שירות צבאי של בוגרי חינוך ביתי בישראל

Edri, A. (2024). Military service of home-schooled graduates in Israel, Israel Affairs, DOI: 10.1080/13537121.2024.2318180

עיקרי הדברים:

• מטרת מאמר זה היא לבחון כיצד משתלבים בוגרי החינוך הביתי בחברה הישראלית וכיצד הם מתמודדים עם משמעת ואחריות בצבא
• בוגרי החינוך הביתי התנסו בבחירה ובחופש בחינוכם, ומסקרן לגלות את יכולתם להסתגל לאחריות, לוחות זמנים ומשמעת
• כל המרואיינים ששירתו הסתדרו בקלות עם המשמעת הצבאית ולא חוו קושי מיוחד בעניין
• המרואיין ארי אמר שהוא חייל מצטיין והמפקדים מאוד העריכו אותו. הוא ראה את היציאה לצבא כבחירתו ומטרתו האישית, ולכן יכול היה להצליח
• גם איתן, רון ודוד אמרו שמשמעת היא החלק הקל בצבא
• לדברי אנה, "אני ממושמעת יותר מהרוב סביבי. החברים שלי איתי בצבא עובדים קשה כדי ללמד אותי, איך ומתי לא לעשות מה שאומרים להם"

חינוך ביתי: הגדרה ורקע

מספר הולך וגדל של הורים בוחרים ללמד בית את ילדיהם, ובכך לוקחים אחריות מלאה על חינוכם במקום לחלוק אותו עם המדינה. התנועה הקטנה והשולית הזו התרחבה משמעותית בעשורים האחרונים (1). חינוך ביתי נפוץ ביותר בארצות הברית, עם כ-2.3 מיליון ילדים אמריקאים שעברו חינוך ביתי בסוף 2016 (2).

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך ביתי

בישראל תופעת החינוך הביתי חדשה-יחסית והמספרים זניחים: רק כמה עשרות משפחות שחינכו בבית בסוף המאה העשרים (3). בעשור האחרון חלה אמנם עלייה: מ-70 בקשות למשרד החינוך שאושרו ב-2004 ל-168 ב-2007 (4). בשנת 2014, מספרים אלה עלו ל-448, ול-1,150 ב-2018 (5). מספרים אלו אינם משקפים במדויק את מספר הילדים הלומדים בבית, כי ישנם רבים אשר מקבלים חינוך ביתי ללא אישור (6). עם זאת, למרות הגידול במספר הבתים, חינוך ביתי הוא עדיין תופעה שולית במדינה: רק 0.05% מילדי ישראל מתחנכים בבית (7).

ישנן שתי גישות עיקריות לחינוך ביתי. בראשונה, שנקראת "חינוך ביתי", ילדים לומדים בבית בצורה דומה ללמידה בבית הספר: שעות הלימודים, דרכי ההוראה וחומרי הלמידה נשמרים בקפידה-יחסית. הגישה השנייה נקראת unschooling. בגישה זו ילדים אחראים באופן מלא ללמידה שלהם ומחליטים אם ללמוד, איזה תוכן ללמוד, מתי ואיך. תפקיד ההורים הוא לספק לילדים את הנדרש ללמידה, ללא כפייה או מבנה. גישות אלו נחשבות לקיצוניות ובפועל רוב ההורים משלבים ביניהן. ההבדלים בין הגישות אינם רק בתכנים ובגישות הלמידה, אלא גם, ובעיקר, מבחינת האחריות ללמידה. בגישה הראשונה האחריות מוטלת על ההורה ואילו בגישה השנייה היא מוטלת על הילד (8).

שירות צבאי בישראל

ישראל היא אחת ממדינות המערב הבודדות שיש להן צבא אזרחי המוני, או צבא העם, המבוסס על שירות צבאי חובה לגברים ולנשים כאחד. כמו כן, המציאות הממושכת של חשיפה חוזרת לאירועי לחימה ואיומים ביטחוניים העניקה לצה"ל מקום מרכזי בחברה הישראלית (9). צה"ל הוא אחד הצבאות הבודדים בעולם שמגייסים נשים לפי חוק גיוס חובה. נשים שירתו בצה"ל מאז הקמתו בשנת 1948 בתפקידי לחימה הגדלים בהתמדה (10).

