חינוך להתמודדות עם עמימות בעולם של פוסט-אמת

טלנקר, ס' (2024). "חינוך להתמודדות עם עמימות בעולם של פוסט-אמת". עיונים בחינוך, 24, עמ' 88-75

עיקרי הדברים:

• מצב של פוסט-אמת מאופיין בפירוק של הבחנות קטגוריות ברורות כמו אובייקטיבי/סובייקטיבי ועובדה/ערך
• מאחורי המחלוקות סביב עובדות עומדות מחלוקות סביב ערכים. מעצם טבען, מדובר במחלוקות שונות בתכלית: ערכים ועובדות הם שונים יותר מתפוחים  ותפוזים
• הפתרון הוא אפוא להבחין בין ערכים לעובדות וללמוד להתייחס לערכים של הזולת בכבוד, גם אם הם שונים משלנו
• תפקידן של עובדות בוויכוח על משמעות הרפורמה המשפטית הוא לכל היותר שולי. מה זה משנה אם בארצות הברית או בכל מדינה דמוקרטית אחרת השופטים ממנים או לא ממנים את עצמם, או  אם יש לישראל חוקה או אין, כאשר אורח חיים שלי מאוים?
• האמונה שיש רק אמת אחת ומישהו מחזיק בה הופכת את כל השאר לחשוכים ורשעים. באופן פרדוקסלי, הרשעים והחשוכים חושבים גם הם שהם יודעים את האמת ושמי שלא מסכים איתם בהכרח טועה
• הקִדמה נעוצה לא במלחמת חורמה נגד מי שלא מסכים איתנו, אלא בהבנת החלקיות של תפיסותינוובניסיונות לראות דברים דרך המשקפיים של הצד האחר
• על מחנכים ומחנכי מחנכים לנסות להפוך את החניכים לבוגרים יותר. ניתן לשפר את האיכות של שיפוט מוסרי, אבל אין להניח שניתן להפוך את כולם לבוגרים באותה מידה

רקע 

דמוקרטיה  מבוססת על הנגשת מידע מהימן לציבור, ואיומים על מהימנות המידע באמצעות הטעיות כאלה ואחרות הם  סכנה ישירה לעצם קיומה. בנוסף לכך, בני אדם נוטים להתעלם מנתונים שאינם עולים בקנה אחד עם הדעות הקדומות שהם מחזיקים בהן.

הפרט אינו מחפש נתונים אלא סיפורים. האתגר טמון לא רק באימות הנתונים, אלא גם  במתן משמעות להם לאור מה שהוא רואה כחשוב. במאמר זה נבחנים שני מקרים שזעזעו את המרחב הציבורי: הרפורמה המשפטית ומגפת הקורונה.

למאמר המלא

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים על פייק ניוז

מטרת המאמר והטענה

מטרתו של מחקר זה היא להציע מודל חינוכי  המבוסס על הכרה בעמימות המידע הסובב אותנו. הטענה המרכזית היא שהבעיה אינה שהפרט אינו מעוניין באמת או שאינו יודע לחפש ולסנן נתונים, אלא שהמידע במרחב הציבורי הוא עמום (ambiguous), חלקי, מעובד  ומתווך על ידי גורמים אינטרסנטיים. כותב המאמר מבקש להציע מודל שילמד את הפרט להתמודד עם העמימות במקום  לחתור ל"אמת" החד -משמעית, שאין ביכולתו להשיג במרחב שפורשים הפוליטיקאים, הפעילים החברתיים, ארגונים וחברות שונים, האקדמיה והתקשורת.

אמת וערכים  

פייק ניוז ופוסט-אמת  

חדשות כזב (פייק ניוז) אינן תופעה ייחודית או עצמאית, הן ממוקמות בהקשר רחב יותר של פוסט-אמת, המאופיין בפירוק של הבחנות קטגוריות ברורות כמו  אובייקטיבי/סובייקטיבי ועובדה/ערך (Talanker 2023). התפיסה שלפיה חדשות כזב מערערות את מוסד התקשורת.

