חשיבה ביקורתית בעידן האלקטרוני

Postman, N. (1985). Critical thinking in the electronic age, National Forum, LXV

עיקרי הדברים:

• קהילה שלחבריה אין מיומנויות ביקורתיות להבחין בין שקר לאמת לא תהיה חופשית
• גם כשהמידע זמין לאנשים, הם זקוקים לחינוך כיצד להבחין בין ידיעה שקרית לאמיתית. ללא חינוך זה, הם ייפלו קורבן לרודנים ולרמאים
• כאשר הידע מופיע בצורה כתובה, ניתן להסתפק בהוראת לוגיקה, רטוריקה וסמנטיקה. די יהיה בכך כדי לחסן את התלמידים, ולאפשר להם להבחין בין אמת לשקר
• אבל בתרבותנו התמונה האלקטרונית תפסה את מקומה של המילה המודפסת: התמונה החזותית היא היחידה היסודית בשיח הפוליטי שלנו
• הפרסומת אינה סדרה של קביעות הגיוניות המשתלשלות זו מזו שניתן לבחון. זו דרמה, מיתולוגיה, של אנשים יפים, שצריכת המוצר בפרסומת מביאה אותם כביכול לאקסטזה
• מהדורות החדשות מציגות דברים בקצב מהיר, ללא הקשר, ללא הסבר של רקע כללי או משמעות, בקצב גבוה ועם גירויים ויזואליים מתחלפים. התוצאה היא שטחיות
• חשיבות המראה החיצוני חדרה גם לדת, לפוליטיקה ולעסקים. אנשים כבר אינם מדברים זה עם זה, אלא מבדרים זה את זה. אין הם מחליפים רעיונות, אלא תמונות
• בתנאים אלה, בפני אנשי החינוך עומד אתגר מורכב: אין הם יכולים להסתפק בהקניית כלים לוגיים וטיעוניים לתלמידיהם, מפני שלא יהיה בהם די כדי לחסנם מפני הטעיה ומניפולציה

"קהילה שחסרה מידע אשר ביכולתו לחשוף שקרים לא תהיה חופשית", כך קבע המבקר האמריקאי וולטר ליפמן ב-1920.

מחבר המאמר, חוקר החינוך והתקשורת האמריקאי-היהודי הידוע ניל פוסטמן, סבור שקהילה שלחבריה אין מיומנויות ביקורתיות להבחין בין שקר לאמת לא תהיה חופשית. כלומר, שליפמן טעה בסוברו שגישה למידע מספיקה. זאת, משום שגם כשהמידע זמין לאנשים, הם זקוקים לחינוך כיצד לחשוב. ללא חינוך זה, הם ייפלו קורבן לרודנים ולרמאים.

כאשר הידע מופיעה בצורה כתובה, ניתן להסתפק בהוראת לוגיקה, רטוריקה וסמנטיקה. די יהיה בכך כדי לחסן את התלמידים, ולאפשר להם להבחין בין אמת לשקר.

אבל בתרבותנו התמונה האלקטרונית תפסה את מקומה של המילה המודפסת.

לפתיחת המאמר באנגלית

לקריאה נוספת: כל המאמרים על חשיבה ביקורתית

רצוי, למשל, שהתלמידים יידעו לזהות פרסומת שקרית. אבל טענה, אמיתית או שקרית, חייבת להתבטא בשפה. להופיע כהיגד – כי זה התחום שממנו מגיעות מילים כמו 'אמיתי' ו'שקרי'. אבל פרסומות ויזואליות שנטשו את תחום השיח הזה, הטיעוני, חסינות מפני ניתוח לוגי או מבחנים עובדתיים. היגדים בפרסומות נדירים בדיוק כמו אנשים לא יפים בפרסומות.

התמונה החזותית היא היחידה היסודית בשיח הפוליטי שלנו. רוב הרעיונות של הפוליטיקאים אינם מוגשים במבנה של נושא ונשוא, ולכן אינם ניתנים להפרכה או לניתוח הגיוני יותר מאשר פרסומות של מק'דולנדס.

המראה החיצוני קובע גם בפוליטיקה

האמיתות או השקריות של טענות הפוליטיקאים פשוט כבר לא נמצאת כיום על סדר היום. הפרסומת אינה סדרה של קביעות הגיוניות המשתלשלות זו מזו שניתן לבחון. זו דרמה, מיתולוגיה, של אנשים יפים, שמוכרים, קונים ואוכלים המבורגר, ומזלם הטוב מביא אותם לאקסטזה. האם זו טענה? האם היא אמיתית או שקרית? השאלות האלה אינן רלוונטיות בתחום התמונות החזותיות. אפשר לאהוב או לשנוא פרסומת, אבל אי-אפשר להפריך אותה. הדברים יפים גם לתחום הפוליטי. כשהנשיא לשעבר ניקסון נשאל על סיכוייו של המועמד לנשיאות טד קנדי, הוא אמר שמשימתו הראשונה היא לרזות – מפני שידע כי באמריקה לא יבחרו באדם שמן לתפקיד בכיר.

בתנאים כאלה, הסבר וטיעון – הכלים של שיח תבוני – משמשים פחות ופחות ככלים לביטוי רעיונות פוליטיים, ולכן הכלים המסורתיים לחינוך לחשיבה ביקורתית הם פחות ופחות רלוונטיים.

