מדוע העשור האחרון בחיים האמריקאים היה מטופש באופן יחידאי?

Jonathan Haidt (2022). Why the past 10 years of American life have been uniquely stupid. The Atlantic, May Issue

עיקרי הדברים:

• כשאנשים מאבדים אמון במוסדות, הם מאבדים אמון בסיפורים שאותם מוסדות מספרים. ובעיקר במוסדות שמחנכים ילדים
• תוכנית הלימודים בהיסטוריה תמיד עוררה מחלוקת פוליטית, אבל פייסבוק וטוויטר מאפשרות להורים לצאת מכליהם מדי יום בתגובה לציטוטים משיעורים ומספרי לימוד של ילדיהם
• כך מפקפקים במניעיהם של מורים ושל אנשי משרד החינוך וכתוצאה מהפקפוק הזה משנים חוקים ויוצאים לרפורמות שמורידות את רמת החינוך ופוגעות עוד יותר באמון
• כתוצאה מכך אנשים צעירים יתקשו יותר בעידננו להגיע לסיפור קוהרנטי של מי אנחנו כאומה, ופחות סביר שהם יחלקו במשותף סיפור כזה עם מי שמבקרים בבתי ספר אחרים או מי שחונכו בעשורים אחרים
• זוהי צנזורה עצמית לא בריאה, כאשר מרצים חוששים לחלוק על טענות שגויות או בלתי-מבוססות של סטודנטים
• תוכניות לימודים שונו כדי להתאים לאופנות החשיבה העכשוויות ולהפיס את דעתם של התלמידים והוריהם
• עם עליית הרשתות החברתיות נרשם זינוק דרמטי ברמות החרדה, הדיכאון והפגיעה העצמית בקרב בני נוער במערב
• דיכאון פוגע בנכונות של אנשים להכיר אנשים חדשים ולהתרועע עמם. חרדה הופכת התנסויות חדשות למאיימות יותר. כך יורדת הסובלנות לדעות אחרות ונפגעת היכולת לפעול בשיתוף פעולה עם אחרים שחלוקים עלינו – בעיקר בקרב צעירים. זהו גם המקור להתנגדות סטודנטים רבים להזמנת מרצי אורח שהם סולדים מדעותיהם
• השינוי החשוב ביותר שניתן לעשות הוא לדחות את גיל הכניסה לרשתות החברתיות מ-13 ל-16 לפחות. יש לחייב את החברות שמפעילות את הרשתות החברתיות לאכוף את ההגבלה הזאת
• בנוסף לכך, יש לעודד את הילדים לשחק בחוץ כמה שיותר, ולערוך כמה שיותר מפגשים פנים אל פנים עם חבריהם בני גילם

אמריקה הולכת ונהפכת לשתי מדינות נפרדות, עם שתי גרסאות נפרדות של החוקה, הכלכלה וההיסטוריה האמריקאית. זה אינו סיפור על שבטיות, אלא סיפור על הפרגמנטציה (פיצול, קיטוע) של הכל. הריסוק של כל מה שנראה בעבר מוצק, הפיזור של אנשים שהיוו פעם קהילה. וזה קורה לא רק בין הימין לשמאל, אלא גם בין קבוצות שונות בתוך הימין ובין קבוצות שונות בתוך השמאל וכך גם בתוך אוניברסיטאות, בתוך איגודים מקצועיים ואפילו בתוך משפחות. סיפור מגדל בבל הוא מטפורה למה שהרשתות החברתיות עוללו לכמעט כל הקבוצות והמוסדות בחברה ובאומה, באופן שמסכן את עתידה. מאמר זה מוקדש לשאלות כיצד זה קרה, איזה עתיד צפוי בשל כך ומה תפקידה של מערכת החינוך בפתרון המשבר.

לרשימה באתר The Atlantic

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך לדמוקרטיה

עלייתו של מגדל בבל המודרני

הכיוון הכללי של ההתפתחות ההיסטורית הוא לעבר שיתוף פעולה בקנה מידה הולך וגדל. מיצורים חד-תאיים, ליצורים רב-תאיים, למשפחות, שבטים, ערים, מדינות, אימפריות ועד לשיתוף פעולה יבשתי (האיחוד האירופי) ואף עולמי (מוסדות כגון האו"ם). טכנולוגיות כגון הכתב, הכבישים, הדפוס והאינטרנט המוקדם של שנות התשעים יצרו בסיס לשיתופי פעולה בהיקפים מתרחבים אלה. גם פייסבוק, בתחילת דרכה ב-2004, הקלה על אנשים לתקשר ביניהם, ובכללם אנשים רחוקים זה מזה ובעלי תרבויות והשקפות שונות. באותה תקופה סברו כי הרשתות החברתיות יועילו לדמוקרטיה, מכיוון שאף דיקטטור לא יוכל לגבור עליהן או לנצלן לטובתו.

