בין הפוליטי והמקצועי: תפקידו של חינוך לאזרחות בחברה בקונפליקט

פינסון, ה' (2016). בין הפוליטי והמקצועי: תפקידו של חינוך לאזרחות בחברה בקונפליקט. גילוי דעת: כתב עת רב-תחומי לחינוך, חברה ותרבות, 10, 198-191

עיקרי הדברים:

על חינוך לאזרחות בישראל לחתור ליעדים הבאים:

• לעסוק בנקודות המחלוקת המרכזיות בחברה ולגעת במתח שבין הכוח המדיר של המדינה לבין הכוח המכיל שלה
• לצייד את התלמידים בכלים שיעזרו להם להבין את החברה, להפעיל שיקול דעת ביחס לתהליכים המתחוללים בה ובשעת הצורך לקרוא תיגר על הסטטוס קוו
• להתבסס על תפיסת טוב משותף והן על תפיסת הטוב שבהן מחזיקות קהילות ספציפיות, תוך יצירת איזון עדין ביניהן
• לספק לתלמידים הזדמנות לעצב את זהויותיהם הקבוצתיות, ללמד אותם לחלוק את הזהות שלהם עם אחרים ולהכיר את זהותן של קבוצות אחרות
• לקדם תהליך של יצירת דיאלוג עם הזהויות של קבוצות ופרטים אחרים
• לחשוף את התלמידים למנגנוני הכוח המצויים בבסיס מוסדות והסדרים חברתיים ומדינתיים שונים

למאמר המלא

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא הוראת אזרחות

אחת מהנחות הבסיס במסורות הביקורתיות בסוציולוגיה היא שתוכניות לימודים בכלל ותוכנית לימודים באזרחות בפרט הן זירת מאבק פוליטי, וכי בתהליך עיצובן מתקיים מאבק על עוצמה כחלק מהניסיון לעצב זהויות אזרחיות. דבר זה נעשה באמצעות מונופול על הידע ועל הבנייתו ותוך שימוש בתוכנית הלימודים במטרה לכונן ולנרמל אזרחים ואזרחיות באופן התואם את השיח הדומיננטי.

עם זאת, לצד ההכרה בתוכנית הלימודים באזרחות כזירה פוליטית או לפחות ככזו הטמון בה כוח רב, השימוש במושג "פוליטי" בשיח הציבורי והחינוכי אינו אחיד, והוא עצמו טעון במשמעויות פוליטיות שונות. כך ניתן לראות את אותם דוברים עצמם, ובראשם שרי החינוך השונים, בהקשרים שונים, מסמנים תפיסה המנוגדת לזו שלהם כ"פוליטית" כדי לפסול או לערער על הלגיטימיות שלה. יולי תמיר, גדעון סער ונפתלי בנט כולם הואשמו ב"פוליטיזציה" של תוכנית הלימודים באזרחות ובגיוסה לצרכים פוליטיים־אידאולוגיים. מנגד, כאשר הם אלו אשר הובילו שינויים פוליטיים בתוכנית הלימודים, הם גייסו לצורך הצדקתם את הנימוק הדמוקרטי־פרוצדורלי - "עכשיו אנחנו בשלטון, עכשיו תורנו".

תוכנית הלימודים באזרחות הייתה מראשיתה תוצר וביטוי של שיח פוליטי סביב עצם הגדרתה של מדינת ישראל והאופן שיש להבין את המתח בין הגדרתה הבו־זמנית כמדינה יהודית ודמוקרטית. תוכנית זו נועדה לתת מענה לשאלות כיצד יש להתמודד עם קונפליקטים חברתיים, ומה נדרש ממערכת החינוך על מנת להכין את האזרחים והאזרחיות העתידיים לחיות במדינה המגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית והמאופיינת בקונפליקטים חברתיים רבים.

חינוך לאזרחות: בין המקצועי לפוליטי

אחד המאפיינים המרכזיים של הוויכוח המתנהל בעשור האחרון סביב תוכנית הלימודים וספר הלימוד הרשמי באזרחות הוא האופן שבו הובנה המתח בין הפוליטי לפדגוגי־מקצועי (הא־פוליטי לכאורה) בשיח החינוכי והציבורי.

