בית ספר להתמודדות נפשית

אור סופר . "בית ספר להתמודדות נפשית", הד החינוך , יוני 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 06 , עמודים 66-70.

לפני מספר חודשים פנה עופר מרבך, מנהל בית הספר היסודי "בית אקשטיין" באבן יהודה, לבעל בית קפה באזור השרון עם הצעה מפתיעה. הוא ביקש ממנו לאפשר לקבוצת תלמידים להעלות מופע מוזיקלי באחד מימי השישי מול קהל הלקוחות בבית הקפה. בעל בית הקפה הסכים, ובתום חזרות ארוכות הזמינו הילדים את ההורים ואת החברים להופעה. הרבה התרגשות הייתה באוויר. מרבך, שהתבקש להציג את הילדים לפני הקהל שהתאסף ולומר משפט־שניים על בית הספר, התקשה לעמוד במשימה.

לפי ההגדרה המקובלת, "בית אקשטיין" הוא מוסד פסיכיאטרי. לפי הגדרה מורכבת יותר, מדובר בבית ספר לילדים בעלי הפרעות נפשיות, קשיים רגשיים ואינטליגנציה תקינה. "כל הדרך לשם שאלתי את עצמי איך אני מציג את הילדים לפני ילדים אחרים", הוא מספר, "איך אוכל להגיע עם ילדים שמנגנים סוף הדרך, שמצליחים לממש את עצמם בצורה יוצאת דופן, ולומר: 'שלום לכולם. אני רוצה להציג בפניכם תלמידים חולי נפש'? זה הרי לא הוגן וגם לא נכון!".

מרבך הצליח להיחלץ בשלום מהמעמד הזה, אבל עניין ההגדרות עדיין מציק לו. יותר מכול, הוא היה רוצה שאנשים ידעו: "צמד המילים 'חולי נפש' מעלה אוטומטית אסוציאציות מ'קן הקוקייה', אבל במציאות זה משהו אחר לגמרי. בואי תראי בעצמך".
מצב רגשי קשה

"בית אקשטיין" הוקם לפני 21 שנה, והוא אחד הארגונים הגדולים בארץ בתחום מתן שירותים לאנשים עם צרכים מיוחדים. הוא מעסיק יותר מאלף עובדים, המספקים שירותים בתחום הדיור, החינוך והתעסוקה למגוון אוכלוסיות: אוטיסטים, לוקים בפיגור שכלי, בעלי ליקויי למידה, פגועי ראש ופגועי נפש.

הארגון מפעיל שני סוגים של בתי ספר מיוחדים: הסוג הראשון מיועד לילדים בעלי ליקויי למידה ואילו הסוג השני, כמו בית הספר באבן יהודה, מיועד לילדים בעלי הפרעות נפשיות. זהו בית ספר יסודי לתלמידי כיתות א'־ט', השוכן במתחם פנימיית הנוער "הדסים". בסיומו עוברים התלמידים לבית ספר המשך בבית ינאי, שלומדים בו עד גיל 21.

בין עשרה ל־15 אחוזים מהתלמידים מצליחים להשתלב מחדש במערכת החינוך הרגילה. בבית הספר לומדים כעת 110 תלמידים ב־15 כיתות, ובכל כיתה לומדים בין חמישה לשמונה תלמידים.

מלבד החלל הפיזי הקטן מהרגיל של כל כיתה, בית הספר נראה רגיל למדי: מתחם מגודר המכיל מבנה מרכזי וכמה צריפים, משרדי הנהלה, מגרש ספורט נאה, דשא מטופח והמולה חיננית של ילדים וילדות. אין דבר בהתנהלותם המעיד על שונות מובהקת.

אילו ילדים מגיעים לבית הספר?

מרבך: "רוב התלמידים שמגיעים אלינו הם כאלה שבית הספר הרגיל לא הצליח להכיל אותם. הם מוצאים משם לפי החלטת בית הספר או לפי החלטת ההורים לוועדת השמה, שתפקידה לקבוע באיזו מסגרת חינוכית חלופית ילמדו. יש ארבע אפשרויות: בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, בית ספר לילדים עם הפרעה התנהגותית, כיתה קטנה בבית ספר רגיל עבור ילדים שזקוקים למעט יותר תשומת לב ובית ספר לילדים עם הפרעה נפשית. בקטגוריה האחרונה נמצאים ילדים במצב רגשי קשה שלא מאפשר להם ללמוד. הסיבות יכולות להיות חרדה קיצונית, דיכאון או טראומה הנובעת מאירועים כגון פגיעה מינית או גירושי הורים שנחוו באופן קשה. לפעמים מדובר בהפרעות גנטיות. ילדים כאלה מגיעים אלינו".

