פירוקה של האוניברסיטה האמריקאית

Lemann, N. (2026). The Unmaking of the American University. The New Yorker, March 9^th

עיקרי הדברים:

1. המאמר טוען כי הברית ההיסטורית בין האוניברסיטאות המחקריות בארצות הברית לבין הממשלה הפדרלית נשברה, וכי המימון הציבורי נעשה מכלי תמיכה לכלי כפייה
2. שורשי האוניברסיטה המודרנית נעוצים באימוץ המודל הגרמני של מחקר, קביעות ומעבדות, ולאחר מכן בהרחבת המימון הפדרלי בתקופת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה
3. האוניברסיטאות הצליחו במשך שנים להציג עצמן כמנוע של ידע, מוביליות חברתית וטובת הציבור, אך בפועל נעשו מזוהות יותר ויותר עם אליטה עשירה, סלקטיבית ומרוחקת
4. מדיניות גיוון, שוויון והכלה, לצד התערבות פדרלית בנושאי מגדר ותקיפה מינית, חיזקו בקרב שמרנים את התחושה שהאוניברסיטאות הפכו למוסדות אידאולוגיים מובהקים
5. אירועי 7 באוקטובר והתגובות בקמפוסים האיצו את אובדן האמון הציבורי והפכו את האוניברסיטאות לסמל בולט של הסדר הליברלי שטראמפ ובעלי בריתו מבקשים לערער
6. ההסדרים שכפה הממשל על אוניברסיטאות שונות מראים כי גם מוסדות עשירים ויוקרתיים מאוד אינם מסוגלים להגן על עצמאותם כאשר רוב מימון המחקר שלהם תלוי במדינה
7. מסקנת המאמר היא שעידן האוטונומיה האוניברסיטאית המובנת מאליה הסתיים, וכי האוניברסיטאות יידרשו מעתה להצדיק מחדש את ערכן הציבורי ואת עצם מעמדן

מאמר שהתפרסם באחרונה (מרץ 2026) ב"ניו יורקר" עוסק במשבר עמוק ביחסים שבין האוניברסיטה המחקרית האמריקאית ובין הממשל הפדרלי בארצות הברית, ומציג אותו לא כאירוע נקודתי אלא כשבר היסטורי. במשך עשרות שנים נשענה האוניברסיטה האמריקאית על ההסדר הבא: המדינה תממן מחקר, הלוואות לסטודנטים ותשתיות ידע, והאוניברסיטאות, מצדן, יספקו ידע מדעי, הכשרה אליטיסטית אך פתוחה (לכאורה) לכל שכבות האוכלוסייה, וקידום של טובת הציבור. לפי המאמר, ההסדר הזה נשבר ב-2025. הממשל בתקופת כהונתו השנייה של דונלד טראמפ, חדל לראות באוניברסיטאות שותפה טבעית והחל לראות בהן מוסד עוין, שיש להכניעו, לעצבו מחדש, או לפחות להכפיפו לסדרי העדיפויות הפוליטיים של השלטון.

למאמר המלא ב"ניו יורקר"

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא אוניברסיטאות

נקודת המוצא של המאמר היא קונקרטית: הקפאה, ביטול או השעיה של מענקי מחקר פדרליים בהיקפים עצומים באוניברסיטאות מובילות, ובהן ג'ונס הופקינס, בראון ופרינסטון. צעדים אלה הובילו, במקרה של ג'ונס הופקינס, לפיטורי אלפי עובדים ולפגיעה קשה בהכנסות המחקר. אך המחבר מבקש להראות שאין מדובר רק במחלוקת תקציבית. בעיניו, המאבק הנוכחי חושף את התלות המבנית של האוניברסיטאות בממשלה, ואת העובדה שהאוטונומיה האקדמית שהן התרגלו לראות בה כמעט טבעית הייתה תמיד מותנית, שבירה ותלויה ברצון פוליטי.

כדי להסביר כיצד נוצר מצב זה, המאמר חוזר אל שני רגעים מכוננים בתולדות ההשכלה הגבוהה בארצות הברית. הראשון הוא סוף המאה התשע־עשרה, כאשר אוניברסיטאות אמריקאיות אימצו את המודל הגרמני של אוניברסיטת המחקר. המעבר הזה הגדיר מחדש את האוניברסיטה כמוסד שמטרתו אינה רק הוראה אלא גם חקירה שיטתית וייצור של ידע חדש. בעקבותיו הופיעו תחומי דעת מאורגנים ונפרדים, מעבדות מחקר מודרניות, מוסד הקביעות וחירות מקצועית רחבה לפרופסורים. זהו הרגע שבו, לפי המאמר, נוצרה "מערכת ההפעלה" של האוניברסיטה המודרנית.

