האם יש הסבר מדוע שיטת ההרצאות מסרבת לחלוף מהעולם?

מחקרים כקידום אקדמי, שבהם מרצים במכללות משקיעים את עיקר מרצם, היא יותר תירוץ ובוודאי לא הסיבה העיקרית.הסיבה המרכזית היא כלכלית – יותר זול להושיב מאות סטודנטים להרצאות שבהן המרצים כאילו מפתחים את החשיבה שלהם, ובפועל שופכים עליהם כמויות עצומות של חומר שבהם המרצים התמחו התמחות צרה שה יש להם יתרון מובהק על הסטודנטים.כדי ללמד וללמוד אחרת הן המלמדים והן הלומדים צריכים להקדיש זמן לתהליך שהוא עשרת מונים מהזמן שמוקדש להרצאות, לשינון החומר לקראת מבחנים ובדיקתם (כיום ממוחשבת), כתיבת עבודות ש-או שהן מועתקות ברמות שונות של העתקה או נקנות, והבדיקה שלהן שטחית להדהים – בדרך כלל צורנית.הסיבה השנייה שקשורה בראשונה, שהן למרצים והן לסטודנטים השיטה נוחה (לכן זו גם השיטה בבתי הספר ששם המורים לא נמדדים בפרסומים). שני הצדדים לא צריכים להשקיע את המאמצים הנדרשים ללמידה שמפתח יכולות חשיבה סבוכות, ולכן הם מעדיף למידה שטחית וחד ממדית שהסטנדרטים גם כן מעדיפים, ובמקביל להמשיך לקטר שהתנאים לא מאפשרים למידה מעמיקה. מה שנכון, אך אין עניין לשנות את התנאים הן מצד המוסדות שאין להם מספיק תקציבים והן מצד המרצים והסטודנטים שבמידה וישתנו התנאים גם הם יצטרכו לשנות את כל תהליך הלמידה.השיטה גם מאפשרת לתת ציונים כמותיים שלכאורה ממיינים באופן "מדעי" מדויק את הסטודנטים לבעלי יכולות טובים יותר או פחות, כאשר בפועל קנה המידה לטובים או לא הן המיומנויות השטחיות שהאקדמיה מטפחת במשך מאות שנים, וכיום נותנים להם עוצמה אדירה באמצעות סטנדרטיים בינלאומיים.והדבר החשוב ביותר – העולם המערבי ממשיך להאמין ברעיון האמת האחת "הפילוסופית ו/או המדעית". למרות שרעיון הזה הופרך מכל וכול כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 באמצעות עקרון אי הוודאות של הייזנברג ומשפטי אי השלמות של גדל, אך נוח להתעלם מהמשמעויות שנובעות משינוי בתפיסת הידע הנדרש אם מבינים ומתייחסים ברצינות אליהם. לסיכום, לרוב המכריע של בעלי המאה, בעלי הדעה (הפרופסורים והמרצים) והסטודנטים נוח לשים שכי-עיניים ולהמשיך בקיים מבלי לאבד את הזכות לקטר שצריך לתקן את המצב אך זה לא תלוי בהם..