איך הם מגיעים אליכם?

"בדרך כלל הילד הולך לבית ספר רגיל ואינו 'מוכל' שם. אין, אגב, אשמים בעניין הזה. בית הספר הרגיל אינו מסוגל להכיל ילד חריג. למורה יש כיתה של שלושים־ארבעים ילדים שדורשים את תשומת לבו. אין לו פנאי או כלים לטפל בילד חריג. במקרה כזה, בית הספר או ההורים יכולים לבקש ועדת השמה. כדי לקבל את הילד לבית הספר שלנו, הוא נזקק גם לדוח פסיכיאטרי".

אני רואה שרוב התלמידים הם בנים.

"בנות מהוות כעשרה אחוז בלבד מאוכלוסיית התלמידים בבית הספר. אחת הסיבות לכך היא שבנות בגיל של בית ספר יסודי מפנימות את הקושי: הן לא מפריעות והן לא יוצרות מצבים שיקשו על בית הספר להכיל אותן. רק בתיכון הקשיים שלהן הופכים למוחצנים יותר ואז ההורים או המשפחה מפנים אותן לבתי ספר מיוחדים. בבית הספר ההמשך בבית ינאי אחוז הבנות כמעט זהה לאחוז הבנים".

הרכבת כיתה

בראשית דרכו של בית הספר רוב התלמידים שפקדו אותו הגיעו ממשפחות בעלות רקע סוציו־אקונומי נמוך מאוד. בשנתיים האחרונות, לדברי מרבך, מגיעים גם ילדים מרקע סוציו־אקונומי גבוה שפסיכיאטרים הפנו לבית הספר משום ששמעו על תפקודו המוצלח.
בית הספר קולט אליו תלמידים מבת ים בדרום ועד טירת הכרמל בצפון. הילדים מגיעים מהבית באמצעות מערך הסעות מסודר באחריות מחלקות החינוך בעיריות השונות. לכל כיתה בבית הספר יש מורה מחנך בעל תואר ראשון והסמכה להוראת חינוך מיוחד. בנוסף יש גם מדריך שסיים 12 שנות לימוד ("ויש לו לב טוב", מוסיף מרבך), המלווה את הכיתה לאורך כל שעות היום.

כיוון שרוב הילדים המגיעים לבית הספר נפלטו מבתי ספר אחרים, בניית כיתה היא משימה מורכבת הנעשית לפי שלושה קריטריונים: גיל הילד, מצבו הרגשי־נפשי ויכולות הלימוד שלו. "הרעיון שמנחה אותנו הוא לנרמל את התלמידים", אומר מרבך. "הכי קל להתחבר למחלה, למסכנות ולקושי, אבל אנחנו צריכים למצות את כישורי הלמידה של הילדים ולא לוותר. זה לא קל. הפערים בכיתה גדולים מאוד. תלמיד אחד לא מצליח לקרוא והוא מתוסכל כבר שנים, ותלמיד אחר יודע לקרוא, לכתוב ולקשקש באנגלית".

חלוקת הילדים לכיתות חייבת להתחשב גם בסוג ההפרעה הנפשית ובביטוי שלה. "מצב רגשי יכול לבוא לידי ביטוי ב־acting out [הֶפגֵן], כלומר התפרצויות זעם וחוסר שליטה, או ב־acting in: הפנמת רגשות ותחושות אובדניות".

באופן עקרוני, בית הספר מחולק לשתי שכבות: שכבה צעירה (כיתות א'־ו') ושכבה בוגרת (כיתות ז'־ט'). בשכבה הצעירה יש הרבה פחות תלמידים מאשר בשכבה הבוגרת, אף על פי שיש שם יותר כיתות. "חשוב להבהיר שאין כאן שום כיתה שנקראת כיתה א'", מסביר מרבך. "אם תשאלי את הילדים הם לא בטוחים אם הם בכיתה א' או ב', אבל הם ידעו להגיד שהם בכיתה של אורי ואורה".
אנחנו יוצאים לסיבוב בין הכיתות ונכנסים לחדר המחשבים. ילד אחד קורא בהתלהבות למרבך ומראה לו את המצגת שסיים זה עתה להכין. על המסך עולה מצגת שכותרתה: "אני אוהב אנשים מפחידים". במשך דקה שלמה מוצגים פרצופים מעוותים, עיניים קרועות ותקריבים של חלקי גוף שבורים על רקע שחור. בסוף המצגת איתמר כתב: "אני אוהב אנשים מפחידים, אם אתם סונאים אנשים מפחידים אז תגידו את זה למורה שלכם!". המצגת מסתיימת, מרבך מתעשת, מלטף את ראשו של הילד ומבקש ממנו לתקן כמה שגיאות כתיב.