מי שמדבר על פוסט-אמת מכוון למצב שבו עובדות קיימות כביכול במנותק מערכים. במצב כזה, הערכים  של מי שקובע עובדות במרחב הציבורי מתקבלים ללא עוררין, וכל מי שמטיל ספק בעובדות מותקף כשקרן, לא רציונלי וכמי שמונע ממניעים אפלים. האשמות מעין אלה נזרקות לאוויר מכל הכיוונים, כלפי הצדדים  הנגדיים, בכל מחלוקת משמעותית במרחב הציבורי. הסיכוי היחיד להתגבר על הקצר בתקשורת בין הצדדים  הוא להכיר בחשיבות הערכים למתן המשמעות למידע. מאחורי המחלוקות סביב עובדות עומדות מחלוקות  סביב ערכים. מעצם טבען, מדובר במחלוקות שונות בתכלית: ערכים ועובדות הם שונים יותר מתפוחים  ותפוזים. הפתרון הוא אפוא להבחין בין ערכים לעובדות וללמוד להתייחס לערכים של הזולת בכבוד, גם אם  הם שונים משלנו.

השיח הציבורי, להבדיל מהשיח המדעי, מתנהל לא רק סביב שאלות של אמת ובדיה, אלא גם סביב שאלות  של חשיבות וזניחּות. בקרב הפילוסופים ישנה הסכמה לגבי הקושי לגזור רצוי מהמצוי, עד כדי ניתוק מוחלט  בין שני סוגי השיח. אם כן, אין הצדקה לגזור באופן חד -משמעי את הכרחיות של חיסון, של עטיית מסכה או של סגר מתוך נתונים כלשהם, בדיוק כמו שאין הצדקה לגזירה הכרחית בכיוון ההפוך. מאחורי מה שיכול  להיתפס כוויכוח על יעילותו של אמצעי זה או אחר מסתתר הוויכוח על משמעות. כשאנשים מתווכחים על יעילותן של המסכות למניעת ההידבקות בקורונה, הם למעשה מתווכחים על המשמעות של עטיית המסכה, של הישמעות לרשויות ושל קבלת אוטוריטה של מומחים על ההחלטות של הפרט. תפקידן של עובדות בוויכוח על משמעות הרפורמה המשפטית הוא לכל היותר שולי. מה זה  משנה אם בארצות הברית או בכל מדינה דמוקרטית אחרת השופטים ממנים או לא ממנים את עצמם, או  אם יש לישראל חוקה או אין, כאשר אורח חיים שלי מאוים?

ערכים ועמימות 

בהקשר זה כדאי להזכיר את התיאוריה של שלום שוורץ על ערכים (Schwartz 2012). שוורץ מגדיר ערכים  כאמונות הקשורות באופן ישיר לרגשות. כאשר ערכים מופעלים, אנשים חשים בכך מיד. למשל, אנשים  שהעצמאות היא ערך חשוב להם מתעוררים אם עצמאותם מאוימת, מתייאשים כאשר הם חסרי ישע ואין  ביכולתם להגן עליה ושמחים כאשר הם יכולים ליהנות ממנה. ערכים מתייחסים לתכליות המניעות פעולה. ערכים הם  קריטריונים שמכוונים הערכה והעדפה של פעולות, של מדיניות, של אנשים ושל אירועים. לטענת שוורץ, הערכים במרחב הציבורי הם אוניברסליים. במילים אחרות, לכולנו יש אותם ערכים, וההבדלים בינינו נעוצים בסדר העדיפויות. מבחינה זו, אנשים שונים זה מזה לא באופן מוחלט, אלא באופן  יחסי. ואכן, החשיבות היחסית של ערכים עבור אנשים שונים היא שמנחה אותם לבחור בדברים שונים. אם ערך מסוים ממוקם אצלי גבוה יחסית, אני מחפש, מארגן ומפרש את הנתונים בהתאם לנטייתם לאיים עליו או לקדם את מימושו. אם ערכים אחרים חשובים בעינייך יותר מהערך הזה, את תפרשי את אותם נתונים  לאורם. את אולי יכולה להתחבר לערכיי ולראות את תמונת העולם שלי, אלא שהם לא בראש סדר העדיפויות שלך. הם  נדחקים לרקע בתמונת העולם שלך, שמה שמובלט בה מתקשר ישירות לערכים המשמעותיים יותר עבורך. מה שמתחבר לערכים הפחות חשובים עבורך מוסתר בה.

