לרוב אין טעם להקטין את הכיתות, אבל בישראל אולי דווקא כן

גלדוול, מ' (2011). לרוב אין טעם להקטין את הכיתות, אבל בישראל אולי דווקא כן. מתוך: "דוד וגוליית", פרק שני, אור-יהודה: זמורה ביתן

עיקרי הדברים:

• ספרות המחקר מראה שלהקטנת גודל הכיתות אין השפעה על הישגי התלמידים. במקרים נדירים מאוד התגלתה השפעה חיובית משמעותית, אך במקרים לא פחותים התגלתה השפעה שלילית
• עם זאת, כאשר מדובר בכיתות גדולות במיוחד, בסביבות 40 תלמידים, כנהוג בישראל, הקטנת מספר התלמידים בכיתה עשויה לשפר את הישגי התלמידים
• ועדיין, מוטב להשקיע את הסכומים האדירים הכרוכים בהקטנת מספר התלמידים בכיתה באפיקים אחרים, בראש ובראשונה באיכות המורים – שהיא לפי רוב המחקרים הגורם המשפיע ביותר על הישגי התלמידים

הורים וקובעי-מדיניות סבורים כמובן מאליו שכיתות קטנות הן כיתות טובות יותר.

עד היום חושבים 77 אחוז מהאמריקנים כי הגיוני יותר לנצל את כספי משלמי המיסים להקטנת גודל הכיתות במקום להעלאת שכר המורים.

ההנחה היא שבכיתות קטנות מקבלים תלמידים מהמורה שלהם הרבה יותר תשומת-לב אינדיווידואלית מאשר קודם, וההיגיון הפשוט אומר כי ככל שילדים מקבלים יותר תשומת-לב כזאת, כך משתפרת חוויית הלמידה שלהם. תלמידים בכיתות קטנות ואינטימיות אמורים להצליח יותר מתלמידים בכיתות גדולות וצפופות.

לאתר הספר

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא גודל כיתה

ואולם, מקרים שבהם נערך ניסוי טבעי שבו כיתות באותו בית ספר קטנו משנה לשנה, הראו שהישגי תלמידי הכיתות הקטנות לא עלו על הישגי תלמידי הכיתות הגדולות. כך למשל, הכלכלנית קרוליין הוקסבי בדקה בכל בית ספר יסודי במדינת קונטיקט שבארה"ב, וגילתה שלהקטנת כיתות אין שום השפעה על הישגי התלמידים.

לאורך השנים נערכו מאות מחקרים כאלה. 15% מהם מצאו ראיות בעלות משמעות סטטיסטית לכך שתלמידים מצליחים יותר בכיתות קטנות. בערך אותו שיעור של מאמרים מצאו שתלמידים מצליחים פחות בכיתות קטנות. 20% מהמאמרים דומים למחקר של הוקסבי ולא מצאו שום השפעה בכלל – והשאר מצאו מעט מאוד ראיות בכיוון האחד או בכיוון השני שאינן די חזקות בשביל להסיק מסקנות ממשיות. המחקר הטיפוסי על גודל הכיתה מסכם את ממצאיו בפסקה כזאת:

"בארבע מדינות – אוסטרליה, הונג קונג, סקוטלנד וארה"ב... [המחקרים] אינם מאפשרים שום קביעה בטוחה על ההשפעות של גודל הכיתה. בשתי מדינות – יוון ואיסלנד – יש כנראה השפעות חיוביות לא טריוויאליות של מספר תלמידים מוקטן... תשע מערכות חינוך שבהן לא מצאנו השפעות בקנה-מידה גדול של גודל הכיתה בהוראת המתמטיקה ובהוראת המדעים הן צ'כיה, קוריאה, פורטוגל, רומניה, סלובניה וספרד. לבסוף, לא מצאנו השפעה סיבתית ראויה לציון של גודל הכיתה על הישגי התלמידים בשתי מדינות, יפן וסינגפור.

לסיכום, לאחר מיון אלפי דפים של נתונים על הישגי תלמידים משמונה-עשרה מדינות שונות, מסכמים הכלכלנים שהיו רק שני מקומות בעולם – יוון ואיסלנד (אוכלוסיית איסלנד מונה כ-350  אלף איש) – שהיו בהם "יתרונות לא-טריוויאליים של גודלי-כיתות מוקטנים". הניתוח המקיף של מאות רבות של מחקרי גודל-הכיתה נעשה על ידי הכלכלן החינוכי אריק האנושק, The Evidence on Class Size.

הדחף להקטין את מספרי התלמידים הכיתות בארה"ב הסתכם בשכירה של כרבע מיליון מורים חדשים בין 1996 ל-2004. במרוצת אותה תקופה, המריאה ההוצאה לתלמיד בארה"ב ב-21 אחוז – כאשר כמעט כל עשרות מיליארדי הדולרים החדשים הואצו לגיוס המורים הנוספים האלה. מוטב היה להשקיע את הסכומים האדירים האלה באפיקים אחרים, ובראש ובראשונה באיכות המורים – שהיא לפי רוב המחקרים הגורם המשפיע ביותר על הישגי התלמידים.