שיא האופטימיות הטכנולוגית היה בסביבות 2011, אז פרץ האביב הערבי ועלו תנועות מחאה גלובליות שדרשו שוויון וצדק חברתי כמו Occupy Wall-Street (ובישראל מחאת רוטשילד – צוות פורטל מס"ע). זו גם היתה השנה שבו גוגל טרנסלייט נעשתה זמינה על סמארטפונים, כך שניתן לומר שהאנושות הקימה מחדש את מגדל בבל. במכתב אופטימי למשקיעים כתב אז מארק צוקרברג כי פייסבוק תסייע לאנשים לחלוק ולצרוך מידע ותתן להם את הכוח לשנות תעשיות ומוסדות חברתיים רבים. זה אמנם מה שקרה, אך לא בדרך שלה ציפה.

דברים מתפוררים

היסטורית, ציביליזציות נשענו על מוצא, אלים ואויבים משותפים כדי להתנגד לכוחות הפיצול הפנימי שגברו ככל שאותן ציביליזציות גדלו והתרחבו. אבל מהו הדבק החברתי שמחזיק חברות מגוונות כמו ארה"ב, הודו או אפילו צרפת ובריטניה (ובוודאי ישראל)?

סוציולוגים מצאו שלשה כוחות מאחדים כאלה:

1. הון חברתי (רשתות חברתיות שמאופיינות ברמה גבוהה של אמון).
2. מוסדות חזקים.
3. סיפורים משותפים.

הרשתות החברתיות החלישה את כל שלושת הכוחות הללו, בעיקר החל משנת 2009. אז השתנה רוב התוכן מכזה שמחזק קשרים חברתיים ומשפחתיים לכזה שמחזק את האינדיבידואל והמיתוג-העצמי שלו, ושם את הדגש על הצלחותיו וביצועיו. בעיקר תרמה לכך המצאת כפתורי ה-like וה-share באותה שנה. פייסבוק פיתחה אלגוריתמים שזיהו איזה סוג של פוסטים מקבלים הכי הרבה לייקים ושיתופים, ומצאה שאלה פוסטים שמייצרים רגשות – ובעיקר רגשות זעם כלפי קבוצות חיצוניות, והגבירה את החשיפה של הפוסטים האלה לכל המשתמשים. ב-2013 אנשים יכלו להיהפך בן-יום למפורסמי רשת, אם פוסט שלהם הצליח ונעשה ויראלי, או לחטוף תגובות עוינות ומביישות בהמוניהן.

המצב החדש הזה עודד חוסר יושר ומנטליות של עדר. המשתמשים הונחו לא רק בידי העדפותיהם האמיתיות אלא גם בידי ניסיון העבר שלהם של שכר ועונש, ובידי התחזית שלהם כיצד אחרים יגיבו לכל פעולה ולכל פוסט שלהם. הפוסטים המוסרניים והצדקניים לבלבו על חשבון פוסטים רפלקטיביים המאופיינים בספק ובביקורת עצמית.

מגמות אלה מסכנות את הדמוקרטיה. בהקשר זה, ראוי לזכור כי יוצרי החוקה האמריקאית הקימו מנגנונים שיצננו תשוקות פראיות והרסניות בקרב האזרחים, ויעודדו פשרה ומתינות. אחד מהם, ג'יימס מדיסון, הזהיר מפני הנטייה האנושית לפלגנות – כלומר לחלוקה לקבוצות שנוטות לזעום ולדכא זו את זו יותר מאשר לשתף פעולה למען הטוב הכללי.

הבעיה אינה רק בזבוז הזמן, הסחות הדעת והפגיעה בטווח הקשב וביכולת הריכוז, אלא גם השחיקה המתמדת באמון. אמון הוא משאב חשוב בדמוקרטיה. אמון עיוור במוסדות ובאנשים אמנם אינו רצוי או מוצדק, אבל כשאנשים מאבדים כל אמון בנבחרי ציבור, ברשויות בריאות, בבתי המשפט, במשטרה, באקדמיה ובכשרות הבחירות – כל החלטה מוטלת בספק; כל בחירות הופכות למאבק לחיים ולמוות כדי להציל את המדינה מהצד השני. מדד האמון Edelman Trust Barometer הראה כי רמות האמון במדינות סמכותניות יציבות כמו סין ואיחוד האמירויות נמצאות בצמרת הרשימה ואילו ארה"ב, בריטניה, ספרד ודרום קוריאה נמצאות בתחתית (אם כי מעל רוסיה).