סדר יום
יום לימודים נפתח בשמונה בבוקר. עד אחת מתקיימים לימודים בכיתות בהתאם לתכניות הליבה. באחת מוגשת ארוחת צהריים בחדר האוכל. משתיים עד שלוש וחצי יש פעילות.

"שעות הצהריים הן השעות הכי קשות", מסביר מרבך. "רוב התלמידים נוטלים כדורים פסיכיאטריים. ההשפעה של הכדור הראשון כבר הסתיימה ולוקח זמן עד שהכדור אחריו מתחיל לפעול. הצוות כבר מותש בשלב הזה. אחרי התלבטות ממושכת החלטנו שהשעתיים הללו יוקדשו לתל"ן [תכנית לימודים נוספת]: מגוון רחב של פעילויות בחירה כמו נגרייה, אילוף כלבים, היפ הופ ועוד. הפעילויות מתקיימות בקבוצות קטנות ומועברות על ידי אנשים מקצועיים מבחוץ שמגיעים טריים במיוחד עבור השעות האלו".
בשלוש וחצי מועבר סיכום יום בכיתות ומתחילים הפיזורים להסעות.

כיתה לילד אחד
ההתמודדות של הצוות החינוכי עם הקשיים הרגשיים של הילדים מבוססת על שאלון מחשב אמריקאי בשם "שאלון עוצמת תמיכות", שתפקידו למדוד את איכות החיים של הילד בשמונה מדדים שונים. הצוות ממלא את השאלון בתחילת השנה לאחר שיחות עם הילד, מפגשים עם ההורים והיכרות אישית. המחשב מוציא פלט בדמות תרשים המצביע על החולשות והחוזקות של הילד, ולפי התרשים בונים מערך תמיכות. השיטה היא לחזק את החולשות של הילדים באמצעות החוזקות שלהם. למשל, לילד שאוהב מאוד בעלי חיים אבל סובל מקשיים חברתיים הביאו אוגרים לכיתה. דרך הטיפול באוגרים הוא הצליח ליצור קשרים חברתיים.
בבית אקשטיין מעודדים את הצוות לחשוב, לטעות וללמוד מכך. "אחת האמירות שלי לצוות היא 'המחשבה הראשונה שבאה לכם ידועה; בואו נתחיל מהמחשבה השנייה שלכם'", אומר מרבך. "בית הספר הרגיל לכוד בצבת של בחינות וחובות אחרות. לנו יש יותר חופש לפתח פדגוגיה עצמאית ולהיות יצירתיים".

תן דוגמה ליצירתיות פדגוגית.
"יש הרבה. למשל, ילד אחד הגיע אלינו לאחר שנזרק מארבעה בתי ספר אחרים. ניסינו אתו הכול. נתנו לו תמיכות בשיעורים, יותר שעות עם מטפלת, יותר שעות בבישול, יותר שיחות אישיות וכלום לא עזר. המורה שלו הייתה על סף ייאוש. כינסתי את כל הצוות לישיבה וביקשתי ממנו לחשוב על פתרונות עד שיצא עשן לבן. לאחר האבחון שעשינו לילד החלטנו לבנות לו כיתה פרטית, כיתה לילד אחד. הילד הגיע בכל בוקר לכיתה הזאת ושהה בה רק עם איש צוות שהועדנו לכך. הוא יצר עבור הילד יום שלם של למידה. רצינו לתת לילד התנסות חיובית בלמידה, שירצה לחזור לבית הספר. לאחר זמן הוא ביקש להשתלב בכיתה רגילה. השנה הוא עבר לבית ספר תיכון. הוא למד שרוצים אותו ושהוא אינו צריך לעזוב לפני שיעזיבו אותו. הוא למד לקבל את עצמו".

