גזענות בגיל הרך
דיין, א' (דצמבר, 2014). "התשתית לגזענות מונחת בגיל הרך", שיחה עם פרופ' יונה טייכמן. הד החינוך, פ"ט(2), 32-30.
כבר שלושה עשורים מנסה מערכת החינוך הישראלית להתמודד עם תופעת הגזענות בקרב תלמידים שבאחריותה — ואין תוצאות. באמצע שנות השמונים העמידה בחירתו של מאיר כהנא לכנסת מראה שחורה בפני החברה הישראלית. מאז היא מנסה — ברמה כזאת או אחרת של כנות — להתמודד עם התופעה באמצעים שונים, גם דרך מערכת החינוך. אולם הגזענות גוברת, והיא מחרידה אנשי חינוך וחלקים מן הציבור. אנשי החינוך נחרדים, אך עומדים חסרי אונים לנוכח התפשטותם המהירה של דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים בקרב תלמידים.
הגזענות היא תופעה מורכבת בעלת מקורות מגוונים. יש גזענות יום יומית ושקטה המתבטאת, למשל, בהימנעות מקנייה בחנויות של ערבים או מישיבה לידם באוטובוס או ברכבת; בהתנגדות להשכרת דירות ליוצאי אתיופיה או מגורים בשכנותם; יש גזענות קולנית לנוכח ריבוי של פליטים אפריקאים בשכונות דרום תל אביב; ויש גם גזענות אידאולוגית־פוליטית, המדירה ערבים, למשל, ממוקדי קבלת ההחלטות במדינה.
הגזענות בישראל לא מופנית רק כלפי ערבים, מבקשי מקלט מאפריקה או קבוצות אחרות "מבחוץ"; היא מופנית גם, לא מעט, פנימה: יהודים אשכנזים מחזיקים בעמדות גזעניות כלפי יהודים מזרחים, ולהפך; יהודים חילונים מחזיקים בעמדות גזעניות כלפי יהודים חרדים, ולהפך.
למרות ההבדלים הניכרים בין סוגי הגזענות הללו, הבסיס לכולם הוא דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים שבני קבוצה אחת — לאומית, אתנית, דתית, מעמדית או אחרת — מחזיקים בהם ביחס לקבוצות אחרות. יש כמובן גם דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים שאינם גזעניים — ביחס לנכים או פגועי נפש, למשל.
אנשי חינוך המבקשים להתמודד ביעילות עם מקורות הגזענות — דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים — חייבים להבין תחילה כיצד הם מתהווים ובאיזה שלב התפתחותי. לפרופ' יונה טייכמן, החוקרת בתחום זה כבר עשרים שנה, יש תשובה בדוקה ומפתיעה על שאלה זו: ילדים בישראל מתחילים לפתח "דימויים אתניים" ולהעדיף את בני הקבוצה האתנית שלהם על פני בני קבוצות אתניות אחרות כבר בגיל שנתיים.
אפשר אפוא לקבוע בסיפוק ש"אנחנו לא אשמים" — דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים מתפתחים באופן טבעי בתודעתם הרכה של תינוקות ללא קשר להשפעות החברתיות והמשפחתיות. התינוק הרי רק בן שנתיים; הוא לא מושפע ממה שנאמר ונעשה סביבו. אבל ממצאים נוספים העולים ממחקריה של טייכמן מראים שהמציאות מורכבת יותר ובהחלט ייתכן ש"אנחנו כן אשמים".
•••
טייכמן ושותפיה למחקרים (תחילה פרופ' דניאל בר־טל ומאוחר יותר הילה שטיין וד"ר תומר שכנר) חקרו ילדים יהודים בכל מיני גילים. כל נחקריהם היו ילדים למשפחות מהמעמד הבינוני מיישובים במרכז הארץ. הממצא המרכזי שגילו מרתק ומדאיג כאחד: ילדים קטנים אמנם מתחילים לפתח תודעת שייכות לקבוצתם האתנית כבר בגיל שנתיים־שלוש, אבל לא כולם מייחסים תכונות שליליות לבני הקבוצות האחרות.
כשבעים אחוז מהילדים בני השנתיים והשלוש שנכללו במדגמים של טייכמן ייחסו תכונות חיוביות ליהודים, אך חמישים אחוז מהם — שיעור גבוה למדי לדעתה של טייכמן — ייחסו תכונות כאלה גם לערבים. התמונה משתנה כאשר הילדים גדלים.
טייכמן מצאה תופעה "מדהימה" בקרב בני חמש ושש: כולם, ללא יוצא מהכלל, ייחסו תכונות חיוביות ליהודים, אך שיעור הילדים שייחסו תכונות חיוביות לערבים ירד מחמישים אחוז (בקרב בני השנתיים והשלוש) לתשעה אחוזים בלבד (בקרב בני החמש והשש).
