אומנות הכתיבה האפקטיבית
Larry McEnerney, (2014), The Craft of Writing Effectively, Chicago University
עיקרי הדברים:
- הדבר החשוב ביותר הוא שהטקסט יהיה בעל ערך לקורא
- חשוב שהטקסט עצמו יבהיר לקורא מה הערך הטמון בו, כלומר שיסביר לקורא איזו בעיה מציקה עשוי הטקסט לפתור, איזו תועלת הוא עשוי להביא, איזה חסר בידע הטקסט עשוי להשלים
- הכותב המצטיין לא מסתפק בהוכחה לקוראים שהוא מבין את החומר. בנוסף לכך, הוא מעוניין לשנות את דעתם של הקוראים לגבי רעיונות או תופעות בעולם
- השאלה שעליה משיב הטקסט המצוין אינה "מדוע הכותב חושב ככה?", אלא "מדוע על הקורא לחשוב ככה?"
- כדי להעלות את רמת העניין בטקסט, יש להרבות במילים וביטויים שמצביעים על ערך לקורא, כגון: עם זאת, מקובל לחשוב ש..., אבל... למרות, לעומת זאת, בלתי-עקבי, אנומליה
- כדי לשפר את הזרימה הסיפורית ואת הקישוריות והארגון בטקסט, כדאי להרבות במלות-מעבר כגון: כי, אם, אלא אם כן, ו
עם רפורמת הבגרויות והמעבר ממבחנים לכתיבת עבודות במקצועות החברה והרוח, עולה דרמטית חשיבותה של הוראת הכתיבה במערכת החינוך. כתיבה, ככלי המאפשר הבעה וחשיבה ביקורתית, היא ממילא אחת המיומנויות החשובות של המאה ה-21, גם בעולם שלאחר בית הספר. לפניכם סיכום הרצאתו של מנהל תוכנית הכתיבה באוניברסיטת שיקגו, לארי מק'אינירני.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא כתיבת עבודות חקר
תוכנית הכתיבה של אוניברסיטת שיקגו מעודדת את התלמידים להתמקד בקוראים, במקום בכללי כתיבה.
התוכנית מכירה בשני עקרונות-על שמארגנים את הפעילות בתחום כתיבת עבודות חקר:
- מטרת הכותב של עבודות חקר היא לשנות את הדרך שבה קוראיו יראו את העולם.
- הכתיבה מסייעת לחשיבה, למציאת רעיונות חדשים על העולם; לא נכון שקודם חושבים ורק אחר-כך כותבים את הרעיונות שכבר נמצאו כביכול בראש, בצורתם המוגמרת והמנוסחת.
לרוע המזל, שני עקרונות אלה עומדים בקונפליקט זה עם זה:
מאחר שמייצרים את הטקסט תוך כדי חשיבה, הדבר עלול להקשות על הקוראים להבינו. תהליך הקריאה שלהם שונה מתהליך הכתיבה של הכותב. מתנגש בו. וזה מקשה על ההבנה של הקוראים. כתוצאה מכך הקוראים מאטים, או נאלצים לקרוא שוב ושוב קטעים קשים. במקרים קשים הקוראים פשוט לא מבינים את הכתוב, מתרגזים, מדלגים על קטעים ולעתים אף מפסיקים את הקריאה באמצע.
למעשה, מק'אינירני מציג כאן את הקונפליקט המוכר במדע בין הֶקְשר הגילוי להֶקְשר הצידוק. הקשר הגילוי הוא הדרך האישית, הסובייקטיבית ולא פעם הגחמנית שבה המדען הגה את רעיונו (בחלום, בהליכה ברחוב, תוך נפילת תפוח על ראשו כמו באגדה המפורסמת על ניוטון וחוק המשיכה); הקשר הצידוק הוא הדרך הרציונלית, האובייקטיבית, המקובלת על הכל והמובנת לפחות לבעלי המקצוע שבה המדען מוכיח את צדקת רעיונו ומנמק בדרך תקפה ומשכנעת מדוע התיאוריה שלו נכונה.
באופן דומה צריך לפעול כל כותב, גם בתחום ההומני. עליו להיות מודע לכך שדרך החשיבה האישית, האסוציאטיבית ולעתים הפרועה, שבה הגה את רעיונו עלולה שלא לשכנע, ולעתים אף לא להיות מובנת, לקורא. לכן עליו להציג לקורא את הדברים באופן שונה מזה שבו הם התרקמו במוחו: בסדר לוגי ולעתים גם כרונולוגי, באופן בהיר, משכנע ומאורגן. כלומר, על הכותב להציג את הדברים בהתאם לעקרון הצידוק.
