אבל בכיתה: בחינת הגישות והחוויות של מורי תיכון כלפי ניהול השיח על מוות בכיתה

Case, D. M., Cheah, W. H., & Liu, M. (2020). “Mourning with the morning bell”: An examination of secondary educators’ attitudes and experiences in managing the discourse of death in the classroom. OMEGA-Journal of death and dying, 80(3), 397-419

עיקרי הדברים:

● מתבגרים צפויים להתקשות להביע רגשות ולעבד את הכאב כאשר הם חווים מוות של חבר קרוב, וחוקרים בתחום אף מגדירים בני נוער כ"אבלים נשכחים" או "אבלים נסתרים"

● למורים ולמחנכים יש אחריות לעזור לתלמידים להתמודד עם אובדן של חבר לספסל הלימודים

● בעזרת שיח כיתתי פתוח, יכולים מורים ומחנכים לדון בהשלכות המוות, להבין למה זקוקים התלמידים וליצור אווירה כיתתית מלוכדת

● תוכניות הכשרה להוראה אינן מתייחסות כמעט להיבטים של התמודדות עם אובדן בכיתה

● מורים ומחנכים צפויים להרגיש יותר בנוח לשוחח על מוות בכיתה לאחר שנחשפו לחומרים תיאורטיים ועיוניים בתחום במהלך ההכשרה או בפיתוח המקצועי

● במציאות שבפועל, לאחר מוות של תלמיד מהכיתה מורים נאלצים לאלתר ולנהל את הדיונים מתוך השקפתם האישית

המלצות יישומיות להתמודדות עם אובדן תלמיד בכיתה

● התמודדות בית ספרית עם מוות של תלמיד מצריכה התערבות חברתית-רגשית מוקדמת, ואסור לחכות שתתרחש הטרגדיה הבאה

● בית הספר חייב להיות ערוך מראש עם שיעורים וסדנאות למקרה שנפטר או נהרג תלמיד, וחשוב להימנע מאלתור בזמן אמת או הטלת מלוא האחריות על מחנך הכיתה

● כדי שיוכלו לשמור על שגרת עבודה בריאה, יש להעניק סיוע נפשי למורים ולמחנכים שתלמיד מכיתתם נפטר או נהרג

● פסיכולוגים ויועצים חינוכיים מוכרחים לעבור השתלמות או הכנה במתן תמיכה למורים ומחנכים שחוו אובדן בכיתתם וניצבים אל מול מצב משברי

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא משבר בחינוך

הורים קוברים את ילדיהם

סיבות המוות הנפוצות ביותר בקרב בני 18-15 בארה"ב הן תאונות דרכים, פציעות, רצח או התאבדות. בכל מקרה כזה, חרב עולמם של הורים, אפוטרופוסים, בני משפחה, חברים ומכרים. הסביבה הקרובה לנפטר ממשיכה לחיות בעולם בו הלכה לעולמה דמות קרובה ומשמעותית, ומותו של מתבגר הוא תמיד טעון וחסר-היגיון. לרוב, לא מדובר רק באובדן כבד, אלא בטרגדיה בלתי-צפויה. הורים לא חושבים על לקבור את ילדיהם, משום שלא כך נע מעגל החיים.

אובדן של חבר קרוב במהלך גיל ההתבגרות יכול להשפיע עמוקות של הרצון לחיות ולעוות את הפרספקטיבה לחיים בשל שבריריות האגו הנערי והיחסים האינטנסיביים והסוערים של הפרט עם סביבתו הקרובה. במקביל, תלמידי תיכון מתקשים לעבד חוויות של אבל ואובדן של חבר קרוב משום שהם לא מבינים לעומק מושגים כמו מוות, אבל, אובדן ויגון (Heron, 2013).

מוות מנקודת ראותם של ילדים ונערים

כבר בגיל 5, ילדים מבינים שהמוות ישנו. אולם, הם לא מבינים את הסופיות של המוות, ולכן הם שואלים שאלות תם בנושא ומניחים שהנפטר צפוי לשוב במוקדם או במאוחר. יתרה מכך, הם סבורים כי הם בעצמם, וגם הוריהם ובני משפחתם הקרובה, לא ימותו לעולם. ככל שהם מתבגרים, ועד גיל 10, הם מתחילים להפנים שהמוות הינו בלתי-הפיך, אך עדיין מסרבים להאמין שזה משהו שיכול לגעת בהם ומניחים כי המתים יכולים לשמוע ולראות את החיים או ממשיכים להתקיים כיישות מסוימת, בזמן או מקום אחר.

