שפר, א' ויאיר ג' (2024). שובם של האלים: התפכחות ומחויבות של צעירים במחאה נגד ההפיכה המשטרית בישראל. עיונים בחינוך, 24, 344-334

עיקרי הדברים:

• צעירים בישראל מפגינים דפוס יוצא דופן בהשתתפותם במחאות. הם אינם נוהגים ליזום מחאות בעניינים ציבוריים, ונוכחותם בהפגנות שאינן קשורות לאינטרסים המיידיים שלהם מוגבלת
• כאשר הם מפגינים, מחאתם בדרך כלל נאמנה לסדר הקיים ואיננה מבקשת לפרק יסודות. לדוגמה, סטודנטים ישראלים מעולם לא הפעילו אלימות קיצונית כמכשיר פעולה נגד הממסד
• עם זאת, ככל שחלפו מתחילת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, כך הצטרפו יותר ויותר התארגנויות נוער למחאה וחלקן אף נהפכו למובילות בה
• בתי ספר ומורים נמנעים מלחנך, והתלמידים מזהים זאת. לדברי המרואיינים במחקר, תמו בישראל הימים שבהם היה אפשר ללכת בעקבות דמויות מופת
• ככלל, נמצא במחקר כי תלמידים מחפשים רק "גיבורים קטנים", בעיקר בדמות הוריהם. הם מבקשים להיות דומים להם ולהצליח בחייהם כמותם
• המחאה עוררה את הצעירים מעיוורונם וסיפקה להם זירה והזדמנות למלא בכוחות עצמם את הוואקום הערכי שמערכת החינוך הותירה אחריה

"עצם הרעיון של חינוך ציבורי תלוי לחלוטין בקיומם של נרטיבים משותפים ובפסילתם של נרטיבים המוליכים לניכור ולפלגנות. מה שהופך את בתי הספר הציבוריים לציבוריים הוא לאו דווקא קיומם של יעדים לימודיים משותפים אלא קיומם של אלים משותפים לכלל התלמידים. הסיבה לכך היא שהחינוך הציבורי אינו משרת ציבור אלא יוצר ציבור. ויצירתו של ציבור ראוי היא-היא שאמורה להיות תרומתם של בתי הספר לחיזוק הבסיס הרוחני של עיקרי האמונה האמריקאיים". (ניל פוסטמן ,1960, עמ' 123).

למאמר המלא (יש לגלול מטה עד עמוד 334)

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא דפוסי מחאה

הסוציולוג קרל מנהיים היה הראשון שזיהה את מרכזיותם של בני נוער בהפיכות חברתיות ובתנועות מחאה.

צעירים וסטודנטים  –  שהם  נטולי מחויבויות חברתיות, ללא משפחות גרעיניות משל עצמם וללא תעסוקה מחייבת לטווח  הארוך  –  היו  תמיד חופשיים ליזום תנועות מחאה ולהובילן, וכך זה עד היום. בזכות היעדר המחויבויות המשפחתיות והתעסוקתיות, הסטודנטים באמריקה מכוננים שיח מוסרני בקמפוסים, ונערה שוודית, גרטה טונברי,  עוררה  את  המודעות למשבר האקלים.  צעירים השתמשו פעמים רבות בפעולות של מרי אזרחי, החל בהשבתות ובחסימת קמפוסים וצירי תנועה וכלה בהצתות ובהתנגשויות אלימות עם המשטרה.

צעירים בישראל מפגינים דפוס יוצא  דופן בהשתתפותם במחאות. ראשית, הם אינם נוהגים ליזום מחאות בעניינים ציבוריים, ונוכחותם בהפגנות שאינן קשורות לאינטרסים המיידיים שלהם מוגבלת. שנית, כאשר הם מפגינים, מחאתם בדרך כלל נאמנה לסדר הקיים ואיננה מבקשת לפרק יסודות. לדוגמה, סטודנטים ישראלים מעולם לא הפעילו אלימות קיצונית כמכשיר פעולה נגד הממסד. אולי זכורים מכול הם האירוע שבו הגיעו שרה ובנימין נתניהו עם פיצות למפגש עם מנהיגי מחאת הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד,  או  מכתב השמיניסטים, שנתפס כשיא עזות המצח של תלמידי תיכון בישראל בבואם להביע קול מחאה נגד מדיניות הממשלה. לא סרבנות, לא אלימות. מכתב.

