ללמד ילדים בעידן הבינה המלאכותית
Klein, E. and Winthrop, R. (2025). Educating kids in the age of A.I. The Ezra Klein Show
עיקרי הדברים:
- המוח של ילדים נמצא בתהליך התפתחות. הם ממש “מתחַוְוטים” נוירוביולוגית לשאלות כיצד לשים לב, כיצד להתמקד, כיצד להתאמץ, כיצד לקשר בין רעיונות, כיצד להתייחס לאנשים אחרים. הישענות מוגזמת על AI עלולה לנוון את היכולות החשובות האלה
- דווקא בעידן ה-AI, התכונה החשובה ביותר של בני אדם תהיה להיות אנושיים
- לכן יש להקנות להם חינוך קלאסי: לקרוא ספרים גדולים, ללמדם להעריך יופי ולפתח את כושר הריכוז
- התלמידים מגלים תחכום. הם אומרים לבינה המלאכותית: "כתבת חיבור טוב מדי, תורידי רמה". זה כאילו שיש לך “תלמיד חלופי” שאתה שוכר כדי שתוכל להמשיך לצוף, ועדיין להוציא ציונים טובים יחסית
- מצד שני, יש אינספור מקרים של ילדים מוּנעים מאוד, מעורבים מאוד, שמשתמשים ב־AI בצורה טובה. הם כותבים את החיבור בעצמם, משתמשים בבינה למחקר או לעריכה לשונית. הם חושבים בכוחות עצמם, מסדרים את הראיות, בונים טיעון הגיוני בעצמם. כך מפתחים את מיומנות החשיבה
- הבינה מאפשרת יותר מורים פרטיים ממספר התלמידים. היא יכולה להתאים את עצמה לסגנון הלמידה של כל ילד. אם הוא לומד ויזואלית, הוא יקבל גרפים ותמונות. אם מועילים לו מבדקים, הוא יקבל מבדקים. אפשר להפוך את החומר לפודקאסט, לשיר, אפילו לסונטה
- עם זאת, מטרת בית הספר אינה ליצור מסלול אישי לחלוטין של למידה עבור כל תלמיד. חשוב לפתח את היכולת של הבינה המלאכותית לסייע למורים. אבל יש הבדל גדול בין AI שתומך במורים בעבודתם לבין AI שפונה ישירות לילדים
- לא נרצה לייצר מצב שבו מכניסים את ה-AI למערכת החינוך, וכל ילד יישב שמונה שעות ביום מול מורה־בינה אישי במסך
- המורה האנושי יפקח על השימוש בבינה וילמד את הילדים לווסת רגשות בקבוצה, להבין נקודות מבט שונות של ילדים אחרים, לבקש עזרה כשצריך. יש המון דברים שנלמדים רק במפגש אנושי־חברתי, וחשוב לשמר אותם
- צריך לחשוב על גם על הקניית מיומנויות דיבור והאזנה, כמרכיב החסר של האוריינות, לצד קריאה וכתיבה. בעתיד, נצטרך להפגין את הידע והיכולות שלנו לא רק במבחנים כתובים אלא גם בעל־פה. הבריטים קוראים לזה oracy. צעירים היום הולכים ומאבדים אמנות ההקשבה והשיחה
- בגילאים הצעירים אין סיבה ללמד ילדים לשלוט ב-AI, זה יכול אפילו להזיק. אבל כשילדים מתבגרים כדאי ללמד אותם אוריינות AI. בגילאי נוער, חשוב שהילדים ישחקו עם הבינה, יתנסו, ישתמשו בה. אבל רק עם מערכות AI שמעוצבות במיוחד לתלמידים
- כבר ראינו דברים נוראים עם צ’אט־בוטים מסחריים שיצרו קשרים רגשיים עם צעירים וגרמו להם נזק. זה מחייב רגולציה והתערבות ממשלתית
- הכל תלוי ביכולת להכיל ולהגביל את המערכת. אי־אפשר פשוט להכניס טכנולוגיה מסחרית אל בתי הספר ולקוות שהיא תפתור בעיות. חייבים להציב מעקות בטיחות. צריך לוודא שהמידע שעליו המערכת מתאמנת אמין, שלא ייווצרו פלטים מזיקים לתלמידים
