Imagining the Worst – על התמודדות עם תופעת האלימות בחברה ובמערכת החינוך
הסיכום מבוסס על הרצאה בכינוס "דרכי התמודדות עם בעיית האלימות בקרב ילדים ונוער" שהתקיים במכון מופ"ת.
ההרצאה תועדה בוידיאו ומופיעה בשלמותה בשני קבצי וידאו באתר הכנס.
פרופ' נודיגנס מציעה לנקוט שתי דרכים בהתמודדות עם תופעת האלימות בחברה ובמערכת החינוך: מצד אחד לדמיין את הגרוע ביותר "Imagining the worst" ומצד שני לבדוק בצורה שיטתית ולא להפסיק לשאול "למה"?
טענתה העיקרית היא כי יש לדבר יותר עם הילדים והתלמידים על "הצד האפל" שעלול להיות טמון אצל כל אחד ("The shadow size") ולדון יחד איתם בכך.
נודיגנס מתארת ביקור בבית ספר עצמאי ויוקרתי בארה"ב שלכאורה ממבט ראשון היתה בו אווירה טובה ונעימה, אך בפועל התגלה שבית הספר מתמודד עם בעיה קשה של בריונות (bulling). גם כאשר שוחחה עם תלמידי כתה ד' הם סיפרו לה שיש בהם כעסים רבים ותחושות פחד. כששאלה אותם האם הם חושבים שהם מסוגלים להתנהג בבריונות, הילדים שיתפו פעולה והיה נראה כאילו רצו לפרוק את הקשיים. השיתוף נעשה במידה רבה כיוון שהבהירה להם מראש כי אינה מתכוונת להטיף להם, אלא להקשיב.
יש לזכור אם כן, שהדחקת בעיות היא דבר מסוכן כיוון שבהסתרה והכחשה טמונה סכנה של התפרצות אלימות בצורה חריפה יותר. (בארה"ב במקרים רבים פושעים אכזריים היו שכנים נחמדים ושקטים והתגוררו בשכונות מגורים טובות)
ממד שני שאין להתעלם ממנו - השפעת המגדר על האלימות. סוציולוגים אמריקאים שחקרו את כל מקרי הרציחות בבתי הספר בארה"ב גילו שהתקשורת לחלוטין אינה מפרשת את המקרים דרך פרספקטיבה של מגדר וגבריות בפרט (הדורשת מנערים להדחיק רגשותיהם וכיו"ב), ואילו הממצאים הראו שבכל המקרים הרוצחים/תלמידים הרגישו שגבריותם מאוימת, שהם מנודים בגללה וכיו"ב.
את הסטריאוטיפים של גבריות ונשיות והנצחת והתפיסה שגבר הוא עליון ולוחם והאישה נחותה ופסיבית, מייחסת נודיגנס במידה רבה גם לשלושת הדתות הגדולות, ולדעתה יש לדון בבתי הספר בצורה קונסטרוקטיבית וביקורתית על הדתות בהקשר זה. אלא שהשיח הפוליטי והחברתי נעשה בד"כ רק במוסדות אקדמאיים. בקרב המשפחה ובבתי ספר נמנעים מלעסוק בנושאים שעלולים לעורר מחלוקת ואפילו ישנה הנחייה לא לעסוק בפוליטיקה ולא לדון בתחומים "רגישים" כמו דת. מדובר בטעות חמורה כיוון שבני הנוער עוזבים את מערכת החינוך כמתבגרים שאין בידיהם כלים וידע כיצד להתמודד בהמשך החיים עם שאלות וקונפליקטים אלה.
כלומר, עוד לפני שניגשים להוראות ולהחלטה מהן הדרכים שעלינו לנקוט, נודיגנס מבקשת קודם כל להגיע לשלב של מחשבה בלבד ודיון בנושאים על מנת לפתוח אותם ולהכיר בהם.
בהקשר זה היא מזכירה את ספרה של וירג'יניה וולף "שלוש גינאות" שנשאלת לבעיית האלימות ואינה מצליחה לספק פתרון בגלל שגבריות ונשיות הם מושגים קשורים המפרים זה את זה.
היבט נוסף ממנו אנו מושפעים הוא ההיבט הלאומי. הציפייה החברתית והתרבותית היא שנגן על מדינתנו ונילחם למענה. גם כאן אנו נדרשים להעביר מסר לתלמידים שגם מדינות ועמים מסוגלים למעשי אלימות. כך למשל נודיגנס מתארת כיצד ביפן החל תהליך שבו מלמדים בבתי ספר על מה שנעשה במלחמת העולם השנייה וכך מבהירים לילדים שגם מדינות עלולות לעשות שגיאות. נודיגנס מעלה דרישה גם מארה"ב לנהוג כך ולהעלות סוגיות שיאפשרו לחשוב בצורה ביקורתית ("האם כך דמיינתי את מדינתי?")
בצבא ארה"ב 90% מהחיילים הסדירים טרם היו בקולג' או שלא יגיעו אליו. לאחר לימודי התיכון הם יודעים שהם עלולים לאבד חיים בעקבות גיוסם אך בכל זאת הצבא מושך אותם. לדעת נודיגס הדבר נובע בין השאר בגלל שלא מלמדים אותם לפני כן שהם עלולים לאבד גם את הצלם המוסרי שלהם, והמעט המתבקש הוא להדריך אותם כי בתוכנו נמצאת היכולת להיות אלימים ולהפגין אלימות והיא יכולה לפרוץ החוצה.