במילים אחרות, כאשר שני אנשים אינם מסכימים, לכאורה על עובדות, הדבר לא בהכרח אומר שאחד מהם  טועה או מטעה בכוונת זדון. במרחב הציבורי יש יותר מידע מאשר כל אחד מאיתנו מסוגל לעכל ולהטמיע  בתמונת עולם קוהרנטית יחסית. רק הדברים החשובים לנו באמת נמצאים בחזית התמונה שלנו, וכל דבר  אחר נשאר במקום כלשהו ברקע. הנתון שאת מציגה לי ואני דוחה אינו בהכרח לא נכון, אלא הוא פחות  חשוב לי. הוא לא מסתדר עם תמונת העולם שלי, ולכן נהיה זניח מבחינתי. אני לא חייב להיות ספקן רדיקלי  בשביל לטעון שכל מידע המתווך על ידי אמצעי התקשורת הוא עמום.

אם כן, השאלה היא לא איך מגיעים לאמת במרחב הציבורי, אלא איך מכשירים אנשים להתמודד עם עמימות המידע במרחב הציבורי. המודל המפורט באתיקה של עמימות של סימון דה בובואר (Beauvoir 1949) עשוי להציע שיטה לתמרון בין המהמורות של אשליית המידע המנותק מערכיות במרחב הציבורי ובין  הרלטיביזם העובדתי המוחלט, שאינו מרוסן על ידי המציאות.

ילדוּת 

ילדים מקבלים את תפיסות העולם שניתנו להם. אין להם יכולת ביקורתית ויכולת לגבש תמונת עולם באופן  עצמאי, משום שאינם מפותחים וניסיון החיים שלהם מוגבל. אין להם אמצעים להבחין בין טוב לרע ובין  אמת לבדיה. הם מקבלים ערכים כעובדות ומאמינים ב"עולם האמיתי" של הגדולים, שהם לא חלק ממנו. בעיני הילדים, בחירותיהם חסרות משמעות כי בסופו של דבר המבוגרים הם שקובעים מה נכון ומה לא נכון, מה רצוי ומה מצוי, מה יהיה ומה לא יהיה.

ילדים אינם מסוגלים להתמודד עם העמימות. מי שלא הגיע לשלב האופרציות המופשטות על פי פיאז'ה או לרמה הקונבנציונלית לפי קולברג אינו יכול להבחין בין עובדות  לערכים ואין אפשרות לחנך אותו לכך. מעניינים יותר בהקשר זה אנשים בוגרים ומתבגרים, שמגלים דפוסי חשיבה והתנהגות ילדותיים.

מסקנות  

מאחורי כל סדר חברתי דמוקרטי עומדת ההנחה שכל האנשים נולדו שווים, ועם זאת הם שונים מבחינות  רבות, למשל מבחינת רמת הבגרות שלהם. אנחנו חיים בעולם מורכב, שיכולתנו להבין אותו מוגבלת, והראייה שלנו חלקית בלבד. האשליה של תנועת הנאורות, שהמדע יאפשר לנו להגיע לאמת אחת ויחידה וגלויה לכול, התנפצה מזמן. אנשים שונים רוצים דברים שונים ורואים מציאויות שונות – מדויקות יותר ומדויקות פחות.

האמונה שיש רק אמת אחת ומישהו מחזיק בה הופכת את כל השאר לחשוכים ורשעים. באופן פרדוקסלי, הרשעים והחשוכים חושבים גם הם שהם יודעים את האמת ושמי שלא מסכים איתם בהכרח טועה (פופר, 2003).

הקִדמה נעוצה לא במלחמת חורמה נגד מי שלא מסכים איתנו, אלא בהבנת החלקיות של תפיסותינו ובניסיונות לראות דברים דרך המשקפיים של הצד האחר. הערכים והתכליות הם המשקפיים במטפורה הזאת. לראות דברים באופן דומה אין פירושו להסכים. לפי מטפורה אחרת, יש לראות את  לוח השחמט משני הצדדים כדי לנצח. על מנת להבין מה היריב חושב, ממה הוא חושש ומה הוא מתכנן יש  להתמקד במה הוא רוצה ולא במה שאנחנו רוצים. במטפורה הזאת, לוח השחמט הוא מרחב ציבורי וכללי המשחק הם החוקים והכללים של הדמוקרטיה. כאמור, במשחק שחמט כזה מותר גם להחליף צד אם העמדה של היריב עדיפה.