הרגע המכונן השני התרחש במלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הממשלה הפדרלית החלה לממן מחקר אוניברסיטאי בהיקפים גדולים. מהלך זה הוצדק באמצעות הבטחת קידמה מדעית ורפואית, אך גם באמצעות צורכי התחרות הבין־מעצמתית של ראשית המלחמה הקרה. חזון זה נוסח לא רק כהשקעה בביטחון ובמדע, אלא גם כהבטחה חברתית־דמוקרטית: האוניברסיטאות תהיינה מנגנון לגיוס כישרון מכל שכבות החברה, לא רק ממעמדות מיוחסים. באמצעות מבחנים אחידים, מלגות, הלוואות והרחבת הנגישות, הן אמורות היו לספק מסלול קידום מבוסס הישג, וכך להציע תשובה אמריקאית לטענת ברית המועצות כי רק חברה חסרת מעמדות יכולה להיות צודקת באמת.

אלא שכאן, לפי המחבר, טמון זרע הסתירה. האוניברסיטאות ביקשו בעת ובעונה אחת להיות מוסדות מחקר חופשיים, סלקטיביים מאוד, מחוללי יוקרה – וגם מקדמות של שוויון חברתי. במשך זמן מה נדמה היה שאפשר להחזיק את כל הקצוות הללו יחד. הן קיבלו מימון ציבורי עצום, ייצרו תרופות, קידמו טכנולוגיה, והרחיבו נגישות. אך בהדרגה הן נעשו גם מזוהות עם מעמד חברתי־תרבותי מסוים: עשיר יותר, ליברלי יותר, עירוני יותר, ומנותק במידת־מה מן הציבור הרחב. פרינסטון, למשל, מוצגת במאמר כמקרה מובהק של המתח הזה: מוסד עשיר, פתוח יותר מבחינה פורמלית לעומת העבר, אך גם סלקטיבי מאי פעם, ובפועל מאוכלס ברובו בסטודנטים מן המעמד הבינוני־גבוה ומעלה.

מנקודת מבט חיצונית, כך נטען, האוניברסיטאות האליטיסטיות נראות כמוסדות המשלבים כוח חומרי עצום עם יומרה מוסרית גבוהה. הן מציגות עצמן כמשרתות ציבור, אך בפועל מחלקות גישה למסלולי עושר, מעמד והשפעה בעיקר לילדי השכבות המבוססות. בתוך כך, רעיון ה"מריטוקרטיה" — שלטון הראויים על פי כישרון וחריצות — חדל להיראות כהבטחה דמוקרטית והחל לעורר חשד ציבורי. המחבר משתמש באזהרתו הישנה של הסוציולוג מייקל יאנג כדי להראות שמערכת הממיינת בני אדם דרך מוסדות חינוך עלולה לעורר בסופו של דבר זעם פופוליסטי נגד מי שנתפסים כ"מריטוקרטים" הנהנים ממנגנון המשרת את עצמם. במריטוקרטיה, לא רק שהמצליחים נתפסים כראויים להצלחתם, גם הנכשלים נתפסים כמי שהגיע להם להיכשל (וזאת תוך התעלמות מגורמים חשובים כמו מזל, הבדלים במידת ההצלחה שגדולים לאין שיעור מההבדלים במידת הכישרון והחריצות, והעובדה שגם בחברות שמתיימרות להיות מריטוקרטיות יש מקום רב לקשרים, ירושות, מקומות מגורים וכיוצא באלה גורמים חיצוניים שאין להם קשר לכישרון או לחריצות אישיים).

שנות השישים הלא עליזות

המאמר מראה כי המתיחות בין האוניברסיטאות לבין המדינה איננה המצאה של השנים האחרונות. כבר בשנות השישים והשבעים היו עימותים חריפים: משמאל, בשל קשרי האוניברסיטאות עם מחקר ביטחוני ובירוקרטיזציה; ומימין, בשל הזיהוי שלהן עם רדיקליזם סטודנטיאלי ושמאל תרבותי. רונלד רייגן ביסס חלק מעלייתו הפוליטית על הבטחה להעניש את אוניברסיטת קליפורניה, וריצ'רד ניקסון דיבר על הפרופסורים כאויב. ואף על פי כן, באותם עשורים נותרה תלות הדדית בין האקדמיה למדינה: הממשלה נזקקה למחקר, והאוניברסיטאות נזקקו למימון.