בשנת 1976, בערך 40% מתלמידי י"ב קראו שישה ספרים או יותר להנאתם. בשנה החולפת, כ־40% לא קראו אף ספר להנאתם. במילים אחרות, ילדים לא קוראים כפי שקראו פעם. מרצים באוניברסיטאות היוקרתיות והנחשבות ביותר בעולם מספרים שכאשר הם מנסים להטיל את הקריאה שהיו מטילים כל הקריירה שלהם, הסטודנטים שלהם פשוט לא מסוגלים לעשות זאת יותר.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא בינה מלאכותית
ובדיוק בנקודת הזמן הזאת, הגיעה הבינה המלאכותית שיכולה לעשות זאת במקומם. תדמיינו שאתם יכולים לקרוא כל ספר בפחות מ־30 שניות, בלי קשר לאורך שלו. היא תקרא את הספר ותסכם אותו עבורכם. היא גם תכתוב עבורכם את העבודה או המאמר. היא תפתור את בעיית המתמטיקה ואף תראה את הדרך לפתרון. וזה לא משנה אם השאלה מוקלדת או כתובה ביד, הקסם עובד בשניהם. כן, העתיד מטורף. בעצם, גם ההווה. המורים, כמובן, יקראו לשימוש כזה בשם "העתקה".
אבל מבחינת התלמידים, למה לא? אם יש טכנולוגיה שעושה במקומם, למה שהם יתאמצו? אם יש טכנולוגיה שיכולה או תוכל בקרוב להחליף את העובדים ברוב המקצועות, למה צריך ללמוד מיומנויות וכישורים שאותם מקצועות ומקומות עבודה דרשו עד היום? המציאות הזאת מייצרת חרדה בקרב הורים ומורים. אנחנו לא יודעים מה הכלכלה והחברה ירצו מהם בעוד 15 שנה.
אם איננו יודע מה הם ירצו מהם, על מה יתגמלו אותם, איך נדע מה הם צריכים ללמוד? לא נראה שבתי הספר כיום ערוכים לעולם שאליו הם יסיימו ללמוד.
רבקה ווינת’רופ היא מנהלת מרכז “החינוך האוניברסלי” במכון ברוקינגס. ספרה החדש, שנכתב במשותף עם ג׳ני אנדרסון, הוא “המתבגר המנותק: לסייע לילדים ללמוד טוב יותר, להרגיש טוב יותר, ולחיות טוב יותר", ובאנגלית: Helping Kids Learn Better, Feel Better, and Live Better. זהו תקציר שיחתה עם מגיש הפודקאסט של הניו יורק טיימס, עזרא קליין.
לדברי ווינת'רופ, יש שלושה מרכיבים לתשובה על שאלת החינוך לקראת העתיד:
- מהי מטרת החינוך? כשיש לנו AI שיכול לכתוב חיבורים, לעבור בהצטיינות את בחינת הלשכה ובחינות קבלה לאקדמיה, אנחנו חייבים להגדיר מחדש את מטרת החינוך.
- כיצד ילדים לומדים?
- מה עליהם ללמוד? מהו התוכן? מהן המיומנויות? אנשים תמיד חושבים על חינוך כסוג של העברת ידע, אבל זה הרבה יותר מזה. עליהם ללמוד לחיות עם אנשים אחרים, ללמוד להכיר את עצמם, ולפתח כישורים גמישים המאפשרים לנווט בעולם של אי־ודאות.
חשוב שילדים ידעו די תוכן כדי שיוכלו לשפוט מה אמיתי ומה מזויף. אבל נרצה גם שהם יחוו חוויות שבהן הם לומדים ובוחנים כיצד להעלות פתרונות יצירתיים חדשים לדברים.
לימוד הקלאסיקות נחשב בעבר לחשוב לא משום שהגביר את הסיכוי להתקבל לבית־ספר למשפטים, אלא מפני שהעמיק את ההערכה שלך ליופי. הוא העמיק את היכולות שלך כבן-אנוש. מסיבות רבות, שיש להן היגיון, עם השנים סטינו מזה. עלינו לחזור לשם.