המסר לנוער הוא שדברים נוראיים עולים לקרות לכולם ולכן צריך לדמיין את הגרוע מכל. מצד שני ובמקביל, למחנכים יש מה לעשות.
הצעות מעשיות באופן פרטני מול תלמידים:
כאמור מורים יכולים לדון כמה שיותר ולהדריך כיצד להתמודד עם קונפליקטים:
כאשר מלמדים שירה וספרות למשל, לא מספיק ללמד את המבנה והתוכן, אלא יש לדון בשאלות הקיומיות והפילוסופיות העולות מתוך היצירה. גם בהקשר זה נודיגנס מזכירה את "שלוש גיניאות" של וולף ואת סוזן סונטאג כממשיכתה, במה שקרוי peace studies ועל תפקיד האומנויות מול האלימות.
לא צריך לדחות את ההתמודדות מול השאלות רק לגיל מאוחר, אפילו ילדים בכתות ב' ניתן לשאול לדעתם, או כיצד היו נוהגים בסיטואציה מסוימת. בדרך זו מבררים לעצמנו אפשרויות לפתרון, מעלים רגשות ובעיקר עולה השאלה "למה". דיון שלאחר מעשה הוא פחות יעיל כיוון שבירור תחושות אשמה וחרטה לא עזר בפועל למנוע את המעשה ולזהות סימני אזהרה.
הצעות מעשיות באופן מערכתי רחב יותר:
בתחום זה נעשות לדעת נודיגנס שגיאות שמחמירות את המצב:
בעבר לא היו בבתי ספר בארה"ב ארונות נעולים ושומרים, והפסקת הצהריים ארחה כשעה, אפילו תוך מתן אפשרות לצאת מכתלי בית הספר. כיום בארה"ב בבתי ספר מסוימים ישנם אנשי אבטחה (אפילו חמושים בנשק), הדלתות נעולות היטב, המורים מפטרלים בחדר האוכל והפסקות הצהריים הן חפוזות ביותר – כל זאת כדי למנוע מריבות והתנגשויות בין תלמידים. (בבתי ספר עצמאיים לעומת זאת עדיין נשמרו סדרי גודל של כיתות קטנות, ירק ועצים בחצר בית הספר והפסקת הצהריים היא אירוע חינוכי שבו לומדים כיצד להתנהג)
כיום אף מועלות הצעות שונות שכאמור מחמירות את "אווירת בית הכלא":
גישה מיידית למנהל וסגניו ברגע שקורה אירוע דרך מערכת ממוחשבת המתעדת את המתרחש בבית הספר; הצעה לכרות עצים כדי לאפשר שדה ראייה טוב יותר לצוות (לכאורה במקום שתעלה הצעה הפוכה של נטיעת עצים עם המורים...); כיוון שהמורים והתלמידים לא מכירים זה את זה, מופקות תעודות ID לכל תלמיד ולכל איש צוות עם תמונה וכיו"ב...
נודיגנס יכולה להבין מדוע עולה הצורך באמצעי הזהירות הנ"ל אבל מבקשת לא לקבל זאת כמובן מאליו ולהמשיך לבחון כל הזמן מדוע המצב הוא כזה. מול דברים אלה היא מציעה:
1. בתי ספר קטנים יותר. צריך לזכור שבתי הספר הגדולים אינם כורח המציאות וצמחו בעקבות המלחמה הקרה מול בריה"מ לשעבר והרצון להתחרות בסובייטים בתחומי המדעים והטכנולוגיה. עם זאת לא מדובר בפתרון קסם כיוון שמתגלה גם כי בקהילות קטנות עלולה להתעורר שמרנות ותופעות נידוי.
2. המשכיות. בארה"ב בכל שנה מתחלף מורה הכתה. בעבר מורה לימד אפילו שלוש שנים ברציפות כתה אחת, ידע את שמותיהם של התלמידים ויכול היה לעקוב אחר התפתחות תלמידיו – יש לכך השפעה עצומה.
3. להימנע מכפייה. יש לנקוט בגישה חינוכית שתגרום לאחר לרצות ולהצטרף, ולא להכריח אותו.
4. caring & competence – להקדיש זמן לטיפוח תהליכים דמוקרטיים ודאגה לזולת ולא רק לנושאי הלימודים שבבחינה. יש להקדיש זמן לניהול שיחות.
5. צמצום תחרותיות. לא צריך להעלימה לחלוטין, אך יש לצמצמה למינימום האפשרי.
כל זאת כאמור יש לעשות מתוך פרספקטיבה השואלת – איזה סוג של אנשים אנו רוצים להיות? איזה טוב ואיזה רע יכול לצאת מאיתנו?
את רפורמת No Child Left Behind (NCLB) בארה"ב מגדירה נודינגס כאסון ומפצירה במדינות אחרות לא להעתיק את עקרונותיה: ראשית, רפורמה זו מתרכזת בעיקר בסטנדרטים ומבחנים וגורמת למורים להיות עסוקים בהם ללא זמן שיוכל להיות מוקדש לנושאים אחרים ובנוסף, ציונים ומתן ציונים עלולים להעכיר יחסי מורה-תלמיד. שנית, התוכנית מתייחסת למורים כאילו הם "רעים" – חלים אליהם איומי פיטורים, אזהרות, מגבלות – כלומר אפילו אם יעשו דברים נפלאים מבחינה חינוכית וערכית משרתם בסכנה אם לא יגיעו להישגים. הרפורמה מייצרת תלמידים שיש להם הישגים אך לא ילדים חושבים וביקורתיים.