מטפורות קוונטיות ומחקר התודעה-מוח
Liston, D. (1998). Quantum Metaphors and the Study of the Mind-Brain. Philosophy of Education, 29, 228-234
מחברת המאמר מאמינה שלמדעי המוח יש פוטנציאל לשפר את דרכי ההוראה והלמידה, אבל שאפשר לממש את הפוטנציאל הזה רק על ידי האנשה של השפה הטכנית ביותר של מדעי המוח. לדוגמה, באמצעות מדעי המוח, אנו מתחילים להבין מדוע רבים מהתלמידים מציגים ביצועים גרועים בבחינות כאשר אנו בטוחים למדי שהם יודעים את החומר.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים על מדעי המוח וחינוך
ממצאים ממדעי המוח מצביעים על כך שהדבר נובע מכך שהתלמידים "יורדים הילוך" כאשר הפיזיולוגיה של המוח שלהם מגיבה ללחץ (Caine and Caine 1991) תחת הלחץ של המבחן, החלק המתקדם ביותר במוח שלהם מואט ביצירת רשתות עצביות בעוד גזע המוח הפחות מתקדם שלהם הופך דומיננטי. זהו הסבר יעיל מאוד של הממד הפיזיולוגי של הלומדים שלנו. מה שנותר הוא לתרגם את ההסבר הזה לפורמט שימושי למורים בכיתה.
מדעי המוח אינם עוזרים לנו להבין את הגורמים האנושיים שקובעים מדוע חלק מהתלמידים מפרשים מבחן כמאיים (ולכן מורידים הילוך), בעוד שאחרים מפרשים את אותה סביבת מבחן כמאתגרת (ומסוגלים להצטיין). למרות שההסברים הפיזיולוגיים ממדעי המוח עוזרים לנו להבין את מנגנוני המוח, הם לא מצליחים להסביר את הגורמים החברתיים-תרבותיים והפנומנולוגיים היוזמים פרשנות מלחיצה לעומת מאתגרת של חוויה. לפיכך, הסברים בלתי-אנושיים של ממצאי מדעי המוח נראים פחות מועילים למורים בכיתה ובדומה נותרים מחוץ להבנתם של רוב האנשים.
השפה החומרית של חקר מדעי המוח זקוקה לעדשה הפרשנית שמציעה שפות פילוסופיות ורוחניות. בפירוש באמצעות שפות אלה, מדעי המוח יכולים להפוך לנגישים יותר הן להדיוטות והן למורים בכיתה. כפי שהוסבר לעיל, הדומיננטיות של ניתוח אמפירי מקשה מאוד על התרגום של ממצאי מדעי המוח לממדים האנושיים של הוראה ולמידה.
מחברת המאמר מבקשת לגשר על הפער בין שפת מדעי המוח (שנוטה להיות מאוד טכנית) לבין שפות הפילוסופיה והרוחניות האנושית (שנוטות להיות פתוחות יותר), על מנת להנגיש את מדעי המוח למורה בכיתה.
ההפרדות בין חומר לרוח, אשר נתפסו כמובן מאליו על ידי דקארט ורבים אחרים בעקבותיו, ספגו מתקפה חמורה במאה שלנו. הפיזיקה הקוונטית, המדע של הסבר היקום בקטן ביותר, מבססת את ביטול הפרשנויות הדואליסטיות של החוויה. המטאפורות של פיזיקת הקוונטים מאששות פרשנות הוליסטית יותר של חוויה. הדיכוטומיות המסורתיות של אובייקטיביות וסובייקטיביות, חומריות ורוחניות מאותגרות באמצעות התצפיות והתגליות האחרונות. באופן דומה, לגבי הנוירו-פילוסופיה של המוח-תודעה, השפות השונות של החומריות והרוחניות מחלקות אותנו באופן לא טבעי למחנות שונים. קבוצה אחת מתמקדת אך ורק בהבנת הפיזיולוגיה, בעוד שהשנייה מתמקדת אך ורק בהבנת ה"עצמי" שלנו מלבד הבסיס הפיזיולוגי. פיצול עצמנו לדיסציפלינות אלו מאפשר רק פרשנויות חלקיות וניתוחים לא שלמים של הנתונים העומדים לרשותנו.
כמורי כיתות, עלינו לזכור שאיננו קיימים כאינדיבידואלים נפרדים ומובחנים לחלוטין המתבוננים ושולטים בסביבות הלמידה של התלמידים. במקום זאת, אנו משתתפים-משקיפים בתהליך הלמידה-הוראה המעורבים בחילופים דינמיים מתמשכים בין עצמי הסביבה לבין עצמיים אחרים. התלמידים בכיתותינו אינם כלים ריקים שמחכים להתמלא, אלא אני פעיל, רגשי ופיזיולוגי המשוחזר ללא הרף בגוף, במוח ובנפש. גם אנחנו, כמורים, יצורים אקטיביים, רגשיים ופיזיולוגיים העוסקים בתהליך דומה של שחזור מתמיד של האני שלנו. כאשר אנו מלמדים את התלמידים שלנו, אנו גם משתתפים בשינוי של האני שלהם ושל האני שלנו. הדיכוטומיות של או/או, עצמי/אחר, המעודדות תפיסת העולם הניוטונית המסורתית, חייבות להתמוסס.