"בדיקות דומות שנערכו בעולם בקרב ילדים בגיל דומה", היא אומרת, "העלו כי אין בהכרח קורלציה בין הדעות הקדומות של הילדים לבין העמדות של הוריהם". לפיכך היא ושותפיה למחקר שוחחו עם הילדים כדי לברר מהם מקורות הידע שלהם על ערבים. "התשובות שקיבלנו היו חד־משמעיות", היא אומרת. "קודם כול, מהטלוויזיה. ההורים היו רק במקום השני והמורים במקום השלישי". הסוציאליזציה של החברה הישראלית מניחה אפוא יסוד לגזענות שתפרוץ בגילים מאוחרים יותר באפיקים שונים.
•••
טייכמן היא פרופסור לפסיכולוגיה, שברוב שלבי הקריירה האקדמית הארוכה שלה התמחתה בטיפול פסיכולוגי משפחתי. בעבר לימדה וחקרה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, ובמשך שש שנים עמדה בראש המגמה הקלינית לטיפול בילדים. היום היא מלמדת במרכז הבינתחומי בהרצלייה, ועומדת בראש התכנית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. בנוסף היא מעבירה השתלמויות בפסיכולוגיה קלינית באחת האוניברסיטאות בוורשה. פרופ' טייכמן, ילידת פולין, היא חברת כבוד באגודה לטיפול קוגניטיבי־התנהגותי בפולין.
לעיסוק בגזענות בחברה הישראלית היא הגיעה בעקבות התעניינותה במנגנונים הפסיכולוגיים האחראים לדעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים בקרב ילדים: "כאשר דניאל בר־טל ואני התחלנו במחקר המשותף שלנו, גילינו שאין כמעט ספרות מקצועית העוסקת בשאלה איך דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים מתפתחים בקרב ילדים. סטריאוטיפים ודעות הקדומות הם שני תחומים רחבים מאוד שפסיכולוגים חברתיים הרבו לעסוק בהם, אבל כמעט לא עסקו בדרך התפתחותם אצל ילדים".
טייכמן ובר־טל ביקשו לחקור את הנושא באמצעות בדיקת הצורה שבה מצטיירת דמותו של הערבי בעיני הילד היהודי בישראל, ופרסמו את מסקנותיהם בספר שראה אור ב־2005 בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג'. אף שהספר זכה בפרס מטעם האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד לחברה הישראלית, הוא לא תורגם לעברית.
טייכמן המשיכה לחקור את הנושא גם בשנים שלאחר מכן. ממצאי המחקרים המאוחרים שלה, שאחד מהם הסתיים רק לאחרונה, אימתו וחיזקו את מסקנותיו של המחקר הראשון.
•••
כדי להתגבר על הקושי לקיים ראיונות עם ילדים קטנים, פיתחה טייכמן כלים המבוססים על פרשנות של ציורים. הילדים שהשתתפו במחקר — כולם כאמור יהודים וכולם בני המעמד הבינוני — התבקשו לצייר דמויות של יהודים ושל ערבים. טייכמן ניתחה את ציוריהם מתוך שימת דגש על הדימוי האתני שעולה מהם.
בחלק ניכר מהציורים אפשר לאתר בדמות המצוירת פרטים רבים החושפים את עמדתו של הילד המצייר כלפי הדמות המצוירת. אחד הממצאים הבולטים הוא שדמות היהודי בציורי הילדים (היהודים) מורכבת יותר מדמותו של הערבי; דמותו של הערבי סכֵמתית וסטריאוטיפית.
ממצא נוסף הוא שהפער בין מורכבותן של הדמויות היהודיות והדמויות הערביות עולה ככל שעולה גילו של הילד (היהודי) המצייר. "ככל שהסטריאוטיפ חזק יותר", מסבירה טייכמן, "כך הדמות המצוירת מורכבת פחות ופשטנית יותר".
טייכמן שאבה מידע נוסף על דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים שילדים יהודים מפתחים כלפי ערבים מפריטים שונים שהילדים ציירו סביב דמותו של הערבי. כמות הפריטים ואופיים משתנים אף הם עם גילו של הילד המצייר.
ילדים צעירים מאוד הרבו, למשל, לצייר כבשים סביב דמותו של הערבי. "זה מראה אמנם על קיומו של סטריאוטיפ מסוים, אבל זהו סטריאוטיפ שאינו שלילי בהכרח". אך כאשר גילוֹ של הילד המצייר עולה, נעלמות הכבשים ואת מקומן תופסים אביזרים המצביעים בצורה מפורשת יותר על מקצועות נחותים או על עיסוקים שליליים.
ילדים בני שבע עד תשע מרבים לצייר ערבים מוקפים בפחי זבל המְפנים פחים למשאיות זבל עירוניות. ילדים גדולים יותר, בני 12 עד 15, מרבים לצייר ערבים עטופים בכאפיות, מוקפים בכלי נשק ורוכנים על משגרי טילים.
