היא המשפיעה ובמקרים רבים אף הכובשת. אומר שעל המורה לעמול על גיבוש האידיאולוגיה שהוראת התנך ובפרט אם איננו אדם דתי. עליו לפתח את עמדתו לא על ידי מחקר חקר המקרא אלא קריאה בספרות מוסר אתיקה, אנתרופולוגיה של הדת ועוד. ולחזור לספרי המופת למורי התנך של גויטיין ושכטר — לא אדר .