דווקא בעולם שבו יש בינה מלאכותית, התכונה החשובה ביותר של בני אדם תהיה להיות אנושיים ככל האפשר. לכן על בתי הספר והאוניברסיטאות להקנות חינוך קלאסי: לקרוא ספרים גדולים, לפתח את כושר הריכוז, שיש עדויות רבות שהוא הולך ונשחק אפילו בקרב סטודנטים מצטיינים. שהתלמידים יוכלו להתרכז בקריאת ספר ארוך, בכתיבת חיבור מעמיק. בית הספר יהיה המקום שבו מפתחים במכוון את הכישורים האנושיים הייחודיים, דווקא מפני שהחברה כולה תלמד אותנו איך לשתף פעולה עם מכונות.
לכן כל מה שיכול לעזור לפתח את “שריר” הריכוז הוא קריטי. והריכוז הוא רק השער. מאחוריו יש השתקפות פנימית ויצירת משמעות. זה מה שקורה בקריאה מעמיקה של ספרים שלמים, שבהם רבים מהצעירים נאבקים היום. זה יכול לקרות גם בדרכים אחרות: בדיאלוגים סוקרטיים ארוכים בקבוצה מגוונת, בדיונים שמעצבים מחדש את השקפתך. אבל חייבת להיות חוויה שמעודדת מחשבה, עיבוד משמעות, ראיית נקודות מבט שונות – ושמשנה את האופן שבו אתה תופס את העולם.
אחת הסיבות לכך שרואים הרבה כעס בקרב צעירים היום היא שהעסקה שהובטחה להם אינה מתממשת. אתה לומד את כל הקורסים הנחשבים באקדמיה, את משיגה ציונים טובים, אתה מגיע בזמן – ואז אתם מסיימים קולג' והמשרות הטובות והחיים המעניינים שהבטיחו לכם פשוט לא מגיעים.
דרך הלימוד הנוכחית, המקובלת, כבר לא מבטיחה מסלול להצלחה. במקומה, אנו צריכים לסייע לילדים לפתח את השריר של עשיית דברים קשים, כי יש מקום לחשש שהבינה המלאכותית תיצור למעשה עולם נטול חיכוך לצעירים. בשביל מבוגרים מיומנים זה נהדר: הם נהנים מבינה מלאכותית, אבל להם היו כמה עשורים של התפתחות מוחית, שבהם למדו איך לעשות דברים קשים. בניגוד אליהם, המוח של ילדים נמצא בתהליך התפתחות. הם ממש “מתחַוְוטים” נוירוביולוגית לשאלות כיצד לשים לב, כיצד להתמקד, כיצד להתאמץ, כיצד לקשר בין רעיונות, כיצד להתייחס לאנשים אחרים.
ארבעה סוגים של מעורבות
מעורבות היא עניין קריטי לשם הצלחת הלימודים. ילדים מגלים מעורבות בארבע דרכים שונות:
- מצב “נוסע” – הילדים פשוט "משייטים" ונסחפים.
- מצב “משיג” – הם מנסים להגיע לתוצאות מושלמות.
- מצב “מתנגד” – הם מתחמקים ומפריעים.
- מצב “חוקר” – כשהם ממש אוהבים את מה שהם לומדים, צוללים פנימה, ונוקטים יוזמות.
מצב “נוסע” קשה לאבחון לעיתים קרובות גם להורים וגם למורים, משום שילדים רבים במצב הזה מקבלים ציונים טובים מאוד, אך בעצם משועממים עד דמעות. הם מגיעים לבית הספר, מכינים שיעורים, אבל נשרו רגשית מן הלמידה. זהו מצב שבו ילדים פשוט “משייטים”, עושים את המינימום ההכרחי. ישנם כמה סימנים לכך: הילד חוזר הביתה ומכין שיעורי בית כמה שיותר מהר; או שהוא אומר: “בית הספר משעמם. זה פשוט משעמם. אני לא לומד כלום.”
ילדים נמצאים במצב “נוסע” לעיתים מפני שבית הספר פשוט קל מדי עבורם. תלמידים כאלה אומרים: “תראו, אני בכיתה, המורה עובר שוב על שיעורי הבית במתמטיקה מאתמול, ואני פתרתי את כולם נכון, אני יודע את התשובות, וזה נמשך 45 דקות, ואני מבין את הילדים שלא מצליחים: הם צריכים עזרה. אבל אני, בינתיים, גולש באינטרנט או חולם.”