בשיח החינוכי והציבורי נתפס פעמים רבות המושג "פוליטי" כמנוגד להכרעה שהיא ערכית או פדגוגית־מקצועית, ובוודאי כמנוגד לתפיסה אזרחית ממלכתית. עם זאת, לצד תפיסה זו, מה שמאפיין את ההתפתחויות בשדה החינוך האזרחי היא ההצהרה הגלויה שמדובר במעשה פוליטי. היום, בניגוד לפסאדה הפדגוגית־מקצועית הא־פוליטית שאפיינה את השיח סביב הוראת האזרחות עד שנות האלפיים, יש הכרה בכך כי לגיטימי לרתום את הוראת האזרחות להנחלת תפיסה פוליטית מסוימת.

נראות זו והמאבק על אופי התוכנית הובילו לכך שבשנים האחרונות עורער האיזון שהיה קיים בחינוך האזרחי בין הפוליטי למקצועי. כמה מן הדוגמאות הבולטות לכך הן פיטורים ומינויים פוליטיים של מפמ"רים ושל יושבי ראש ועדת המקצוע באזרחות, התפטרות של חברי ועדת המקצוע, מעורבות של גופים חיצוניים בעלי אינטרס פוליטי, כגון המכון לאסטרטגיה ציונית, והבאה של נושאים מקצועיים רבים לדיון בוועדת החינוך של הכנסת.

תוכנית הלימודים באזרחות וסכנותיה

את השינויים של השנים האחרונות ובהם הנראות הציבורית של החינוך לאזרחות ניתן לייחס לשינויים מהותיים באופיו של השיח הפוליטי־אזרחי הרחב בישראל, שבמסגרתו מתנהל הדיון על מהות החינוך לאזרחות בישראל. בתוך השינויים בשיח הזה גם ההגדרה של מהו ה"פוליטי" עוברת שינוי. עמדות שמאל, לרבות שמאל ציוני ובייחוד השקפת עולם ליברלית, נתפסות כיום כמצויות מחוץ לגבולות ה"ממלכתי" ולכן כלא לגיטימיות, והניסיון לשלבן בתוכניות הלימודים מוצג כניסיון לבצע פוליטיזציה של החינוך. הוצאה זו אל מחוץ לגדר מאפשרת למי שמובילים היום את השינויים בתוכנית הלימודים להיות פוליטיים במוצהר בשם ייצוגה של ממלכתיות או בשם עמדת הרוב.

את השינויים בתכנים ובמסרים של הוראת האזרחות, כפי שאלו באים לידי ביטוי בספר הלימוד באזרחות 'להיות אזרחים בישראל' (משרד החינוך, 2016), ניתן לראות כמעבר מתפיסה ציונית קלאסית (המגדירה את ישראל כמדינה שהיא הן יהודית והן דמוקרטית) אל עבר תפיסה נאו־ציונית, המעלה על נס לאומיות אתנית הנותנת קדימות להגדרתה של ישראל כיהודית. אך יותר מהשינוי בדגשים של ספר הלימוד הרשמי, מה שמטריד הוא השינוי הפדגוגי שעברה התוכנית. ספר הלימוד 'להיות אזרחים בישראל' (משרד החינוך, 2016) ובייחוד מחוון מושגי יסוד למורה (משרד החינוך, שבט תשע"ו), מעידים על שינוי משמעותי לא רק בתוכן אלא גם באופן שבו התכנים מועברים. שניהם מכוונים להקניית ידע פורמלי על חשבון מיומנויות חשיבה ועיצוב דעה. כמו כן, ניכרת ירידה בעיסוק במחלוקות חברתיות, כחלק מניסיון לייצר קונצנזוס לאומי. יתר על כן, המחוון מהווה פגיעה מהותית באוטונומיה של המורים והמורות, מכיוון שהוא מצמצם באופן ניכר את מרחב הפעולה שלהם במסגרת הוראת האזרחות.

כיצד צריך ויכול להיראות חינוך אזרחי בחברה מרובת קונפליקטים?

המפתח לעיצובו של חינוך אזרחי ראוי טמון במידה רבה במרכיב הפדגוגי (שאף הוא כמובן פוליטי). מה יכול להיות החזון לחינוך אזרחי בחברה מרובת קבוצות וקונפליקטים כמו החברה הישראלית?

עיסוק במתח שבין הכלה והדרה. חינוך לאזרחות צריך לעסוק בנקודות המחלוקת המרכזיות בחברה ולגעת במתח שבין הכוח המדיר של המדינה לבין הכוח המכיל שלה. 