ההזדהות עם הצבא עדיין משמשת בסיס איתן להגדרת הזהות הקולקטיבית היהודית בחברה הישראלית. סקרי דעת קהל מצביעים על רמות גבוהות של אמון בצה"ל של רוב הציבור בישראל (המחקר נערך לפני טבח ה-7 באוקטובר – צוות פורטל מס"ע). אתוס 'צבא העם', המבוסס על מודל הגיוס של צה"ל, מלווה את החברה הישראלית מאז קום המדינה למרות שבעקבות תהליכים חברתיים שעברה החברה הישראלית היא אינה יציבה כפי שהייתה בעבר. זאת, על רקע הירידה המתמשכת באחוז הגברים המתגייסים לצה"ל, שעמד על 69% בלבד ב-2019 לעומת 75% ב-1990. כלומר, כשליש מהגברים היהודים כיום אינם מתגייסים. בצה"ל בכלל. אם נוסיף לנתון את ערביי ישראל שאינם נקראים כלל לשירות צבאי (למעט גברים דרוזים וחלק מהגברים הבדואים שכן מתגייסים), הרי שרק כמחצית מבני השמונה-עשרה בישראל מתגייסים לצבא. שיעור הנשים שלא מתגייסות גבוה אף יותר (חלק ניכר מהבנות הדתיות עושות שירות לאומי במקום שירות צבאי). נתונים אלו מעלים שאלות משמעותיות לגבי תקפות המודל של צבא העם (11).

בנוסף לשירות הצבאי, ישנם נערים ונערות המתנדבים לשנת שירות אזרחי לפני הצבא, שהיא שנת תרומה לקהילה. חלק מבוגרי החינוך הביתי שהשתתפו במחקר הנוכחי התנדבו לשירות כזה. זאת בשונה משירות לאומי, שנעשה בעיקר על ידי בנות דתיות שמקבלות פטור משירות צבאי. אחד המרואיינים במחקר הנוכחי תכנן לעשות שירות לאומי במקום צבאי.

רק בשנים האחרונות נוצרה קבוצה גדולה מספיק של בוגרי חינוך ביתי ישראלים לערוך מחקר על שירותם הצבאי. הנושא חשוב למחקר הן בהיבט המקומי של יכולתם של בוגרי החינוך הביתי להשתלב באחת ממסגרות המפתח של החברה הישראלית, והן בהיבט הגלובלי של בחינת יכולתם של בוגרי החינוך הביתי, אשר התנסו בבחירה ובחופש בחינוכם, להסתגל לאחריות, לוחות זמנים ומשמעת.

מטרת מאמר זה היא אפוא לבחון כיצד משתלבים בוגרי החינוך הביתי בחברה הישראלית וכיצד הם מתמודדים עם משמעת ואחריות בצבא. תרומתו המחקרית כפולה. היא יכולה לספק מידע מעשי לצבא הישראלי לגבי תהליך הגיוס והשירות של בוגרי החינוך הביתי; והוא יכול גם לייצר ידע תיאורטי על שילובם של בוגרי חינוך ביתי באחד המוסדות הבולטים בחברה הישראלית, יכולת הסתגלותם לאחריות וביצוע תפקידם, במסגרת שונה מאוד מהחינוך שקיבלו במהלך השנים. ידע זה יכול לתת מענה לשאלה הרחבה יותר כיצד בוגרי חינוך ביתי מסתגלים לשירות צבאי ומתפקדים בהם גם במדינות אחרות.

גישת המחקר

זהו מחקר איכותני המבוסס על הגישה הפנומנולוגית המתמקדת במשמעות של תופעות בעולם החברתי מתוך תפיסת העולם של המתנסים בהן. זהו חקר החוויה החיה, המבוססת על ההנחה שחוויות החיים האנושיים הן מקור מרכזי לידע וליצירת מציאות (12).

אוכלוסיית המחקר

במחקר השתתפו 15 בוגרי חינוך ביתי, כולם מעל גיל 18 וכולם למדו בחינוך ביתי במהלך רוב שנות לימודיהם מכיתה א' עד כיתה י"ב. המרואיינים היו בני 34-18. רובם (10) היו בני 18–21, אחד בן 23, שניים בני 26 ושניים נוספים מעל גיל 30. קבוצת המרואיינים כללה 11 גברים וארבע נשים.

ממצאים

מאמר זה עוסק בשירות הצבאי של בוגרי חינוך ביתי בישראל, אך מתוך 15 המרואיינים שהשתתפו במחקר התגייסו ובסופו של דבר שירתו שבעה בוגרים, אחד תכנן להתגייס זמן קצר לאחר מועד הראיון, שלושה לא התגייסו מסיבות שאינן חינוך ביתי (אחד דתי ושניים שייכים למה שמכונה 'נוער הגבעות' ופעילים פוליטיים), שלושה לא התגייסו ולא רצו להתגייס מסיבות שחלקן קשורות לחינוך ביתי, ורק אחד באמת רצה להתגייס אבל נכשל בגלל חינוך ביתי.