מאמר זה מתחקה אחר הטרנספורמציה בהשתתפות צעירים ובני נוער במחאה נגד ההפיכה המשטרית לצמצום הדמוקרטיה בישראל, שהחלה בינואר 2023. נראה כי בשבועות הראשונים למחאת הנגד של שומרי הדמוקרטיה נותרו  ארגוני  הנוער ומרבית הצעירים ישובים על הגדר. אבל ככל שחלפו החודשים, כך הצטרפו יותר ויותר התארגנויות נוער למחאה וחלקן אף נהפכו למובילות בה. צעירים, סטודנטים ותלמידי תיכון החלו להופיע במחאה בהיקפים משמעותיים בהרבה ועברו משוליה למרכזה. ככל שנקפו השבועות והחודשים,  צעירים, סטודנטים ותלמידי תיכון קיבלו בה בולטוּת משמעותית.

המאמר בוחן את השתתפות הצעירים במחאה באמצעות כמה כלים: תיעוד השתתפות של תנועות הנוער ותנועות הבוגרים שלהן, ניתוח נאומים של צעירים במסגרת אירועי המחאה ומעקב אחר כמה מן הדמויות המובילות בקרב התיכוניסטים. בניתוח מדיניות ההרדמה הערכית של משרד החינוך, המאמר משתמש בעדויות אמפיריות כדי להצביע על חוויה של התעוררות אצל צעירים. לאור מעשי הממשלה ובכעס על כי בתי הספר חינכו אותם בתוך ואקום ערכי, בני נוער גילו לפתע כי עולם המבוגרים שיחק בתודעתם. על רקע גילוי זה חל מפנה בעמידתם מול הממשלה ומול משרד החינוך. רבים מהורי הצעירים הצטרפו אליהם בהבנה שמה שהיה לא יהיה עוד. מאמר זה מספר את סיפורה של תפנית היסטורית זאת.

אין חינוך ציבורי ראוי ללא  אלים. חברה צריכה אלים, וחינוך צריך לפתח בתלמידים תובנות לגבי האלים הראויים לחייהם  –  כלומר לגבי הערכים שצריכים להנחותם. נראה כי גם שרי חינוך בישראל זיהו את מות האלים במערכת החינוך וניסו להחיות חינוך ערכי בתוך המערכת הביורוקרטית שיצרה ואקום ערכי חריף.

מחברי המאמר טוענים כי התמורה בהשתתפות הצעירים והשיח שהעלו מצביעים על חזרתם של האלים. הצעירים הבינו כי עליהם לשאת את נס הערכים הישראליים ולימדו בדבריהם במחאה על נחיצותם של ערכים חדשים שינחו את הדור הצעיר. נראה כי הצעירים ביססו את דבריהם על הליך למידה בלתי פורמלי, שאותו עברו בעצמם ועם עצמם.

אין חינוך ללא אלים: על ערכים ונחיצותם

מערכות חינוך ציבוריות רבות לא נענו לאתגר מותו של האל הכנסייתי. הביורוקרטיזציה של החינוך והתמקדותו בהישגים לימודיים השאירו את הערכים בשוליים, אם בכלל. 100 שנים לאחר הכרזתו של ניטשה על מותו של אלוהים, פתח מבקר התרבות ניל פוסטמן בקמפיין שהחזיר את הערכים כנושא לדיון במערכת החינוך.

