ברֵכות קטנות וכיתות גדולות

יורם הרפז, "ברֵכות קטנות וכיתות גדולות", ביקורת ספר, הד החינוך, אפריל 2014, גיליון מס' 04, עמוד 94

מלקולם גלדוול, דוד וגוליית: איך להפוך חולשה לכוח, בתרגום נעמי כרמל, זמורה ביתן, 2014

גלדוול יודע לספר טענה. הוא לוקח טענה מסוימת ומגלגל אותה באמצעות תיאור מלבב של מחקרים ושל אנשים שמתקפים אותה. הטענה היא איפכא מסתברא (לא מקובלת אך לא מטלטלת), המחקרים מעניינים, הסיפורים האנושיים מרגשים, העלילה מהודקת – מתכון לרב מכר. כיוון שרבי המכר של גלדוול עוסקים בתופעות אנושיות – למשל, כיצד מופצים רעיונות ("נקודת המפנה"), ממה עשויה מצוינות ("מצוינים") – הם נוגעים באופן ישיר ועקיף בחינוך. הספר הזה, כפי שמעידה הכותרת, עוסק בחולשה שהופכת ליתרון.

ליקויי למידה, למשל: מסתבר שלמצליחנים רבים יש דיסלקציה ובעיית קשב וריכוז. המאמץ לפצות על הליקוי פיתח אצלם יכולות בלתי רגילות. בפרק אחר מובאים מחקרים וסיפורים המראים שעדיף להיות דג גדול בברכה קטנה (בעברית – ראש לשועלים) מאשר דג קטן בברכה גדולה (בעברית – זנב לאריות). תלמידים בעלי יכולת טובה שנקלעו לכיתה של בעלי יכולת מצוינת ויתרו על מה שרצו לעשות (למשל, לעסוק במדע) ופנו למסלולים אחרים שאינם מספקים אותם. ועוד פרק הנוגע לחינוך: גודל הכיתות. ובכן, מסתבר שכיתות קטנות (אצלנו הן יחשבו לקטנות מאוד, מיקרוסקופיות) לא טובות להוראה וללמידה. המספר המועדף של תלמידים בכיתה הוא 18 – כיתה כמעט רגילה במערכות חינוך של מדינות מתוקנות וכיתה הזויה במערכת החינוך שלנו. במושגים של הקדנציה הנוכחית יש לומר: אין סיכוי ללמידה משמעותית בכיתה שמספר התלמידים בה עולה על 18.

ראה גם את הכתבה בעיתון "הארץ"