המסר העולה מהציורים הללו ברור לחלוטין: "בעיני הילדים היהודים הערבי עוסק במקצועות ירודים או בתוקפנות כלפי יהודים. אין בציורים רופאים ערבים או עורכי דין ערבים; רק אוספי זבל, פועלי בניין או מחבלים".
תמונה פשטנית דומה התגלתה לטייכמן כאשר ביקשה מהילדים היהודים להעניק שמות פרטיים לדמויות הערבים המופיעות בציוריהם. כמעט כל הילדים קראו להם אחמד או מוחמד.
•••
טייכמן בדקה אמנם רק את הדעות הקדומות והסטריאוטיפים של ילדים יהודים על ערבים, אך היא מעריכה שדעות וסטריאוטיפים אינם נעצרים כאן: "מי שמפתח דעות קדומות וסטריאוטיפים כלפי ערבים, סביר להניח שיפתח דעות קדומות וסטריאוטיפים גם כלפי יהודים המשתייכים לקבוצה עדתית, דתית או מעמדית שונה מזו שאליה הוא משתייך. מי שעושה סטריאוטיפיזציה בעצם מקטלג בני אדם, וסביר להניח שילד יהודי שמקטלג ערבים יפתח נטייה לקטלג גם בתוך החברה היהודית; ואני לא מתכוונת רק למזרחים ואשכנזים. אפשר לעשות סטריאוטיפיזציה גם לנכים וגם לחולי נפש. פיתוח סטריאוטיפים הוא דבר רע, שבסופו של דבר פוגע לא רק במי שהסטריאוטיפ מכוון נגדו, אלא גם במי שמחזיק בו. אבל", היא מוסיפה, "בסיסה של הסטריאוטיפיזציה דווקא חיובי, כי הוא קשור בצורך הטבעי של הילד לעשות קטגוריזציה של העולם שלו, למיין את הדברים שסביבו. המיון הזה דרוש לו כדי לעשות סדר בעולם, וזה בסדר גמור. הבעיה מתחילה להיווצר ברגע שמייחסים לאחת הקטגוריות תכונות שליליות בלבד, וברגע שמתחילים לזהות בני אדם אך ורק על בסיס הגזע או המין שלהם".
•••
אחד הממצאים המעניינים ביותר במחקריה של טייכמן מראה שהנטייה לפתח סטריאוטיפים, המתחילה להתגבש כבר בגיל שנתיים־שלוש, נחלשת בגיל קצת יותר מאוחר, בעיקר בגיל שבע עד תשע, אך היא שבה ומתחזקת בגיל 12 עד 15.
טייכמן סבורה שזה נובע מהעובדה שבכל אחת מקבוצות הגיל הללו המרכיב המרכזי הפועל לגיבוש אישיותו של הילד משתנה: בגיל שנתיים־שלוש הרגש שולט; בגילים המאוחרים יותר מקבלת התפתחותו הקוגניטיבית של הילד תאוצה, וזו כבר מאפשרת לו להבחין הבחנות מורכבות יותר, הגורמות לירידה מסוימת בסטריאוטיפיזציה; בגילים המאוחרים עוד יותר (12–15) מתחיל הילד לפתח את הזהות העצמית שלו, ואז שבה הסטריאוטיפיזציה להתחזק, מאחר שמרבית הילדים מפתחים את זהותם העצמית תוך כדי שהם מגבירים את הרגשות השליליים כלפי קבוצות בעלות זהות אחרת.
טייכמן מציעה למערכת החינוך להתחשב בתהליך ההתפתחותי הזה, ולתכנן לפיו את תכניות ההתערבות ההכרחיות כדי להילחם בהיווצרותן של עמדות גזעניות: "בגילי טרום־בית ספר צריך לעבוד בעיקר על הרגשות של הילדים ורק להוסיף, במינונים נמוכים, אלמנטים קוגניטיביים או אלמנטים הקשורים בפיתוח זהות עצמית.
"בגילי בית הספר צריך להדגיש את המורכבות הקוגניטיבית, תוך כדי שימוש בעניין המקצועות וה?ֵמות, למשל. לא כל הערבים עובדים בפינוי זבל, ולא לכל הערבים קוראים אחמד או מוחמד".
לדעתה המפתח בגיל הזה טמון בתכניות שידגישו את פיתוח המורכבות בדרך תפישתו של האחר. לבסוף, לגיל ההתבגרות אפשר לפתח תכניות הפונות לנושאי זהות ומקדמים את התפתחותה, אך בלי לפגוע באחר או להשפילו.
טייכמן משוכנעת שפיתוחן של תכניות כאלה יתרום להקטנת הגזענות הרבה יותר מהמשך קיומם של מפגשים, מאולצים ועקרים בדרך כלל, בין בני נוער יהודים וערבים. "תפישת המפגשים מוטעית; הגיע הזמן להיפרד ממנה".