תפיסות המורים את תפקידם בהתמודדות עם הזנחת ילדים
Melkman, E. P., Marey-Sarwan, I., & Gross-Manos, D. (2026). Teachers' Perspectives on Their Role in Responding to Child Neglect. Journal of interpersonal violence, 8862605251414445. Advance online publication. https://doi.org/10.1177/08862605251414445
מחקר חדש בחן כיצד תופסים 107 מורים יהודים וערבים בישראל את תפקידם בהתמודדות עם הזנחת ילדים. המורים הביעו מחויבות חזקה לזהות ולדווח על מקרים של הזנחה, אך במקביל תיארו תחושת עומס מכריע. "זה חורג מהמומחיות שלי", אמרו רבים מהם, והצביעו על משימות רבות אחרות המוטלות עליהם.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא ילדים
החסם המרכזי? היעדר ידע והכשרה. רוב המורים דיווחו שלא קיבלו הכשרה מספקת – לא בזמן לימודיהם ולא במהלך עבודתם – כדי להתמודד עם תופעה שאחראית ל-76% ממקרי ההתעללות בילדים בארצות הברית, ול-86% ממקרי המוות הקשורים בהתעללות. בישראל, כ-18% מהמתבגרים מדווחים על הזנחה פיזית או רגשית בילדותם.
אך המורים לא רק התלוננו. הם הציעו חזון. הם דיברו על בתי ספר שיכולים לספק מענה רגשי לילדים מוזנחים, לאזן את החוויות השליליות מהבית. הם דמיינו גישה כוללת שתערב את כל עובדי בית הספר – מעובדי הקפיטריה ועד נהגי האוטובוסים – ואף את התלמידים עצמם. והם הדגישו את החשיבות של בניית קשרים אמיתיים עם הורים, מבוססי אמון, במקום יחסים עימותיים.
החוקרים קוראים לשינוי מדיניות דרמטי. ראשית, הם דורשים סטנדרטים לאומיים להכשרת מורים בזיהוי הזנחה והתמודדות איתה, אולי אף כתנאי לקבלת רישיון הוראה. הם מציעים אימוץ פרקטיקות חינוכיות "מודעות-טראומה" שמחזקות את הקשר בין מורים לתלמידים ומעודדות ילדים לפנות לעזרה.
שנית, הם תומכים בגישה בית-ספרית רחבה שכוללת את כל הצוות, ואף תוכניות חינוכיות שיעניקו לתלמידים עצמם כלים לזהות הזנחה ולדעת כיצד לפנות לעזרה – גישה שהוכחה כיעילה במחקרים קודמים.
שלישית, הם מדגישים את הצורך להכשיר מורים בניהול שיחות מורכבות עם הורים, ומעודדים ביקורי בית במיוחד באזורים מוחלשים – כלי שהוכח כיעיל אך כמעט ואינו נלמד בתוכניות הכשרת מורים כיום.
הזנחת ילדים, כך מזכירים החוקרים, נותרה תחום שנחקר במידה מועטה למרות שכיחותה והשלכותיה הקשות – מליקויים קוגניטיביים ועד בעיות בריאות לכל החיים. והמחקר על תפקיד המורים בהתמודדות עם התופעה? גם הוא דל.
תקוות החוקרים הן שממצאיהם יזרזו שיתוף פעולה בין מחנכים, קובעי מדיניות ואנשי רווחת ילדים. המטרה: ליצור סביבות בית-ספריות תומכות יותר לילדים, ובסופו של דבר – לפעול למיגור התופעה. אבל כל זה דורש החלטה מדינית, שינוי סדרי עדיפויות, והקצאה מחודשת של משאבים.