אלי ועמי חשבו שהמסגרת לא תתאים להם, שהיא מאוד נוקשה ולכן העדיפו לא ללכת לצבא. עמי תיאר גם סיבה אידיאולוגית נוספת ושל חוסר רצון להילחם באנשים. ברור לשניהם שאם ירצו יוכלו ללכת לצבא:

"הרגשתי כאילו לא הייתי בשום מסגרת בכלל בחיי, ועכשיו אני צריך ללכת למסגרת צבאית, כדי שיגידו לי מה לעשות כל היום כל יום... ולהיות רחוק מהבית, כאילו פתאום יש לי שגרה שיגידו לי כל הזמן מה לעשות - זה משהו שכל כך לא הייתי רגיל אליו, ולא ידעתי בכלל מה זה, והרגשתי שהמעבר יהיה חד מדי עבורי" (אלי).

לעומת אלי ועמי שלא רצו לשרת בצבא בגלל המסגרת הכובלת שלו, נועם רצה ללכת לצבא דווקא כדי להיות במסגרת אחרי שנים רבות של חופש מוחלט: "הרגשתי קצת אבוד. כל הזמן שדמיינתי את הצבא הרגשתי מאוד בטוח שאני הולך לצבא. רציתי מקום שיגיד לי מה לעשות ומה לנשום כל יום וכל דקה בעצם. יש תשובה בשבילי על כל צורך" (נעם).

דן לא יכול היה לפרט על תפקידו בצבא כי מדובר בתפקיד סודי אך נראה כי החינוך הביתי לא הפריע בשום שלב, לא בגיוס ולא בקבלה לתפקיד. לדבריו, "גם אלה שראיינו אותי וגם אלה שעשו לי את כל הבדיקות לאורך כל הדרך היו אנשים שהבינו מה לשאול ואיך לשאול. אז אני לא חושב שהיו הרבה בעיות. אני חושב שהעולם יודע קצת על התאמת עצמו לחינוך ביתי ולנגזרותיו".

ארי, דוד, יוני, רון ואנה מתארים קשיים בגיוס, קבלת ציון גיוס נמוך שפגע באפשרות להתקבל לעבודות משמעותיות בצבא. כדי לשנות את ציון הגיוס היה עליהם להציג אישורים או ליצור קשרים ובאופן כללי להתאמץ.

קשיים בגיוס בשלב בחירת התפקיד

גם בשלב הגיוס המתקדם, שבו נקבע התפקיד הצבאי, היו קשיים. בגלל ציוני הקב"א הנמוכים שלהם, הצבא סירב לאפשר לבוגרי חינוך ביתי לבחור בתפקידי פיקוד או יוקרתיים אחרים. ארי בחר ללכת למסלול הנח"ל (חטיבת חי"ר) כדי לא לשרת ב'חוות השומר', מקום לנוער שוליים, וגם אז היה צריך להיאבק קשה עם החטיבה, שתחילה דחתה את בקשתו להתגייס לשורותיה.

לדבריו, "בשנת שירות חיפשתי כל מיני אפשרויות לשירות צבאי... לא היה לי פרופיל קרבי, אז הלכתי לבדוק יחידות מודיעין, ואף אחד לא קיבל אותי. ואז הבנתי שהאפשרות היחידה שלי היא להגיע למקום רגיל, שכן הבנתי שאם אתגייס ככה לצבא ישלחו אותי לחוות השומר כי היה לי ציון קב"א [נמוך] של 43; הם היו שולחים אותי לעשות אימונים עם ילדי רחוב מג'סי כהן. הדבר היחיד שהציל אותי מזה היה לחתום על גרעין הנח"ל - לחתום על מסלול נח"ל, אז זה באמת מה שעשיתי".

לאחר הגיוס לנח"ל, ארי רצה לעבור קורס חובשים אך ציון הגיוס שלו היה נמוך מדי ולכן השתמש בקשרים והורשה להצטרף למרות ציון הגיוס הנמוך. הוא סיים את לימודיו כחייל מצטיין ואף הוצע לו להמשיך בפיקוד.

חווית הגיוס חוסר בגרות של המתגייסים האחרים

אנה, רון ויהושע דיברו על חוסר הבשלות של אנשים מקבוצת השווים שלהם בהשוואה אליהם. אנה תיארה את החוויה הזו כשהייתה בשנת השירות שעשתה לפני הצבא, וראתה שחבריה, למשל, לא לקחו אחריות להביא מים לעבודה ואז התלוננו שאין מים. רון תיאר את החוויה בצבא וטען כי החיילים סביבו לא כשירים.