על מחנכים ומחנכי מחנכים לנסות להפוך את החניכים לבוגרים יותר. ניתן  לשפר את האיכות של שיפוט מוסרי, אבל אין להניח שניתן להפוך את כולם לבוגרים באותה מידה, ואסור בהחלט (כי אין לכך בסיס) להניח שכולם יצאו ממוסדות החינוך מצוידים בכוונות טהורות, בתפיסה חדה ביותר של המציאות החומרית והחברתית ובאמונה שהקונפליקטים בין אנשים עומדים להיפסק. למעשה, יש להניח את ההפך: שהבוגרים ישתתפו בקונפליקטים כל חייהם, ראייתם תהיה חלקית וכוונותיהם יהיו לרוב אגואיסטיות (של אינטרס עצמי) ואגוטיסטיות (של האדרה עצמית). לא רק היריבים  שלנו ושל חניכינו הם כאלה, אלא גם אנחנו והחניכים שלנו. עלינו ללמד אותם לשחק ולהתחרות בלי להפוך את הלוח, לחנך אותם להילחם באלה שמבקשים להפוך אותו. זהו ההבדל בין אויב ליריב: יריבים משחקים  את אותו המשחק.

כך למשל, מתנגדי החיסונים והסגרים ומעודדיהם הם יריבים, בעוד שמי שהפיץ את הנגיף מתוך כוונה זדונית או יוהרה רשלנית הוא האויב. התעלות מעל מחלוקת לא בהכרח פותרת אותה, אך היא משפרת את שדה הראייה, מאפשרת גמישות בהצבת היעד ובבחירת הדרך, מונעת סכסוכים מיותרים, מרככת את הסכסוכים הבלתי נמנעים ובסופו של דבר משפרת את הסיכויים להצליח ולנצח.

ביבליוגרפיה

Anscombe, G. E. M. (1958). Intentions. Harvard University Press. 

de Beauvoir, S. (1949). The ethics of ambiguity. Philosophical Library.  

Forsyth, D. (1980). A taxonomy of ethical ideologies.Journal of Personality and Social Psychology, 39(1), 175-184. Israel, J. (2011). Democratic enlightenment: Philosophy, revolution, and human rights. Oxford University Press. Jasanoff, S. & Simmet, H. R. (2017). No funeral bells: Public reason in a "post-truth" age. Social Studies of  Science, 47(5), 751–770. 

Kohlberg, L. (1971). From is to ought: How to commit the naturalistic fallacy and get away with it. In T. Mischel (Ed.), Cognitive development and epistemology (pp. 151-235). Academic Press.  

Kohlberg, L. & Hersh, R. H. (1977). Moral development: A review of the theory. Theory Into Practice, 16(2), 53– 59. 

Leist, A. (2007). Action in context. de Gruiter. 

Lewandowsky, S., Ecker, U. K. H. & Cook, J. (2017). Beyond misinformation: Understanding and coping with the  "post-truth" era. Journal of Applied Research in Memory and Cognition, 6, 353–369. 

Paul, S. (2013). The conclusion of practical reasoning: The shadow between idea and act. Canadian Journal of  Philosophy, 43(3), 287-302. 

Rest, J., Narvaez, D., Thoma, S. & Bebeau, M. (1999). Postconventional moral thinking: A neo-Kohlbergian  approach. Psychology Press. 

Rorty, R. (1989). Contingency, irony, and solidarity. Cambridge University Press. 

Schwartz, S. (2012). An overview of the Schwartz theory of basic values. Online Readings in Psychology and  Culture, 2(1). 

Talanker, S. (2022). MacIntyre's critique of Rorty's liberal irony. In S. Maletta, D. Mazzola & D. Simoncelli (Eds.), Practical rationality and human difference (pp. 247-257). Mimesis. 

Tenenbaum, S. (2018). Reconsidering intentions. Nous, 52(2): 443–472.