לטענת פוסטמן (1960), ערכים, או אלים, משמשים כנרטיבים הנותנים משמעות לעבר, להווה ולעתיד. אלים יוצרים תחושה של זהות ושליחות. לדעתו, ערכים הם הכרח בחינוך בכלל, ובוודאי במערכת חינוך ציבורית. ללא התכוונות ערכית, אמר, מתמטיקה ומדעים אינם יכולים לטעת משמעות בילדים.

ללא הבנת הערכים המכוננים של ארצם, תלמידים אינם מבחינים בין הראוי לשבח לבין הראוי לגנאי. בהיעדר ערכים הם גם אינם מצליחים להבין מדוע עליהם להקדיש שעות רבות ללימודים. פוסטמן ביקר את הפנייה של החברה האמריקאית למודל ניאו-ליברלי דורסני, שבו הדברים הראויים והנחשקים הם הצלחה כלכלית, קדמה טכנולוגית ויעילות.

הוא צפה פני עתיד וראה את דמדומי אלי המשמעות. תוך צפייה בבתי הספר בארצות הברית, הוא אמר כי את מערכת החינוך מאכל ואקום ערכי פנימי. אנו חוזים, כך סיכם, בקץ החינוך.

 מדיניות ההרדמה והוואקום הערכי במערכת החינוך הישראלית: רקע עיוני ומחקרי עבר

דבריו של פוסטמן מדויקים גם ביחס למקומו של החינוך הערכי בישראל. החינוך לערכים נמצא בשולי המערכת ויש שהנושא אף נאסר לדיון משום ש"ערכים זה פוליטיקה".

צוותי חינוך התחמקו מעריכת דיונים ערכיים בכיתותיהם. לתפיסתם, יש צורך בזהירות רבה בדיון על ערכים ועל אידיאלים. הם אף היססו כאשר נשאלו בדבר הערכים שלהם עצמם ואמרו כי בכיתות הם נמנעים במכוון מנקיטת עמדה ערכית. יש שאמרו שהם פוחדים מתגובה של הורי התלמידים, ויש שפחדו שההנהלה והפיקוח של משרד החינוך לא ייתנו להם גיבוי בעת הצורך.

לכן בתי ספר ומורים נמנעים מלחנך, והתלמידים מזהים זאת. לדברי המרואיינים, תמו בישראל הימים שבהם היה אפשר ללכת בעקבות דמויות מופת. ככלל, נמצא במחקר כי תלמידים מחפשים רק "גיבורים קטנים", בעיקר בדמות הוריהם. הם מבקשים להיות דומים להם ולהצליח בחייהם כמותם.

כפי שהסבירה מי שהייתה שרת החינוך, פרופ'  יולי תמיר, ב-2013, הדרישה לניטרליות בכיתות מייצרת "מקום דמיוני שממנו איש אינו יכול לדבר" (בתוך יאיר,2017, עמ' 74). מצב דומה שורר גם בתנועות הנוער.

ממצאים

היכן הצעירים? ימי המחאה הראשונים 

בהינתן ההרדמה הערכית של הצעירים בישראל, היה צפוי שייעדרו מן השיח הציבורי בענייני ההפיכה המשטרית ומהמחאות נגדה. ואכן, כאשר החלו פעולות המחאה לא התקשינו לתעד את היעדרות הצעירים מהן.

התעוררות: התפכחות הצעירים ויציאתם לרחובות 

אבל ככל שחלפו השבועות, המחאה התבגרה בארגון והתגברה במספר המשתתפים. יולי יבין, תלמידת כיתה י"ב, העלתה לרשתות החברתיות סרטון ובו סיפרה על תרגיל שקיבלה בשיעור אזרחות.  במסגרתו היא חקרה את פורום קהלת וגילתה את ההתערבות של ד"ר אביעד בקשי בשכתוב תוכני הספר להיות אזרחים בישראל, למרות התנגדותם של כמה מחברי ועדת המקצוע.

