טכנולוגיה פורצת-דרך אינה בהכרח טובה ללומדים

Marschhausen, J. C. (2025). Because it’s cutting-edge doesn’t make it better. School Administrator, 44, 8-11

כיצד להשיג את תשומת לב התלמידים בעידן הבינה מלאכותית?

● הרבו לשאול שאלות פתוחות, להציג דילמות מוסריות, לקשר את חומרי הלימוד לחיי הלומדים ולהשתמש בדוגמאות אישיות

● קדמו למידה פעילה, אפשרו לתלמידים לבחור נושאים של מיזמים אישיים ואפשרו להם לחקור, לשאול, לדון לתכנן ולהתנסות

● זכרו שתלמידים מגיבים היטב לאמפתיה, לאכפתיות, להומור ולסמכות, ולא לאלגוריתם או למצגת מעוצבת

● למדו באופן דינמי ושלבו לאורך שנת הלימודים הפתעות כמו שיעור בחצר, סרטון למידתי מבדר, הזמנת מרצה אורח או סדנת כושר, תנועה או יצירה

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא טכנולוגיה

בשנים האחרונות, על בתי ספר רבים מוטל לחץ כבד לשלב את הטכנולוגיה הפורצת-דרך העכשווית בלמידה, ובכלל זה מסכי מגע, למידה מקוונת, טאבלט לכל תלמיד וכעת מנועי בינה מלאכותית. אבל, בסופו של תהליך, או בתחילתו, חשוב לשאול את עצמנו: למה התלמידים באמת זקוקים? האם טכנולוגיה זה מה שחסר להם? האם אנחנו בדרך לאבד את המגע האנושי? ומהי הדרך המיטבית להשיג את תשומת לב הלומד? לפי מאמר זה, גם בעידן הנוכחי, הלמידה הרצינית והמשמעותית ביותר היא מסורתית, כיתתית ומבוססת-מורה, עם שאיפה ליחס אישי ולמספר קטן ככל האפשר של לומדים בכל כיתה.

קריאה לחזור למקורות

בזמן ההתמודדת עם משבר הקורונה, גילו מערכות חינוך ברחבי העולם, בעל-כורחן, שיטות למידה והוראה מקוונות וחדשניות אשר בכוחן לחסוך בעבודת אדמיניסטרטיבית, בהדפסת חומרי לימוד ובכוח אדם. חיש מהר הסתגלו המערכות להוראה מרחוק, ועם דעיכת הנגיף, ראו כי טוב, וחלק ניכר מן הערוצים והמוסדות עברו לפורמט היברידי. לדוגמה, שירותי ספריה, פגישות שוטפות, הדרכות מקוונות, שיעורים פרטניים ולימודי העשרה. בעוד שפוטנציאל החיסכון הכלכלי ברור, ציוני והישגי התלמידים לא המריאו מעלה, בלשון המעטה, והואר מחדש הזרקור על הצורך בהוראה כיתתית, מותאמת ואיכותית.

הוראה איכותית מצריכה מהמורה להפגין נכונות, רגישות ויצירתיות, ואלו הם אלמנטים שקשה יותר להחצין בזירות טכנולוגיות. מנגד, ידוע כישורי למידה בסיסיים נרכשים הכי טוב בלמידת פנים אל פנים. יתרה מכך, בשכבות הגיל הנמוכות ובבתי הספר היסודיים, מומלץ להגביל את שעות המסך של הלומדים, ועל כן זה אבסורד שמערכת החינוך מורה ללומדים רכים וצעירים להיצמד למסך, גם אם למטרות פדגוגיות או חברתיות-רגשיות.

בפועל, מודעות פונולוגית והבנת הנקרא מוטמעים בצורה מיטבית באמצעים מסורתיים, דוגמת מורה מסור, משוב אישי, דפים, עפרונות, חוברות, ספרים ותרגול. גם אוריינות מתמטית ומספרית נרכשת בצורה הטובה ביותר בעזרת הסברים מילוליים, עזרים מוחשיים ומבדקים מודפסים. למען האמת, אפילו בעידן הבינה המלאכותית, טרם נמצא תחליף לעינו הבודקת והבוחנת של המורה המוכר, הסמכותי והתומך.

חשוב, כמובן, לטפח אוריינות טכנולוגית ויזמות בבתי הספר, להכין את התלמידים לעידן המחר ולשוק התעסוקה בהווה ולאבזר אותם באמצעי הקצה הטכנולוגיים החדישים. אך, מוטב להתחיל לעשות זאת בחטיבה העליונה. בתוך כך, הקניית אוריינות טכנולוגית מצריכה, בראש ובראשונה, חינוך בנוגע לזהירות ברשת, צרכנות דיגיטלית נבונה, הפרכת מידע כוזב והתמודדות עם הצפת מידע או מידע בוטה.

הטכנולוגיה היא כלי, לא מורה

לסיכום, מעבר לחוויה הלימודית-אקדמית, בית הספר הינו מרחב בו התלמידים מפתחים זהות אישית וערכית, יחסים בינאישיים וכישורים חברתיים ומיומנויות תקשורת, ובד בבד מוצבים להם גבולות. את כל המיומנויות החשובות האלו עדיין אי אפשר לפתח בזירות דיגיטליות. אדרבא, הסתמכות מוגזמת על למידה טכנולוגית עלולה להוביל לבידוד דיגיטלי, ללחץ חברתי-דיגיטלי ולפגום ביחסים בינאישיים.