עם הכניסה לגיל ההתבגרות, מתחוורת בפני הנערים האמת הביולוגית, החברתית והפסיכולוגית על גוף האדם והזעזועים שהוא עלול לחוות ובכוחם כבר להסיק מסקנות ולהבין אמיתות כואבות. יחד עם זאת, הם צפויים להתקשות להביע רגשות ולעבד את הכאב כאשר הם חווים מוות של חבר קרוב. לא בכדי, חוקרים בתחום מגדירים בני נוער כ"אבלים נשכחים" או "אבלים נסתרים". זאת ועוד, אובדן של חבר עלול לפגוע בפיתוח הזהות האישית והחברתית מפני שהם רואים עצמם כחברים מסורים ומושבעים או כדבוקת חברים שחשובה יותר מהכול (Keeley, 2014).

אבל של תלמידים מתבגרים

באמצעות ניהול דיונים כיתתיים, למורים יש אפשרות לעזור לתלמידים להתמודד עם אובדן של חבר לספסל הלימודים. בעזרת שיח כיתתי פתוח, יכולים המורים לדון בהשלכות המוות, להבין למה זקוקים התלמידים וליצור אווירה כיתתית מלוכדת. אמנם, ישנם תלמידים שמעדיפים לדבוק בשגרה ושהכיתה תמשיך להתנהל כרגיל. אך, ישנם אלו שמרגישים צורך עז לזכור ולהזכיר את החבר המנוח בכל דרך. כך או כך, על המורה להתכונן לדיון שבוחן בצורה מושכלת את אבלם של התלמידים ומסייע להם לחשוב בצורה ריאלית ואופטימית ולנווט בתוך סבך הרגשות.

למחנך יש אפשרות, או חובה מוסרית, לסייע לתלמידיו המתבגרים להתאבל בצורה בריאה. שכן, הוא מסוגל לראות את העתיד בצורה מפוקחת ושקולה יותר. לרוב, מתבגרים מאוד עסוקים בכאן ועכשיו ואין להם את ניסיון החיים המלמד אותם שהזמן אינו עוצר מלכת, שרגעים קשים ומצבים מורכבים בסוף עוברים ושהזמן יכול לרפא את הכאב. הסכנה היא שהיגון יאחוז במתבגרים בעוצמה והם יראו את האבל ככאב תמידי ואינסופי. בהקשר זה, מחנך שהוכשר להתמודד עם תלמידים אבלים יכול להבין את יגונם, לעזור להם להבין את עצמם ולהסביר להם שככל שהזמן יעבור ההתמודדות עם המוות תהפוך קלה יותר (Balk et al., 2011).

גישות של מורים כלפי מוות בכיתה

תוכניות הכשרה להוראה אינן מתייחסות כמעט להיבטים של התמודדות עם אובדן כיתתי. וחבל שכך, כי מורים ומחנכים צפויים להרגיש יותר בנוח לשוחח על מוות בכיתה לאחר שנחשפו לחומרים תיאורטיים ועיוניים במהלך ההכשרה או הפיתוח המקצועי. במקום זאת, נאלצים המורים לאלתר ולנהל את הדיונים מתוך השקפתם האישית ובהישען על מידע כללי שהשיגו מתחומי הדת, ההיסטוריה, הספרות, הקולנוע והתרבות.

ללא הכשרה פורמלית בתחום, המורים צפויים לראות עצמם כבלתי-כשירים לנהל דיונים בנושא אובדן ואבל בבית הספר התיכון, לזנוח את הנושא ולדבוק בתוכנית הלימודים הרגילה, בתקווה להספיק ללמד את החומר. מדובר בתופעה מצערת משום שהתלמידים נותרים עם תחושות של בלבול, כאב, עצב וכעס, המורה שרוי בתוך מתח ולחץ והמערכת העל-יסודית מתעלמת מהנושאים החברתיים-רגשיים ודוחקת במורים להספיק להכין למבחני הבגרות (שם). 

בתי ספר ומוות של תלמידים

ככלל, גיל ההתבגרות נחשב לתקופה בריאה מבחינה התפתחותית, כאשר המערכת החיסונית איתנה ואין מדובר באוכלוסייה בסיכון. אך, אליה וקוץ בה. מתבגרים נוטים לראות עצמם כבלתי-מנוצחים. לכן, הם נוהגים במהירות בכבישים ומענישים את גופם בחוסר שינה ובמזון דל או מהיר. אל מול החוסן המטעה הזה, כאשר חבר קרוב שלהם נפטר, מותו צפוי להכניס אותם להלם מוחלט, תימהון ואובדן-דרך. או אז, בתי הספר צריכים להטמיע בתוכנית הלימודים החינוכית את ההבנה שאבל הינו תהליך טבעי וחשוב, ליצור סביבה בטוחה ותומכת מבחינה חברתית-רגשית ולהציע תמיכה לתלמידים, מורים, מנהלים וחברי קהילה.