מדוע חשו המרואיינים שצעירים מקבוצת השווים שלהם פחות בוגרים מהם? מה היה בחינוך הביתי שהפך אותם לבוגרים יותר? אולי העובדה שכל השנים עד השירות הצבאי ילדים נמצאים במסגרת שבה אומרים להם מה לעשות ואין להם אחריות מלבד ביצוע המשימות שניתנו להם. אולי גם בצבא, כמו בבית הספר, צעירים מנסים להתחמק ממשימות ולא לקחת אחריות, דווקא בגלל שלא בחרו מסגרת. ייתכן שהיכולת של בוגרי החינוך הביתי לבחור מה לעשות בחייהם גורמת להם להיות בוגרים יותר ולקחת על עצמם יותר אחריות.

אין בעיות משמעת ולומדים בצבא לרמות

כל המרואיינים ששירתו הסתדרו בקלות עם המשמעת הצבאית ולא חוו קושי מיוחד בעניין. ארי אמר שהוא חייל מצטיין והמפקדים מאוד העריכו אותו. הוא ראה את היציאה לצבא כבחירתו ומטרתו האישית, ולכן יכול היה להצליח. גם איתן, רון ודוד אמרו שמשמעת היא החלק הקל בצבא.

"המשמעת הייתה לי ממש קלה. אין לי מה להתווכח עם אנשים. אני מאוד בסדר עם מה שהם אומרים לי" (איתן).

"היה לי נורא קל. נורא נורא קל, כי ידעתי שאני הולך למקום שיש אדם אחד שקבע מה אני עושה ועשיתי בדיוק מה שהוא אמר לי. והוא היה צריך לוודא מתי אני צריכה לישון ומתי לאכול ומה לאכול ואיפה לישון, זה היה נורא נוח" (רון).

"למעשה, היה לי הכי קל לקבל משמעת וסמכות. ואפילו לא הייתה לי בעיה עם המפקדים שלי" (דוד).

אנה ונועם תיארו שדווקא מאנשי הצבא למדו לרמות:

"אני ממושמעת יותר מהרוב סביבי. החברים שלי איתי בצבא עובדים קשה כדי ללמד אותי, איך ומתי לא לעשות מה שאומרים להם" (אנה).

אינטגרציה חברתית

הנושא החברתי היה מורכב יותר ממשמעת. בעוד שכל המרואיינים טענו שאין להם בעיות משמעת כלל, חלקם טענו שהסתדרו חברתית וחלקם טענו לקשיים. ארי סיפר שיש לו הרבה חברים בצבא וגם רון טען שיש לו חברים, לעומת אנה ונועם שלא היה להם קל מבחינה חברתית.

אני חושב שהתקופה בצבא, זו התקופה שהייתי הכי פופולרית בחיי, למרות שזה אולי נראה לא הגיוני. הרגשתי שאנשים רק מחפשים להיות סביבי ולהיות חברים שלי. מבחינה חברתית, זו הייתה תקופה מדהימה. (ארי)

מבחינה חברתית האימונים שלי לא היו כל כך פשוטים. היו לי כמה חברים ממש טובים שאני בקשר איתם עד היום, אבל היה מצב כל כך קשה. די הרבה [אנשים] לא אהבו אותי, בואו נקרא לזה ככה. (נעם)

מכיוון שמדובר בקבוצה קטנה של בוגרי חינוך ביתי ששירתו בצבא, ומכיוון שהדעות בנושא היו חלוקות, קשה להסיק מסקנות חד משמעיות. גם בקרב חיילים שלמדו במסגרת בית ספרית ישנם לעיתים קשיים בתחום החברתי, ולאור המדגם הקטן לא ניתן לבחון סטטיסטית האם יש הבדל מובהק בין הקבוצות.

ביבליוגרפיה

1. Apple, “Rightist Education,” 5; Edri, “The Homeschooling Experience”; and Lois, “Homeschooling Motherhood,” 186.
2. Ray, Homeschooling Growing.
3. Heller-Degani, Homeschooling in Israel.
4. Knesset Research and Information Center, Homeschooling.
5. Knesset Research and Information Center, Homeschooling; and Detel, “Learning,” 9.
6. Edri, “The Homeschooling Experience.”
7. Gretel, Home Education.
8. Edri and Dahan Kalev, “Does Homeschooling have Freedom,” 1; and Finch, “The Experience.”
9. Waldman et al., “Is it the will of the Individual?”
10. Shafran Gitelman, “IDF Women’s Service.”
11. Malchi, Cracks in the Consensus.
12. Polkinghorn, “Language and Meaning,” 137.
13. See note 11 above.
14. Murphy, “The Social and Educational Outcomes,” 272.
15. Gaither, “Homeschooling in the United States,” 213.
16. Kuzman and Gaither, “Homeschooling,” 4.
17. See, for example, https://www.mitgaisim.idf.il.
18. Ballout, “Career,” 655.
19. Wenger and Hodari, Final Analysis.