התוצאה היא שבפוליטיקה, כמו בשדות נוספים של השיח הציבורי, כמו דת ועסקים, אמריקאים כבר לא מדברים זה עם זה; הם מבדרים זה את זה. הם לא מחליפים רעיונות, אלא תמונות. הם לא מתווכחים עם טענות, אלא עם הופעה מצודדת, ואנשים מפורסמים (סלבריטאים). כך הצליח שחקן קולנוע להיבחר לנשיא ארה"ב (רונלד רייגן).

חוקר התקשורת דניאל בורסטין טבע את הביטוי "המהפכה הגרפית" – והתכוון בכך ללידתה של תרבות ויזואלית שהשיח בנושאי כלכלה, דת ופוליטיקה מתנהל בה בכרזות, צילומים, פרסומות וציורים.

רוב שוחרי החירות וזכויות האזרח, כמו וולט ליפמן, מוטרדים לגבי הבטחת הגישה למידע. אבל הטלוויזיה לא מגבילה את הגישה למידע. להפך, היא אפילו מגדילה אותה. אך היא עושה זאת תוך שינוי הצורה שבה המידע הזה מוגש. אפילו הדת מוצגת בטלוויזיה כמו הפקה של לאס וגאס: יש אנשים יפים גם בקהל וגם על הבמה. הם מוקפים בסיורי פרחים ובתפאורות מפוארות. לא מטרידים את הקהל בדרישות מחמירות. אין עיקרי אמונה, פולחן, מסורת או תיאולוגיה. כל מה שנדרש הוא להתמסר לכריזמה של המטיף.

זה גם מה שקורה במה שמכונה 'מהדורת חדשות'. פתיחה מוזיקלית, מגישים נאים, קצב מהיר, הפסקות להרפיית המתח כמו דיווחי מזג אוויר, קטעים מצולמים שמספקים גירויים חזותיים ללא הפסקה, בין עשרה לחמישה עשר דיווחים – אף אחד מהם לא ארוך מ-100 שניות, רובם קצרים מ-45 שניות, וכולם מוגשים בלי הקשר, בלי הסבר, המשכיות או תיאוריה, כלומר – ללא משמעות. באקלים כזה, יהיה מדויק יותר לומר שדעות אינן אלא תחושות-בטן.

הטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת המודרניים פגעו במשמעות המידע בכך שיצרו סוג מיוחד של מידע שראוי לקרוא לו דיסאינפורמציה. אין הכוונה למידע שקרי, אלא למידע מטעה – שלא במקומו, מקוטע, לא רלוונטי או שטחי – מידע היוצר אשליה של ידיעה, אבל בפועל מרחיק מידיעה. רובה של הפרסומת הוא דיסאינפורמציה, וכך גם לגבי רוב הדברים המשודרים בטלוויזיה.

גם בתוכניות הנחשבות רציניות, לרוב המרואיינים אינם מקבלים יותר משלוש-ארבע דקות לדבר, אין אפשרות להגיע להסכמה לגבי הגדרתו המדויקת של הנושא או לבדוק את הנחות-היסוד של הדיון. קשה למצוא בהם הסברים או לשמוע אמירות כמו 'למה אתה מתכוון כשאתה אומר...?", "תני לי לחשוב על זה" או "אני לא יודע". שפה כזאת לא רק מאטה את התוכנית, אלא גם יוצרת רושם של הססנות ומגושמות, ונוטה לחשוף את האנשים בעת פעולת החשיבה. החשיבה אינה מצטלמת יפה; אין הרבה מה לראות, כלומר, החשיבה אינה אחת מאמנויות הבמה. אך הטלוויזיה מטבעה היא אמנות במה. לצופים לא נותרת אלא להתייחס להצגה של המופיעים ולא לרעיונות שלהם – בעיקר משום שאין רעיונות שאפשר להתייחס אליהם.

הטלוויזיה אינה מפנה את תשומת לבנו לרעיונות מופשטים, רציפים, עמוקים או מורכבים. היא מכוונת אותנו להגיב על תמונות שלמות, מוחשיות ופשטניות.

לפיכך, ניצב אתגר עצום בפני אנשי חינוך העוסקים בחשיבה ביקורתית. הם לא יכולים עוד להסתפק בהקניית כלים שיעזרו לתלמידים לחשוף הנחה חסרת בסיס, עובדה המוצגת ברישול, כשל לוגי או הכללה דמגוגית. הם חייבים לעזור לתלמידים להגן על עצמם ועל תרבותם מפני שיח מסוג חדש.

בהקשר של חשיבה ביקורתית, אנשי חינוך מרבים לחשוב על ג'ורג' אורוול ועל ספרו "1984". אבל יש נבואה אחרת, מוקדמת יותר, ומדויקת יותר. ספרו של אלדוס הקסלי "עולם אמיץ חדש". לפי התחזית של הקסלי, לא יהיה צורך ב"אח גדול" כדי לגזול מאנשים את חירותם. אנשים יגיעו למצב שבו יאהבו את השעבוד שלהם, יאהבו את הטכנולוגיות שגוזלות מהם את היכולת לחשוב. אורוול פחד שהרודנות תשעבד אותנו; הקסלי חשש שקלות-הדעת תשעבד אותנו. אורוול פחד שהכאב ישלוט בנו; הקסלי פחד שהעונג ישלוט בנו. הקסלי, ולא אורוול, צדק.