במקרים אלו, תפקידו של בית הספר הוא ללוות מורה שתלמיד מכיתתו נפטר ולהגדיר את המצופה ממנו בנושא מעתה ואילך. אך לא די בכך, מורים צריכים להיות מוכשרים מראש לזהות תסמינים של טראומה או דכדוך קיצוני, לייצר סביבה בטוחה לשיחה ולהדגים מהי הבעת אבל בריאה ורצויה. רק באמצעות התערבויות וסדנאות הכנה להתמודדות עם אובדן בבית הספר, מורים יצליחו לתמוך בתלמידיהם, להרגיש מוכנים ומזומנים ובד בבד לדאוג לבריאותם הנפשית ולהוריד את מפלס החרדה.

מתודולוגיה

13 מורים ושישה אנשי צוות (ספרנית, יועצת, פסיכולוג חינוכי, אחות, עובד סוציאלי וסגן מנהל) ותיקים מבית ספר במרכז ארה"ב השתתפו בשתי קבוצות דיון. קבוצות הדיון נערכו בכיתה לאחר שעות בית הספר הרגילות וארכו 85-62 דקות. במהלך הפגישות, דנו המשתתפים בשאלות הבאות:

1. מהו ניסיונכם עם מוות של תלמיד מבית הספר?
2. איך כדאי להתמודד עם מוות של תלמיד בבית הספר?
3. כיצד ראוי לשוחח עם תלמידי תיכון על מוות של חבר המכיתה?
4. האם וכיצד הודרכתם או הוכשרתם להתמודד עם מוות של תלמיד בבית הספר?

ממצאים ודיון

לאחר מותו של תלמיד, מחנכי, מורי ועובדי תיכון תוהים, בינם לבין עצמם, כיצד עלי לפעול? האם להביע את אבלי הפרטי או לשדר רוגע ויציבות? ברוב המקרים, הם נותרים ללא תשובות, אפילו שנים לאחר מכן. לתחושתם, הם אינם מנהלים נכון את הדיון בנושא מוות בכיתה ומבקשים לקבל כלים להתמודדות עם מצבים כאלו.

איכות השיח הכיתתי על המוות מושפעת מניסיונם האישי של המורים עם המוות, מאיכות ההכשרה (אם בכלל) שניתנה להם בתחום ומנסיבות המוות של הנפטרים. הרוב המוחץ של המורים אינו חש בנוח או במוכנות לדון עם תלמידיו על נושא כמו מוות, גסיסה או אבל. וחבל שכך, כי נתונים סטטיסטיים מראים שמורים צפויים להיתקל בסיטואציה של נפטר בכיתה לאורך קריירה של 40-30 שנה. המורים סיפרו שמוות של תלמיד מהווה נושא כאוב ורגיש והאופן בו צריך לנהל את ריטואל האבל מהווה בעיה משום שקהילת בית הספר וההנהלה נוטה להתעלם ממנה – הן ברמה הבית ספרית והן הרמה המחוזית.

מורים, מטבע תפקידם, נוטים לעזור לסובבים אותם, ושוכחים לטפל רגשית בעצמם לאחר מוות של תלמיד. אי השקט הפנימי ששורר בתוכם עתיד להיות מוקרן כלפי חוץ. מכאן, קורא צוות המחקר למחוזות הלימוד ולתוכניות הכשרה להוראה לבחון מחדש את החסך הזה בתוכנית הלימודים. כדי לתמוך בבריאותם הנפשית של מורי העתיד ותלמידיהם, יש לכלול קורסים תיאורטיים ופרקטיים העוסקים בליווי תלמידים גוססים ושיח כיתתי בנושא אובדן ולאפשר למורים מכהנים לצאת לפיתוח מקצועי בתחום מדי כמה שנים.

לבסוף, מורים, מחנכים ואנשי צוות מביעים דאגה לא רק כלפי תלמידיהם. אלא, הם משמיעים גם את זעקתם הפרטית. לטענתם, לאחר מוות של תלמיד הם נוטים לחוש מרוקנים ומעורערים ומתקשים לדבוק בשגרה וללמד באופן שוטף ורגיל. אם הם שרויים במצב בו אין בכוחם להתנהל כרגיל, אין לצפות מהם לשאת באחריות של ניהול הרגשות הכיתתי לאחר טראומה שכזו ויש להציע להם תמיכה רגשית ופדגוגית, לאתר סדנאות פיתוח מקצועיות רלוונטיות באזור ולהוציא אל הפועל תוכניות התערבות בית ספרית.

רשימת מקורות

Balk, D. E., Zaengle, D., & Corr, C. A. (2011). Strengthening support for adolescentscoping with a peer’s death. School Psychology International, 32(2), 144–162

Heron, M. (2013). Deaths: Leading causes. National Vital Statistics Reports, 62, 6, 1-97

Keeley, M. P., Generous, M. A., & Baldwin, P. K. (2014). Exploring children/adolescents’ final conversations with dying family members. Journal of Family Communication, 14, 208–229