כלים ביקורתיים. חינוך אזרחי צריך לכלול מרכיב ביקורתי בשני המובנים שלו: ראשית, לצייד את התלמידים והתלמידות בכלים אינטלקטואליים ורגשיים, שיעזרו להם להבין את החברה ולהפעיל שיקול דעת ביחס לתהליכים המתחוללים בה (השסעים העמוקים המאפיינים את החברה הישראלית). שנית, לציידם בכלים שיאפשרו להם לקרוא תיגר על הסטטוס קוו כאשר יש בכך צורך (למשל, קריאת תיגר על האתוס ההומוגני של מדינת הלאום).

תפיסת הטוב. חינוך אזרחי ראוי צריך להיות מבוסס על תפיסת טוב משותף, ובו בזמן עליו גם לייצר איזון עדין בין תפיסות אזרחיות ואוניברסליות משותפות אלה לבין תפיסות פרטיקולריות של הטוב הכללי שבהן מחזיקות קהילות ספציפיות.

שונות ושיוויון. חינוך לאזרחות צריך להיות מבוסס על תפיסת הדמוקרטיה הרדיקלית (Mouffe, 1995). על פי תפיסה זו, הגדרתה של זהות אזרחית צריכה לכלול את מגוון הזהויות השונות של הפרטים והקבוצות בחברה (תוך הדגשת השוני והמתחים העולים מריבוי זהויות וריבוי נאמנויות), ועם זאת לקדם רעיונות של שוויון וקיומה של קהילה פוליטית משותפת.

דיאלוג. חינוך לאזרחות בחברה מרובת קבוצות כמו החברה הישראלית צריך להיות מבוסס על מודל האזרחות הטרנסוורסלית (transversal citizenship), המקדמת תהליך שבו האזרחים והאזרחיות דבקים בזהויות הייחודיות להם ומפתחים אותן, אולם במקביל משתתפים בתהליך של יצירת דיאלוג עם הזהויות, התרבויות ומערכות הערכים של קבוצות ופרטים אחרים (Yuval-Davis, 1999). חוקרת החינוך, לין דיוויס (Davies, 2003) טוענת שהדרך היחידה שבה מערכות חינוך יכולות לשמש משקל נגד לקונפליקטים בתוך חברות ובין מדינות ובה בעת להימנע מלקחת חלק בהשרשתם, היא על ידי פיתוח של דמוקרטיה מפריעה (interruptive democracy), שבה פרקטיקות של דיאלוג תופסות מקום מרכזי.

עיצוב הזהות, מתן ביטוי לה והכרת זהויות אחרות. הוראת האזרחות צריכה לספק לתלמידים ולתלמידות הזדמנות לעצב את זהויותיהם הקבוצתיות (גם אלו שנתפסות כמאיימות על הקולקטיב היהודי, כגון הזהות הפלסטינית), וכן ללמד אותם לחלוק את הזהות שלהם עם אחרים ולהכיר את זהותן של קבוצות אחרות ואת הנרטיבים שלהן. על תוכנית הלימודים לתת מקום לזהויות שונות ולדעות שונות ולאפשר מקום להתדיינות ולדיאלוג בכל נושא, גם על מה שכביכול נתפס כמוסכמה חברתית־פוליטית שאין עליה עוררין.

ידע אודות מנגנוני הכוח. על החינוך האזרחי להיות פוליטי, לא במובן של מנוף להנחלת תפיסת עולם מסוימת, אלא במובן של חשיפת התלמידים והתלמידות למנגנוני הכוח ולמבני הכוח הנמצאים בבסיס מוסדות והסדרים חברתיים ומדינתיים שונים.

סיכום

מאמר זה עמד על המתח בין הממד הפוליטי לממד המקצועי-פדגוגי בעיצוב תוכנית הלימודים באזרחות והשינויים שחלו במאפייני מתח זה בשנים האחרונות. כמו כן, המאמר הצביע על הסכנות הטמונות במאפייני השינויים שחלו בתוכנית הלימודים באזרחות וכיצד חינוך לאזרחות בישראל צריך להראות לנוכח ריבוי הקבוצות והקונפליקטים בחברה.

ביבליוגרפיה

משרד החינוך (2016). להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית. ירושלים: משרד החינוך.

משרד החינוך (שבט תשע"ו). מחוון מושגי יסוד למורה. ירושלים: משרד החינוך.

Davies, Lynn (2003). Education and conflict: Complexity and chaos. London: RoutledgeFalmer

Mouffe, Chantal (1995). Democratic politics and the question of identity. In John Rajchman (Ed.), The identity in question (pp. 33-45). New York: Routledge

Yuval-Davis, Nira (1999). The multi-layered citizen: Citizenship in the age of Globalization. International Feminist Journal of Politics, 1, 119-136