ציונים לא מראים עד כמה הילדים מעורבים. בתי הספר לא בנויים להעניק לתלמידים סוכנות: יכולת ליזום ולשלוט בלמידה שלהם. הם בנויים כדי לגרום להם להיענות. וזה לא לגמרי באשמת המורים: הם לחוצים מלמעלה עם סטנדרטים, ומלמטה עם הורים הלוחצים על תוצאות.
מה שאנחנו באמת רוצים זה לולאות משוב מעבר לציונים ולמשמעת: האם הילד מפתח סוכנות בלמידה שלו? כלומר, האם הוא מסוגל להרהר בחומר הנלמד, לזהות מה מעניין אותו, ולהחזיק בכישורים המאפשרים לו לחפש מידע חדש. זו המיומנות הבסיסית הדרושה בעולם של אי־ודאות.
סיבה אחרת להיכנס למצב “נוסע” היא כשבית־הספר קשה מדי. כשהוא מאתגר מעבר ליכולתם. ילד שלא חש תחושת שייכות ולכן לא מתחבר למה שקורה בשיעור. אולי הוא החמיץ מיומנויות בסיסיות מסוימות שהן הכרחיות, והידע הרי נבנה באופן מצטבר.
כאשר חושבים על הדרכים שבהן AI עלול להיות מזיק מאוד, זה קשור בדיוק למצב “נוסע”. מה שאתה רוצה לעשות, ורבים מאיתנו חוו זאת בבית הספר או בעבודה: הוא פשוט “לצוף”. אתה קורא משהו שנדמה לך משעמם, משהו שאינך רוצה לקרוא, אבל אתה רוצה ציון טוב. אז אתה נותן ל־ChatGPT לסכם עבורך. הוא גם כותב עבורך את החיבור או העבודה.
התלמידים מגלים תחכום. הם אומרים לבינה המלאכותית: "כתבת חיבור טוב מדי, תורידי רמה". זה כאילו שיש לך “תלמיד חלופי” שאתה שוכר כדי שתוכל להמשיך לצוף, ועדיין להוציא ציונים טובים יחסית. אבל כל המיומנויות המטה־קוגניטיביות – אתה בעצם לא רוכש אותן. זה החשש האמיתי כשאנשים חושבים על AI בחינוך, הוא מתממש כבר עכשיו.
עם זאת, יש אינספור מקרים של ילדים מוּנעים מאוד, מעורבים מאוד, שמשתמשים ב־AI בצורה טובה. הם כותבים את החיבור בעצמם, משתמשים בבינה למחקר או לעריכה לשונית. הם חושבים בכוחות עצמם, מסדרים את הראיות, בונים טיעון הגיוני בעצמם. כך מפתחים את מיומנות החשיבה. זו הסיבה שנותנים לתלמידי ז' לכתוב חיבורים, או לתלמידי י': לא כדי שייצרו יצירת מופת ספרותית, אלא כדי לאמן אותם לחשוב לוגית, לחשוב בשלבים. זה מרכיב ליבה של חשיבה ביקורתית. זו דוגמה לשימוש חיובי בבינה המלאכותית, אבל רבים משתמשים בה כדי לקצר את הדרך – ובדרך-המקוצרת הזאת לא משכללים את כישורי החשיבה, החישוב או הכתיבה שלהם.
חינוך מותאם אישית ו-AI: מקור לאופטימיות
החינוך המותאם־אישית, ליכולות ולתחומי עניין שונים של תלמידים בכיתה אחת, הוא קריטי וקשה ליישום כאחד. יש מורה אחד מול כיתה של 40-30 תלמידים, כל אחד הוא עולם נפרד: קצב תפיסה, העדפה לגישה חינוכית (חומרי קריאה, שמיעה או ויזואליה) ועוד. אבל AI משנה את התמונה לחלוטין. הבינה מאפשרת יותר מורים פרטיים ממספר התלמידים. היא יכולה להתאים את עצמה לסגנון הלמידה של כל ילד. אם הוא לומד ויזואלית, הוא יקבל גרפים ותמונות. אם מועילים לו מבדקים, הוא יקבל מבדקים. אפשר להפוך את החומר לפודקאסט, לשיר, אפילו לסונטה.