הדבר החשוב ביותר הוא שהטקסט יהיה בעל ערך לקורא.
חשוב שהטקסט עצמו יבהיר לקורא מה הערך הטמון בו, כלומר שיסביר לקורא איזו בעיה מציקה עשוי הטקסט לפתור, איזו תועלת הוא עשוי להביא, איזה חסר בידע הטקסט עשוי להשלים (וכן להסביר מדוע אותו חסר בידע הוא אכן חסר מציק).
לשם כך צריך להתחשב בקוראים, הנמענים של הטקסט: בידע המוקדם שלהם, בהנחות היוד שלהם, בתחומי העניין ובצרכים שלהם.
ברמה הגבוהה ביותר של כתיבה, כלומר בעבודות באקדמיה או בעבודות מעולות כבר ברמת התיכון, הכותב לא מסתפק בהוכחה לקוראים שהוא מבין את החומר. הוא מעוניין לשנות את דעתם של הקוראים לגבי רעיונות או תופעות בעולם. בכך שיוסיף לידע הקיים או יפריך אותו. ברמה הגבוהה השאלה שעליה משיב הטקסט אינה "מדוע הכותב חושב ככה?", אלא "מדוע על הקורא לחשוב ככה?"
לא מספיק שהרעיון יהיה חדש או מקורי, הוא חייב להיות גם בעל-ערך לקורא.
הרי זו לא בעיה ליצור ידע חדש – אפשר סתם לספור את מספר הרהיטים בחדר, אבל לאף אחד לא אכפת כמה רהיטים יש בחדר. צריך ליצור ידע חדש שישנה את דעתו של הקורא לגבי משהו שחשוב לו.
ההבדל בין סתם מידע לבין ידע, הוא שלקוראים יהיה אכפת. כלומר, אם לקוראים אכפת – מדובר לא רק במידע סתמי, אלא בידע.
כדי להעלות את רמת העניין של הקורא בטקסט, יש להרבות במילים וביטויים כגון: עם זאת, מקובל לחשוב ש..., אבל... למרות, לעומת זאת, בלתי-עקבי, אנומליה.
אלה מילים שיוצרות ערך לקוראים, שמסמנות לקוראים את המקומות המעניינים בטקסט, שמחדדות ומעצימות את הדרמה, הקונפליקט, העניין, ההפתעה והתפניות שטמונות בטקסט בעל ערך לקורא.
כדי לשפר את הזרימה הסיפורית ואת הקישוריות והארגון בטקסט, כדאי להרבות במלות-מעבר כגון: כי, אם, אלא אם כן, ו,
מבנה מעורר סקרנות כולל פתיחה בסיכום של הידע המקובל בנושא ("סקירת ספרות מחקר"), ואחר-כך טענה שמשהו בידע המקובל הזה חסר או שגוי, והבטחה שהעבודה תשלים את החסר או תתקן את הטעות בידע הקיים. כלומר, שכבר בשלב מתן הרקע, ההקדמה וסקירת הספרות – לא מסתפקים בסקירת הידע הקיים, אלא מציגים את הבעיה והחסר באותו ידע, את הסתירה הפנימית שיש בו, משהו שלא מתיישב עם העובדות הידועות וכו'. יש להסביר לקוראים למה זו בעיה, ועבור מי זו בעיה. יש להסביר מה עלותה של הבעיה / התועלת בפתרונה.
בשלב הבא מגיעה הטענה המרכזית: מערך טיעונים ונימוקים שישכנע את הקורא שמה שהוא האמין בו וידע עד עכשיו, חלקי או מוטעה. וכן שההשלמה או התיקון שמציע הכותב אכן נכונים, נחוצים ומשכנעים.
העבודה נועדה לעזור לקוראים להבין טוב יותר משהו שהם רוצים להבין היטב.
שוב: המטרה אינה להעביר רעיונות או רגשות של הכותב, אלא לשנות את דעתם של הקוראים לגבי משהו שאכפת להם ממנו. וחשוב שהעבודה עצמה תבהיר לקוראים מדוע צריך להיות אכפת להם ממה שכתוב בטקסט, מהן ההשלכות של הטענה המרכזית על החיים או על ההבנה של הקוראים.
הכותב האפקטיבי, בוודאי באקדמיה אבל גם ברמת המצטיינים בתיכון, לא מסתפק בהצגת המשכיות לכל מה שנכתב לפניו בנושא, אלא מציג דווקא שבירה של אותה המשכיות. השבירה, כלומר תוספת המידע החדש, הסותר או המפתיע, היא מקור הערך לקוראים.