החידוש של התקופה האחרונה, לפי המחבר, הוא בעומק השבר הציבורי והפוליטי. במהלך כהונתו הראשונה של ברק אובמה, הממשלה הפדרלית הפעילה לחץ רגולטורי ניכר על אוניברסיטאות בנושאי תקיפה מינית, אפליה מגדרית ומדיניות גיוון, שוויון והכלה. מבחינת שמרנים רבים, היה בכך סימן שהמדינה הדמוקרטית משתמשת בכוחה כדי לדחוף את האוניברסיטאות שמאלה. במקביל, האוניברסיטאות אכן הרחיבו מנגנונים מוסדיים של פיקוח לשוני, הצהרות מחויבות לגיוון, ומדיניות תרבותית שנתפסה בעיני רבים כאידאולוגית. האמון הרפובליקני במוסדות ההשכלה הגבוהה צנח בחדות, ושחקנים פוליטיים שמרניים — ובהם צ'רלי קירק, ארגונו "Turning Point America" וקרן המורשת (Heritage)  — החלו להפוך את המאבק באוניברסיטאות לציר מארגן של הפוליטיקה הימנית.

אירועי 7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה מוצגים במאמר כרגע מכריע נוסף. בניגוד לעימותים קודמים, כאן לא הייתה רק מחלוקת על הנהלים או על גבולות חופש הביטוי, אלא על עצם הסוגיה: ציונות, אנטישמיות, פוסט־קולוניאליזם ומעמדה המוסרי של ישראל. כלפי חוץ, תגובותיהן של אוניברסיטאות מובילות נתפסו כרוויות דקדוקים משפטניים, קרות ומנותקות מן הזעזוע הציבורי. השימוע בקונגרס, שבו נשאלו נשיאות הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס על קריאות נגד יהודים בקמפוסים, שימש נקודת שבירה. בעיני קהלים רחבים מחוץ לאקדמיה, הוא המחיש שהאוניברסיטאות האליטיסטיות אינן רק ליברליות אלא לכודות במערכת רעיונית שמציבה מחויבות לצדק חברתי רדיקלי מעל שיפוט מוסרי בסיסי.

מכאן עבר הממשל מטון ביקורתי לטקטיקה של כפייה. הטקסט מתאר כיצד פקידים ובעלי ברית של טראמפ גיבשו מדיניות חדשה: אם האוניברסיטאות תלויות במימון פדרלי, אפשר להשתמש במימון ככלי משא ומתן, ענישה ועיצוב. במילים אחרות, החוזה הישן – כספי ציבור תמורת מחקר –הוחלף בתפיסה שלפיה הממשלה רשאית לדרוש מן האוניברסיטאות התאמה לסדר היום של השלטון. כך נולדו הסדרים עם אוניברסיטת פנסילבניה, קולומביה, בראון ואחרות. ההסדרים הללו אינם עוסקים רק בביטחון קמפוס או במניעת אפליה, אלא גם בנושאים תרבותיים, מגדריים ואקדמיים: מניעת טרנסג'נדרים להתחרות נגד נשים בספורט ולהיכנס לשירותי נשים, פיקוח על מחלקות, התחייבויות ארגוניות, ולעיתים גם תשלומים כספיים ניכרים ומינוי מפקחים.

המקרה של הרווארד מדגים את המורכבות. מצד אחד, האוניברסיטה יצאה למאבק משפטי והצליחה להשיג פסק דין שקבע כי לפחות במקרה שלה פעולות הממשל מהוות כפייה בלתי־חוקתית. מצד אחר, גם היא אינה יכולה להרשות לעצמה להתנתק לחלוטין מן הסדר הישן, ולכן היא גם מתדיינת וגם מנהלת משא ומתן. המאמר מדגיש אפוא כי אין כאן עימות פשוט בין חופש אקדמי לבין דיכוי מדינתי; יש גם ממד של תלות חומרית כה עמוקה, עד שאפילו אוניברסיטאות עשירות וחזקות מאוד אינן מסוגלות באמת ללכת עד הסוף.