מחקרים מראים כי רשתות חברתיות פוגעות באמון בממשלות, בגופי תקשורת, באנשים ובמוסדות. רשתות אלה גם מעצימות קיטוב פוליטי, מגבירות פופוליזם – בעיקר מימין – ומקושרות בהפצה של פייק ניוז.

כשאנשים מאבדים אמון במוסדות, הם מאבדים אמון בסיפורים שאותם מוסדות מספרים. ובעיקר במוסדות שמחנכים ילדים. תוכנית הלימודים בהיסטוריה תמיד עוררה מחלוקת פוליטית, אבל פייסבוק וטוויטר מאפשרים להורים לצאת מכליהם מדי יום בתגובה לציטוטים משיעורים ומספרי לימוד של ילדיהם בהיסטוריה – וגם במקצועות אחרים. מפקפקים במניעיהם של מורים ושל אנשי משרד החינוך וכתוצאה מהפקפוק הזה משנים חוקים ויוצאים לרפורמות שמורידות את רמת החינוך ופוגעות עוד יותר באמון. כתוצאה מכך אנשים צעירים יתקשו יותר בעידננו להגיע לסיפור קוהרנטי של מי אנחנו כאומה, ופחות סביר שהם יחלקו במשותף סיפור כזה עם מי שמבקרים בבתי ספר אחרים או מי שחונכו בעשורים אחרים (בישראל, שבה החינוך מחולק לזרמים שונים, נראה כי הבעיה חריפה עוד יותר – צוות פורטל מס"ע). לא צריך להיות תומך של משטר סמכותני-ריכוזי כדי להבין את הערך המגבש במדורת שבט – מקורות תקשורת ומידע שרוב הציבור צורך אותן ומאמין להם, באופן שכל הציבור צורך בעצם את אותו תוכן.

רשתות חברתיות יכולות להביע מחאה ואף להדיח ממשלים, אך לא למשול בעצמן. זה מסביר את הניהיליזם של רבות מתנועות המחאה המקוונות, שדורשות להרוס מוסדות קיימים מבלי להציע חזון אלטרנטיבי של העתיד או של מוסד שיכול להגשים עתיד כזה.

כאשר זעם הוא מפתח להשגת תפוצה ויראלית, רטוריקה ודמגוגיה גוברות על יכולת-ביצוע, טוויטר חזקה יותר מכל העיתונים גם יחד ולא ניתן למצוא סיפורים משותפים לחלקי החברה – התוצאה היא ריסוק של החברה לרסיסים.

פוליטיקה אחרי בבל

רבים מהציוצים מונעים מרצון להפגין ברק אישי, נאמנות שבטית או עליונות מוסרית (virtue signaling). על צד הזכות, יש להזכיר כי הרשתות החברתיות העניקו קול ובמה לאנשים רבים, ושהן הקלו על הציבור לדרוש אחריותיות מפוליטיקאים, מחברות עסקיות ומאנשי תרבות ואקדמיה. קשה לדמיין שתנועת MeToo היתה מצליחה כל כך להילחם במתקיפים ובמטרידים מינית ללא הרשתות החברתיות. עם זאת, ה"אחריותיות" המעוותת ברשתות אלה הביאה לעוול ולחוסר תפקוד פוליטי בשלושה אופנים:

1. מתן כוח לטרולים ולפרובוקטורים תוך השתקת אזרחיים טובים. הרשתות מתגמלות חלק קטן באוכלוסייה שמוכן להשיג סטטוס, תשומת לב ובולטות תוך שימוש באמצעים אגרסיביים ולעגניים, למשל הטחת שמות-גנאי ליריבים כגון "פשיסט", "גזען", "טרנסופוב", "בוגד" ו"תבוסתן". דווקא אלה האנשים שזוכים לבולטות יתר בדיוני-רשת, הרבה מעבר לחלקם הקטן יחסית באוכלוסייה. חלקם אפילו לא אזרחי המדינה, ואף לא אנשים אמיתיים בכלל – אלא בוטים ובובות-גרב של מעצמות זרות, מדינות אויבות ושירותי מודיעין עוינים שזורעים פילוג באמצעות דיסאינפורמציה. בכוחם של אנשים אלה להביא לביוש פומבי (שיימינג), מוות חברתי ולביטול של האדם שהם תוקפים (ע"ע תרבות הביטול).
2. מתן כוח-יתר למיעוטים שבקצוות הפוליטיים על חשבון הרוב המתון. רבים תוקפים דווקא אנשים במחנה שלהם שהם מעט יותר מתונים מהם, ולאו דווקא יריבים מהמחנה האחר. התוצאה היא תרבות של פחד והשתקה: כביכול אותה לא רפובליקאי מספיק טוב או לא דמוקרטי אמיתי.
3. הרשתות החברתיות פגעו בזכות להליך הוגן של מי שנטען נגדו כי עבר עבירה, כלומר בזכותו להישפט בידי מוסד שיפוטי מקצועי ומנוסה שהוסמך לכך ופועל על פי דיני הראיות וכללי הדיון.

טיפשות מובנית

המכשול הגדול ביותר להגעה לאמת הוא הטיית האישור – הנטייה האנושית להתעלם ממידע ומעובדות שמחלישות את עמדתנו, ולתת משקל יתר לאלה שמחזקות אותה. התרופה המהימנה ביותר להטיה זו הוא מגע עם אנשים שחושבים אחרת מאתנו, אבל הרשתות החברתיות כולאות אותנו בבועות תהודה שהדוברים בה מחזיקים באותה עמדה. בעידן המודרני התפתחו במערב מוסדות לביסוס ידע כגון בית משפט שלפניו מופיעים עורכי דין המייצגים את שני הצדדים, עיתונות מקצועית עם עריכה קפדנית ובדיקת עובדות ואקדמיה עם מתודות לביסוס טענות עובדתיות באמצעות ראיות הניתנות לבדיקה על ידי קהילת העמיתים. המוסדות והנהלים המסודרים האלה ליצירת ידע בדוק אחראים על חלק עצום מהצמיחה הכלכלית וההישגים הטכנולוגיים בדורות האחרונים. הבעיה היא שהמבנה הזה הולך ומתפורר. רבים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבותיים ואמנותיים חוששים להתבטא פן יסבלו מזעמו של ההמון ברשת. ויש להם סיבה לפחד: היו אנשים שבוטלו ופוטרו ממשרתם רק משום שפרסמו קישור למחקר שסותר את עמדתם של התוקפים. זוהי צנזורה עצמית לא בריאה, כאשר מרצים חוששים לחלוק על טענות שגויות או בלתי-מבוססות של סטודנטים. כתוצאה ממצב זה, שונו תוכניות לימודים כדי להתאים לאופנות החשיבה העכשוויות ולהפיס את דעתם של הסטודנטים.

בנוסף לכך משמשות הרשתות החברתיות משמשות כר פורה לטיפוח והפצה של תיאוריות קונספירציה.

הדמוקרטיה אחרי בבל

כבר לא נוכל לחזור למציאות הקדם-דיגיטלית. עם זאת, מחבר המאמר מציע שלושה פתרונות למצב:

1. לחזק מוסדות דמוקרטיים.
2. לערוך רפורמה ברשתות החברתיות, כולל רגולציה.
3. לחנך טוב יותר את הדורות הבאים לאזרחות דמוקרטית בעידן המתהווה.

חינוך הדור הבא

עם עליית הרשתות החברתיות נרשם זינוק דרמטי ברמות החרדה, הדיכאון והפגיעה העצמית בקרב בני נוער במערב. דיכאון פוגע בנכונות של אנשים להכיר אנשים חדשים ולהתרועע עמם. חרדה הופכת התנסויות חדשות למאיימות יותר. כך יורדת הסובלנות לדעות אחרות ונפגעת היכולת לפעול בשיתוף פעולה עם אחרים שחלוקים עלינו – בעיקר בקרב צעירים. זה המקור להתנגדות סטודנטים רבים להזמנת מרצי אורח שהם סולדים מדעותיהם.

השינוי החשוב ביותר שניתן לעשות הוא לדחות את גיל הכניסה לרשתות החברתיות מ-13 ל-16 לפחות. יש לחייב את החברות שמפעילות את הרשתות החברתיות לאכוף את ההגבלה הזאת. בנוסף לכך, יש לעודד את הילדים לשחק בחוץ כמה שיותר, ולערוך כמה שיותר מפגשים פנים אל פנים עם חבריהם בני גילם.