כשעושים הרבה ניסיונות, קורות לא מעט טעויות בדרך.
"נכון, אנחנו עושים המון טעויות ואנחנו מודים בהן, מתנצלים אם צריך לפני ההורים והילדים ומפיקים לקחים".

למשל.

"לפני זמן קצר צירפנו ילד לכיתה שלא התאימה לו. יצרנו לעצמנו בראש איזושהי מפה מבחינת גיל וקשיים וצירפנו אותו לכיתה מסוימת. נוצרו קשיים חברתיים. התקשרנו להורים, אמרנו שטעינו ושננסה לצרף את ילדם לכיתה אחרת. אני משתדל ומבקש גם מהצוות להשאיר את האגו באוטו ולהיכנס לבית הספר עם ראש פתוח שמוכן לבדוק מחדש את כל הפתרונות שהמצאנו ולהחליף אותם, אם צריך, ברעיונות אחרים".

היו מקרים שנשברתם ואמרתם "לא יכולים יותר עם הילד הזה. נוציא אותו מכאן"?

"אני אעשה הכול כדי לא להוציא מכאן ילד. בשבת, למשל, קפצתי לבקר ילדה מאושפזת. לחלק מהילדים שלנו יש ירידה לפעמים והם מתאשפזים. חשוב לנו מאוד להמשיך אתם למרות שהם נמצאים כבר במקום אחר שאמור, לכאורה, לקחת עליהם אחריות. אנחנו מעדיפים ללוות אותם, לבקר, להתעניין ולשאול. השאיפה שלנו היא שהם יחזרו לכאן ואז נוכל להמשיך מהמקום שעצרנו. אצלנו באמת אף ילד לא נשאר מאחור; אנחנו לא מוותרים על אף ילד".

דלתות פתוחות
השיחה שלנו נקטעת כשדלת המשרד נפתחת לפתע ושלוש ילדות נכנסות בהמולה רבה. אחת מהן מתקרבת למרבך בטבעיות, מחבקת אותו חזק ואומרת: "עופר, שתדע שאתה המנהל הכי טוב בעולם". מרבך מחבק אותה בחזרה ומתעניין בשלומה ובשלום חברותיה. כשהילדות יוצאות, אני מסתכלת עליו בתמיהה. "בבית הספר", הוא מסביר, "הדלתות פתוחות, גם כאשר הן סגורות כמו למשל עכשיו בשיחה שלנו. אם ילד זקוק לאיש צוות, הוא יפתח דלת וימצא אותו בקלות. אני מעדיף את זה על פני השתוללות, שבירת רהיט או בכי".

יש הכלה ויש מכילים.

"זאת השאיפה. יש גם 'סטודיו' שאנחנו קוראים לו גם 'חדר הכלה רגשית'. בחדר הזה יושבת תרפיסטית שמעבירה תרפיה באמנות למספר ילדים במקביל. ילד יכול לבקש בכל שלב במהלך היום ללכת לשם. הוא מגיע ל־45 דקות, יוצר משהו, מקבל תשומת לב ונרגע. אני קורא לזה פניית פרסה. כשילד מבקש מיוזמתו ללכת לסטודיו, אני מאושר. זה מעיד על כך שהוא מזהה את הקושי שלו ובוחר להתמודד אתו".

דמעות
מרבך, בן 41, קיבוצניק משדות ים, בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בחינוך גופני ומדעי ההתנהגות, לומד כעת בתכנית לפיתוח מנהלים בבית ברל. זו השנה השלישית שהוא מנהל את בית הספר. לפני כן לימד במשך שנתיים בבית ספר יסודי רגיל ועשה מגוון תפקידים בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים בצפון.

למה בחרת דווקא בבית ספר כזה?
"עברתי שלושה שלבים כאיש חינוך. בהתחלה לימדתי בבית ספר נורמטיבי. אחרי זה עברתי לחינוך משלים בקיבוץ – גם חינוך נורמטיבי. לאחר זמן חיפשתי אתגר חינוכי גדול יותר, חינוך שייתן לי משמעות עמוקה יותר. הנה, תסתכלי כאן על הקיר".
על הקיר תלויות תמונות של תלמידים בטיול. "לקחנו אותם, ילדים שסובלים מחרדות קשות, לסנפלינג. כאשר המדריכים שלנו וההורים ראו כיצד הילדים מתמודדים עם זה, הם התחילו לבכות. את יכולה לחשוב על אושר גדול מזה? בבית הספר הזה קורים תהליכים מדהימים שבבתי ספר רגילים לא היה להם שום סיכוי. בחינוך מיוחד יש חינוך אחר, כזה שמשפיע על חייו של הילד, וגם של המורה והמנהל; ויש יותר חופש לחשוב ולעשות".