המקרה החריג של ישראל

עם זאת, מעל מספר מסוים של תלמידים בכיתה, ההישגים צפויים בכל זאת לרדת. ובהקשר זה, גלדוול מביא כדוגמה דווקא את ישראל שבה היו לדבריו מאז הקמתה כיתות גדולות מאוד בבתי הספר היסודיים. מערכת החינוך הישראלית פועלת על פי ההלכה של הרמב"ם שהורה כי אסור שמספר התלמידים בכיתה יעלה על ארבעים. ואולם במקום שיש ארבעים תלמידים בכיתה, נוצרת חריגה משמעותית מהמספר האידיאלי של תלמידים שהוא בערך בין 15 ל-30. העומס בישראל מוגזם, ולכן כיתות קטנות מאשר המקובלות בישראל יצליחו יותר.

למה אין הבדל גדול בין כיתה של עשרים וחמישה תלמידים וכיתה של שמונה-עשר תלמידים? אין ספק שהאחרונה קלה יותר למורה: פחות מבחנים לבדוק, פחות ילדים להכיר ולעקוב אחריהם. אבל כיתה קטנה יותר מיתרגמת לתוצאה טובה יותר רק אם המורים משנים את סגנון ההוראה שלהם כשמקטינים את עומס העבודה שלהם. ומה שהראיות מלמדות הוא שבטווח הבינוני הזה, מורים לא בהכרח עושים זאת. הם פשוט עובדים פחות. זהו הטבע האנושי. כך למשל, סביר להניח שרופא שפתאום מקבל הודעה שביום חמישי אחר-הצהריים עליו לבדוק עשרים חולים במקום עשרים וחמישה, סביר שלא יגיב בהקדשת זמן רב יותר לכל חולה, אלא פשוט יצא מהקליניקה בשש וחצי במקום בשבע וחצי ויאכל ארוחת ערב עם ילדיו.

כיתות קטנות מדי

מתחת לגבול מסוים, מורה עלול להתקשות להתמודד עם כיתה קטנה בדיוק כמו עם כיתה גדולה מאוד. מורה אחד תיאר זאת באופן הבא: "כשכיתה נעשית קטנה מדי, התלמידים מתחילים להתנהג כמו אחים במושב האחורי של מכונית. לילדים העצבנים פשוט אין דרך להתרחק זה מזה".

מורה אחר כתב שאינו רוצה ללמד כיתה של פחות מעשרים תלמידים: "מקור החיים של כל כיתה הוא השיחה, וכדי לנהל שיחה יש צורך במסה קריטית מסוימת. בדיוק עכשיו אני מלמד כיתות עם תלמידים שפשוט לא משוחחים על שום דבר, ולפעמים זה אכזרי. כשהמספרים יורדים יותר מדי, השיחה נפגעת. לכאורה זה נוגד את השכל הישר כי היה אפשר לחשוב שהילדים השקטים שיהססו לדבר בכיתה של שלושים ושניים יעשו זאת ביתר קלות בכיתה של שישה-עשר. אבל מניסיוני זה לא ממש קורה. הילדים השקטים נוטים להיות שקטים בכל מצב. וכשהכיתה קטנה מדי, אין בין הדוברים מספיק מרחב דעות כדי להתניע את השיחה. יש גם משהו קשה להגדרה בנוגע לרמת האנרגיה. בקבוצה קטנה מאוד חסרה האנרגיה מהסוג שנולד מחיכוך בין אנשים. היו לי תשעה תלמידים לצרפתית בכיתה י"ב. נשמע כמו חלום, לא? זה היה סיוט. ארי אפשר לייצר שום שיחה או דיון בשפת היעד. קשה לשחק משחקים, לחזק את אוצר המילים, את הידע בדקדוק, וכן הלאה. פשוט אין תנופה".

הכלכלן ג'סי לוין ערך מחקר מרתק מאותו סוג, על תלמידים בהולנד. הוא מצא מתאם מפתיע בין מספר העמיתים ובין ההישגים הלימודיים, במיוחד אצל התלמידים החלשים (עם חריג ברור: ילדים עם בעיות התנהגות או לקויות למידה קשות). אם אתה תלמיד – במיוחד תלמיד גרוע – מה שדרוש לך הוא אנשים מסביבך ששואלים את אותן שאלות, נאבקים עם אותן בעיות, ומודאגים מאותם דברים שמדאיגים אותך, כך שתרגיש קצת פחות מבודד וקצת יותר נורמלי. הבעיה עם כיתות ממש קטנות, לפי לוין, היא שכאשר יש מעט מדי תלמידים בחדר, הסיכוי שילדים יהיו מוקפים במסה קריטית של ילדים ברמתם נעשה באמת נמוך. כשמגזימים בהקטנת מספר התלמידים בכיתה גוזלים את העמיתים שתלמידים חלשים לומדים מהם.

מורים ומחנכים רבים רוצים שבכיתות שלהם יהיו הרבה קולות מגוונים ומעניינים. קשה לעשות זאת בכיתות קטנות. בכיתות קטנות-מדי, מורים מתקשים פעמים רבות להתסיס ולעניין את הילדים, ולהוציא אותם מפאסיביות. תלמידים אחרים בכיתה אינם רק מתחרים על תשומת הלב של המורה, אלא גם בעלי-ברית בהרפתקת הלמידה.

כך אמרה מורה אחת: "אני אוהבת את הרעש. אני אוהבת לשמוע אותם מגיבים זה לזה. זה כיף".