המקרה של ג'ונס הופקינס חשוב במיוחד משום שהוא משמש "ניסוי טבעי" לשאלה האם תגובה מתונה וזהירה יותר לביקורת שמרנית הייתה יכולה להציל מוסד אקדמי מפני מתקפה. תשובת המאמר שלילית. גם אוניברסיטה שגילתה קשב מסוים לביקורת, וגם חוקרים שנזהרים בלשונם כדי לא לעורר התנגדות בקרב פקידי ממשל, לא הצליחו לחמוק מן ההיגיון החדש. ההיגיון הזה, בעיני המחבר, אינו נובע רק ממחלוקת על מדיניות מסוימת, אלא מתפיסה בריונית: יצירת אי־ודאות, בחירת מטרות בודדות, והשלטת פחד על כלל המערכת.

עם זאת, המאמר איננו מתאר את המחנה השמרני כמקשה אחת. הוא מבחין בין כמה "חדרים" בבית השמרנות: מהפכנים המבקשים לפרק את האוניברסיטה כמעוז שמאלי; רפורמטורים המעוניינים בעיקר להוזיל עלויות ולהפוך את ההשכלה למכשיר הכשרה תעסוקתית; ואקדמאים שמרנים המבקשים להחזיר למרכז את לימודי הספרים הגדולים, האסתטיקה וההיסטוריה הדיפלומטית. לקבוצה האחרונה יחס מורכב למאבק הנוכחי: היא אכן חשה שנים רבות ניכור אידאולוגי בתוך האוניברסיטה, אך גם מתנגדת לפוליטיזציה גסה של הגיוס האקדמי ולפגיעה במחקר מדעי. יתר על כן, גם היא מבינה עד כמה קשה לשנות מבפנים את מנגנוני הגיוס והקידום של אוניברסיטת המחקר, הנשענים על אוטונומיה מחלקתית עמוקה.

בסופו של דבר, הטענה הרחבה של המאמר היא שהאוניברסיטאות האמריקאיות נקלעו למשבר משום שבמשך שנים נהנו ממעמד יוצא דופן בלי לתת מענה משכנע לסתירות היסוד שבבסיס קיומן. הן ביקשו להיות גם אליטה וגם מופת של שוויון; גם מוסד ציבורי וגם שומרות סף של יוקרה נדירה; גם נהנות ממימון ממשלתי עצום וגם אוטונומיות כמעט לחלוטין; גם מגדילות עלויות בעקביות וגם נתפסות כמיטיבות עם הכלל. הציבור, כך נראה, חדל להשתכנע. טראמפ, לפי המאמר, זיהה במדויק את החולשה הזאת וניצל אותה עד תום.

מכאן נובעת מסקנתו הפסימית של הטקסט. גם אם צעדים מסוימים יבוטלו בבתי המשפט, וגם אם יחול שינוי פוליטי בעתיד, עידן האוטונומיה האוניברסיטאית המובנת מאליה כנראה הסתיים. לממשלה הפדרלית יש מנופי לחץ רבים: מענקי מחקר, הלוואות סטודנטים, רגולציה, חוזים, אכיפת זכויות אזרח ועוד. די בכך כדי להבטיח שהאוניברסיטאות תישארנה פגיעות גם לאחר טראמפ. במילים אחרות, המאמר איננו רק תיאור של מתקפה פוליטית זמנית, אלא אבחון של שינוי מבני עמוק במעמדה של האוניברסיטה המחקרית בארצות הברית: ממוסד שנהנה מיוקרה ציבורית ואוטונומיה רחבה, למוסד עשיר אך חשוף, תלוי, ושנוי במחלוקת.

מבחינה חינוכית וציבורית, אפשר לראות במאמר גם אזהרה רחבה יותר. הוא מצביע על כך שמוסדות ידע אינם יכולים להסתמך לאורך זמן על הצלחתם הפנימית בלבד. כאשר הם מאבדים את אמון הציבור, עושרם, הישגיהם המדעיים ואפילו יוקרתם אינם מבטיחים את עצמאותם. להפך: הם עלולים לעורר תגובת נגד חריפה יותר. האתגר של האוניברסיטה, אם כן, אינו רק להגן על עצמה משפטית או תקציבית, אלא גם לנסח מחדש הצדקה ציבורית אמינה לקיומה: הצדקה שתשכנע לא רק את יושביה, אלא גם חברה רחבה, מפולגת וחשדנית יותר מכפי שהייתה בעבר.