לקבל ולהתמודד
ב"בית אקשטיין" פועל מערך טיפולי גדול, ויש חשיבות אדירה לסנכרון בין אנשי הצוות. מנהלת המערך הזה היא פסיכולוגית קלינית שעובדת בצמוד למרבך ומתפעלת יחד אתו עשרה תרפיסטים, עובדת סוציאלית, פסיכיאטרית שמגיעה לחמש שעות בשבוע לייעץ לצוות, סטודנטים ותלמידים מבית הספר הדמוקרטי השכן שמגיעים להתנדב. לכל צוות כיתתי יש ליווי כיתתי טיפולי. לכל תלמיד יש מטפל אישי וכל תלמיד חבר בקבוצת טיפול.

"החיבור בין כל אנשי הצוות המגוון הזה הוא קריטי", אומר מרבך, "צריך לתזמר בעלי תפקידים שונים ולהעביר להם את רוח החינוך של המקום הזה". ויש גם הורים שהמעורבות שלהם בחיי הילדים ובחיי בית הספר שונה מזו של הורים לילדים רגילים בבתי ספר רגילים.

בית הספר מפעיל מסגרת של הדרכת הורים: "אנחנו רואים את התלמיד ב־360 מעלות – מהצד הרגשי של המטפל, מהצד ההתנהגותי של המדריך ומהצד החינוכי של המורה. מי שחסר לנו, בעצם, זה ההורה ולכן בית הספר עובד בשיתוף פעולה מלא עם ההורים. אנחנו מזמינים הורים להדרכות קבוצתיות ואישיות. בחופש הגדול האחרון יצרנו קבוצה של הורים לתלמידים חדשים. ההורים נפגשו עם הורים שיש להם ילדים דומים ובכו במהלך המפגשים. נוצרה קבוצת תמיכה שאינה יכולה להיווצר בבית ספר רגיל שבו משולבים ילדים בעלי צרכים מיוחדים".

איך הורים מתמודדים עם העובדה שהילד שלהם לומד בבית ספר כזה?

"ההורים עוברים תהליך קשה וארוך של קבלה. הם עוברים משלב של הדחקה, לשלב של אבל עד לשלב של הכרה, קבלה והתמודדות. זהו תהליך שלוקח אותם מהילד שחלמתי עליו לילד שישנו. ההורים מאשימים את המדינה, את בית הספר, את עצמם. כאשר ההורים מגיעים לפה בפעם הראשונה, אני קודם כול מראה להם את בית הספר ואת הילדים ומבהיר שבית הספר הוא לא מחלקה אשפוזית. זה בית ספר כמו כל בית ספר אחר. הילדים שלנו מוציאים תעודת בגרות, נוסעים לפולין בתיכון, הולכים לגדנ"ע, ואלה שיכולים גם הולכים לצבא. בדרך כלל הם יוצאים מהמפגש עם תחושות אחרות מאלה שהגיעו עמן, ומתחיל קשר המבוסס על אמון. ללא אמון הדדי בינינו ובין ההורים לא נוכל להצליח".

איך הילדים עצמם מתמודדים עם העובדה שהם לומדים בבית ספר כזה?

"כששואלים אותם איפה הם לומדים, הם מתקשים לפעמים לענות. התשובה משתנה מילד לילד. יש ילדים שאומרים לפעמים במין התגרות: 'אני בבית ספר של בית אקשטיין לקשיים נפשיים'. ויש ילדים אחרים שקשה להם עם זה ואנחנו מדברים אתם על כך. אני לא מצפה שהם יצעקו: 'אני בבית ספר של הפרעות נפשיות'. לא חייבים תמיד לעמוד מול כולם. לכולנו יש את הסודות שלנו וזה לא נורא".

שם חדש

לפני זמן קצר, לאחר דיונים ארוכים עם הצוות, החליט מרבך לשנות את שם בית הספר. מעתה הוא נקרא: "בית ספר להתמודדות נפשית לתלמידים בעלי משכל תקין ומעלה". הוא מסביר: "השם הזה יוריד מהילדים את התווית של הפרעות נפשיות, כפי שהם מוגדרים בטופסי ההשמה של משרד החינוך, ויתאר אותם באופן מדויק יותר".