בעקבות מה שלמדה בעבודת החקר שלה פתחה יבין בקמפיין רשת נגד תכניו של ספר הלימוד באזרחות. בהמשך עודדה מאות תלמידים ומורים לרכז את ספרי הלימוד באזרחות בארגזים ולהציבם מול משרדי פורום קהלת עם פתק שעליו נכתב, "תודה, אבל לא תודה". הסרטון זכה למאות אלפי צפיות בטיקטוק, הופץ בטוויטר וזכה לתגובות מאנשי אקדמיה, מעיתונאים ומפוליטיקאים.

בעקבות הסרטון שפרסמה וכתבה אוהדת במוסף הארץ (משיח  ,2023), זכתה יבין במעמד של כבוד בין דוברי המחאה. ב-3 ביוני נשאה דברים בהפגנה בחיפה ואמרה: "חובתנו להתנגד לתכנים [בספרי לימוד] שמערערים על אופיה הדמוקרטי של המדינה. אלה לא הערכים שלנו".

חזרתם של האלים 

לצעירים בהפגנות אין נוסטלגיה לישראל של פעם והם אינם מאמינים במחאה מנומסת. לדבריהם, הממשלה הפרה את החוזה איתם, והם רוצים לפתוח הכול: מזכויות להטב"קים ועד צדק לאברה מנגיסטו.

 אחרית דבר: האלים והצעירים בצל הטבח והאימה

אלא שאז, בעוד ממשלת ישראל ממשיכה לנסות להכרית את האלים שהרימו את ראשם בחודשי המחאה, עלה מלאך המוות ממעמקי עזה וטבח בישראלים. שבעה באוקטובר 2023 ייחרת כנראה כיום הנורא בהיסטוריה של מדינת ישראל ואולי גם של העם היהודי במאה ה-21. אבל מתוך הוואקום התפקודי של ממשלת ישראל החלו להפציע האלים שהניעו את החברה האזרחית ואת צעירי המחאה בחודשים הקודמים. בעת כתיבת שורות אלה נגלתה עוצמתם של אלי ישראל הדמוקרטית והערכית ונגלתה גם המחויבות של צעירי ישראל למדינתם ולקהילותיהם. 300 אלף אנשי מילואים גויסו – צעירים עם משפחות, מי שטיילו בחו"ל ומיהרו לחזור ליחידותיהם, סטודנטים ובוגרי תנועות הנוער. שוב נזקקה מדינת ישראל לדור הצעיר שיילחם עבורה,  והוא התייצב בהמוניו.

המחאה עוררה את הצעירים מעיוורונם ואפשרה לאלים למשוך אותם בציציות ראשם אל תוך המציאות הערכית המתחדשת של מדינת ישראל. נראה כי כל אחד ואחת מהם יפנה לדרכו, אך סביר לצפות כי את כולם ינחה אורם של האלים ששבו. 

 רשימת מקורות

בלום, א' (1989). דלדולה של הרוח באמריקה. עם עובד.  

זיו, א' (2023). מסתכלים קדימה בזעם. כך שינו הצעירים את המחאה .שיחה מקומית, 2 באוגוסט.

יאיר, ג' (2017). מסע ישראלי. ידיעות ספרים.

משיח, א' (2023). המחאה הצמיחה גל של מנהיגים צעירים. מבחינתם, בלימת ההפיכה היא רק ההתחלה .הארץ, 10 באוגוסט.

פוסטמן, נ' (1960). קץ החינוך. הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים

פירון, ש' (2014). "ילדי ישראל ראויים ליותר": דברי שר החינוך במסיבת העיתונאים בה הוכרזה רפורמת "ישראל עולה כיתה."

קליבנסקי, ח' (2005). המדיניות היישובית והממלכתית של החינוך הבלתי פורמלי (החב"פ) החוץ בית-ספרי במגזר היהודי בישראל, בשנים 1935-1995. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. אוניברסיטת תל אביב.

Yair, G., Girsh, Y., Alayan, S., Hues, H. & Or, E. (2014). "We don’t need another hero": Heroes and role models in Germany and Israel. Comparative Education Review, 58(2), 269-295. https://doiorg.ezproxy.haifa.ac.il/10.1086/675379