מצד שני מטרת בית הספר אינה ליצור מסלול אישי לחלוטין של למידה עבור כל תלמיד. חשוב לפתח את היכולת של הבינה המלאכותית לסייע למורים. אבל יש הבדל גדול בין AI שתומך במורים בעבודתם לבין AI שפונה ישירות לילדים. לכן, צריך להסדיר את השימוש בבינה המלאכותית כדי שלא יימצא בהמוניו בידיים של תלמידים ללא עיצוב פדגוגי מתאים.
עתיד המורים בעידן ה-AI
לא נרצה לייצר מצב שבו מכניסים את ה-AI למערכת החינוך, וכל ילד יישב שמונה שעות ביום מול מורה־בינה אישי במסך. זה לא העתיד שיסייע לילדים שלנו. אפשר להסתכל על זה כך: התפקיד של המורה ישתנה מאוד. ה־AI יוביל לכך שהמיומנויות הנדרשות יהיו יותר כשל מנהלים, עורכים, מפקחים, בודקי עובדות - ופחות כשל “העובדים” עצמם: כותבים, פועלים, אולי גם מורים.
דמיינו את העולם שלא רצינו קודם: 25 תלמידים בכיתה, כולם מול מסך, כל אחד עובד עם מורה־בינה אישי. אפשר לדמיין גרסה אחרת: אם כל מסך כזה הוא מורה זוטר, או מורה־פרטי, אז בכיתה יש מורה־על אחד שמפקח, נגיש, מתערב, מווסת, עוקב אחר ההתקדמות. יש בדיקות, יש הערכות. אבל המורה, שכבר עכשיו מנהל כיתה שלמה, יהפוך למנהל של כיתה של עוזרים. מורה-על כזה, כלומר המורה האנושי, יצטרך לדעת, בדיוק כמו היום, לדעת איך ללמד את הילדים לווסת רגשות בקבוצה, להבין נקודות מבט שונות של ילדים אחרים, לבקש עזרה כשצריך. יש המון דברים שנלמדים רק במפגש אנושי־חברתי, וחשוב לשמר אותם.
צריך לוודא שילדים לומדים לתקשר עם בני אדם אחרים. כל בית ספר שמעודד עבודה בקבוצות, או חיבור עם הקהילה, הוא בעל ערך עצום. המגעים האנושיים הישירים שלנו בעידן הדיגיטלי מצטמצמים. יהיה ערך גבוה מאוד לאינטראקציה אנושית דווקא במציאות שבה יותר ויותר משימות קוגניטיביות יוכלו להתבצע על-ידי ה-AI או לפחות בעזרתה.
צריך לחשוב על גם על הקניית מיומנויות דיבור והאזנה, כמרכיב החסר של האוריינות, לצד קריאה וכתיבה. בעתיד, נצטרך להפגין את הידע והיכולות שלנו לא רק במבחנים כתובים אלא גם בעל־פה. הבריטים קוראים לזה oracy. צעירים היום הולכים ומאבדים את אמנות ההקשבה והשיחה.
להכשיר את הילדים להשתמש ב-AI כדי להכינם לשוק העבודה
בגילאים הצעירים אין סיבה ללמד ילדים לשלוט ב-AI, וזה יכול אפילו להזיק. אבל כשילדים מתבגרים כדאי ללמד אותם אוריינות AI. בגילאי נוער, חשוב שהילדים ישחקו עם הבינה, יתנסו, ישתמשו בה. אבל רק עם מערכות AI שמעוצבות במיוחד לתלמידים. הכל תלוי ביכולת להכיל ולהגביל את המערכת. אי־אפשר פשוט להכניס טכנולוגיה מסחרית אל בתי הספר ולקוות שהיא תפתור בעיות. חייבים להציב מעקות בטיחות. צריך לוודא שהמידע שעליו המערכת מתאמנת אמין, שלא ייווצרו פלטים מזיקים לתלמידים. כבר ראינו דברים נוראים עם צ’אט־בוטים מסחריים שיצרו קשרים רגשיים עם צעירים וגרמו להם נזק. אבל אפשר להציב גבולות. זה אפשרי. השאלה היא מי עושה זאת, ועל פי אילו תמריצים. זה מחייב רגולציה והתערבות ממשלתית.