בין שיח זכויות לשיח זהות: תלמידים בעלי ליקויי למידה מסנגרים על עצמם

קוזמינסקי, לאה. "בין שיח זכויות לשיח זהות: תלמידים בעלי ליקויי למידה מסנגרים על עצמם". הד החינוך, גיליון מס' 06, אייר תשע"א, יוני 2011. עמ' 50- 52.

סנגור עצמי הוא פעולה שבה האדם מדבר בעד עצמו ומייצג את האינטרסים האישיים שלו. זוהי פעולה שנועדה להגן על זכויותיו של האדם ולהבטיח שיסופקו לו השירותים המתאימים (קוזמינסקי, 2004). המילה "פעולה" היא מילת מפתח בהגדרה זו, כי לא די לאדם להכיר את עצמו ואת צרכיו, עליו לעשות מעשה כדי להבטיח שזכויותיו ימולאו.

אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד פורסמה ב- 1989 (גם מדינת ישראל חתומה עליה), וסעיפים מסוימים בה עומדים ביסוד הזכות של הילד לפעולה של סנגור עצמי. למשל, זכותו לקדם את טובתו, זכותו לחוות את דעתו בעניינים הנוגעים לו ולפנות ליועצת בית הספר כדי לבקש ולקבל מידע ורעיונות בנוגע ללימודיו ולתנאי היבחנותו.

מכאן, במידה ויפנה לומד בעל ליקויי למידה אל היועצת ויבקש ממנה להציע לתלמידים בעלי ליקויי למידה בבית ספרו קורס מותאם בכל נושא שהוא (למשל קורס מותאם ללמידת התיאוריה למבחני הנהיגה), הוא יקדם את זכותו להשתתפות פעילה ומלאה בבית הספר, למימוש זכותו לנגישות לחינוך, לימודים והשכלה, ויבטא את אחריותו האישית. פנייה ליועצת והצעה לארגן קורס מותאם תאפשר לו שוויון הזדמנויות למיצוי אישיותו, כישרונותיו ויכולתו וגם תתרום לחברת התלמידים כולה.

אבי שגיא (2001) מבחין בין שני סוגי שיח: שיח זכויות ושיח זהות. הבחנה זו יכולה לסייע לנו להבין את הבסיס לשימוש השונה במונחים "סנגור עצמי" ו"ייצוג עצמי" בנוגע לפעולות של תלמידים עם ליקויי למידה המבקשים לקדם את סיכוייהם להצליח במערכת החינוך. שיח זכויות הוא הידיינות בין שני צדדים – בין הצד התובע זכויות כדי לקם את האינטרסים שלו לבין הצד הנדרש לספקן. במרכז ניצב האינטרס של התובע, והדיאלוג אינו סימטרי וגם לא שוויוני, אלא חלק מיחסים היררכיים. בשיח זכויות הפנייה אל האחר מתבססת על חוק, תקנות ונהלים, ועליהם מושתת השיח. במקרה של לומדים בעלי ליקויי למידה, מדובר בתביעתם של ילדים ממערכת החינוך לספק להם התאמות לימודיות המוגדרות בתקנות משרד החינוך, כדי שיוכלו לממש את זכותם ללמוד ולהצליח. לעתים קרובות זהו שיח מתעמת. יש תלמידים בעלי ליקויי למידה (וגם הורים לתלמידים כאלה) החשים כי מערכת החינוך אינה נענית די לצורכיהם, בעוד שהם נתפסים בעיניה כאשמים בכישלונותיהם הלימודיים ועליהם להגן על עצמם ולסנגר על זכויותיהם. חוסר האמון של מורים מסוימים בתופעה הנקראת ליקוי למידה והאמירות החוזרות ונשנות שמדובר רק ב"תלמידים עצלנים" וב"טרמפיסטים" מכתימים ציבור שלם של לומדים עם ליקויי למידה שקשיים אקדמיים ילוו אותם במהלך חייהם.

אך האם שיח בין תובעים לנתבעים הוא מסגרת השיח היחידה להתמודדות מוצלחת של לומדים לקויי למידה עם קשייהם הלימודיים במערכת החינוך? שיח על זכויות וחובות הוא שיח מגביל, ועלול אף להיות מונולוגי; הוא אינו ממוקד ביחסים ובדיאלוג. לומדים עם ליקויי למידה הם קבוצה מוחלשת שפנתה לשיח של סנגור עצמי כדי לשקף את האינטרסים של חבריה, שהמערכת החינוכית החזקה לא קידמה. אך הישענות בלעדית על השיח המשפטי של זכויות וחובות עשויה להנציח דווקא את פערי הכוח הקיימים בחברה. לכן, מציעה הכותבת שלא להסתפק בשיח זכויות ולבחון גם את תרומתו של שיח זהות לקידום הבנת המאפיינים של תלמידים בעלי ליקויי למידה. שיח זהות הוא שיח דיאלוגי שאינו מדגיש יחסים היררכיים אלא יחסי שוויון, גם כשמדובר בין מורה לבין תלמידו. זהו דיאלוג פתוח, הנעזר במשא ומתן להבניית זהות ומעצים את השותפים לו ואת אחריותם האישית, הן את אחריותה של היועצת החינוכית ומערכת החינוך כולה והן את אחריותו של התלמיד בעל ליקויי הלמידה.

בשיח זהות יש רמה מסוימת של סיכון אישי מפני שהזהות של כל שותף לדיאלוג פתוחה במהלכו להבניה מחדש. ייתכן שהשותפים לשיח ייבחרו לוותר על חלקים מזהותם הישנה, כולל האמונות והעמדות שלהם על אנשים בעלי צרכים מיוחדים ומקומם בחברה, לקראת יצירת זהות אישית וחברתית חדשה שתכלול גם תפיסות הנוגעות לאחריות ההדדית להצלחה של פרטים שונים בחברה. שיח הזהות פותח ללומד היכרות מעמיקה עם עצמו ועם הסביבה שלו. הוא לומד להכיר את כוחותיו ואת צרכיו, ולידע האישי הזה מצטרף גם ידע סביבתי. הוא מתוודע לתקנות של המערכת הבית ספרית לשילובו המיטבי, לומד על מערכת התמיכה הקיימת או על המערכת הדרושה כדי למלא את צרכיו. מתוך כל זאת הוא מביא את העצמיות שלו לדיאלוג, יוזם ומסייע לעצב מחדש את הערכים של החברה שבה הוא לומד.

שיח הזהות מאפשר לו, למוריו ולחבריו לכיתה לדון מחדש במיקומו של הלומד עם ליקויי הלמידה בקבוצת השווים. כך כולם שותפים לדיאלוג, לומדים מחדש על עצמם ועל תפיסותיהם ויוצרים את מחויבותם לפעול בתוך הקהילה החינוכית.