תרבות ישראל: דינמיקה של מקצוע בהתהוות

שור, פ' (2012). תרבות ישראל: דינמיקה של מקצוע בהתהוות. בתוך נ' חמו וי' דרור (עורכים), שבילים בחינוך יהודי פלורליסטי: דרכי נעמ(ה) (עמ' 230-209). תל אביב: מכון מופ"ת ואוניברסיטת תל אביב.

מאמר זה מתאר את התהוותו של המקצוע תרבות ישראל, ההולך והופך כיום לאחד ממקצועות הליבה בלימודי החובה במערכת החינוך הממלכתית העל-יסודית והיסודית. הדיון משלב בתוכו הן את המורכבות של תוכנית הלימודים, הן את נקודת מבטם של מי שמתנסים בהוראתו. שאלות מרכזיות בהקשר זה הן: מהו התרגום החינוכי של המורים לתוכנית? כיצד מובנת מטרת התוכנית? כיצד מתפרש מרחב הלמידה הראוי לתחום? מה אופיו של אותו שיעור הנקרא "תרבות ישראל"? המאמר עוסק בשאלות אלו, והן נבחנות כאן בגישת מחקר איכותנית ובאמצעות המתודולוגיה של מחקר נרטיבי, תוך התמקדות בתוכנית הלימודים תרבות ישראל מנקודת מבטם של שלושים מורים בבתי ספר על-יסודיים העוסקים בהוראתה. בקבוצת המחקר עשרה מורים בראשית דרכם ועשרים מורים בעלי ניסיון.

המענה לשאלות היסוד, מה אמור בית הספר הכללי להקנות לבוגריו כדי שיהיו בני בית בתרבות היהודית ויחוו אותה כחלק מזהותם, משתנה מאדם לאדם, משר חינוך לשר חינוך ומוועדה לוועדה, כפי שעולה מתהליך גיבושו של המקצוע החדש תרבות ישראל. המקצוע התהווה בתהליך שצמח תוך כדי דיון ציבורי בחברה הישראלית, שקולות רבים ומנוגדים נשמעו בו. קשה אפוא להניח מצב של הסכמה לגביו, ואכן, גישות שונות, אידיאולוגיות ופדגוגיות, נשמעות סביבו. הכיוונים השונים באים לידי ביטוי בין השאר בשיח ובהגדרות למיניהן – חינוך יהודי, מקצוע תרבות ישראל, שיעורי יהדות, זהות יהודית – כאילו היו מקשה אחת. הדברים המובאים במאמר זה משקפים את המורכבות המיוחדת של הוראת המקצוע הן מבחינה קונספטואלית הן מבחינה פדגוגית ודידקטית.

אף על פי שכל המעורבים מעוניינים בתלמיד בוגר שיהדותו אינה זרה לו, יש הבדלים בין ה"יהודיות", מקומה של המסורת, מרכזיותו של הידע לעומת החוויה, התכנים המוסכמים ואופן הגשתם לתלמידים, מה מוציאים מארון הספרים היהודי ומה מנכסי התרבות העכשווית מוסיפים לו. נראה שהתחום תרבות ישראל אמנם קיבל מעמד של מקצוע, אולם הוא עדיין בהתהוות. מבחינת תוכנית הלימודים, קרי הצהרת המטרות והכוונות לגביו, הוא מבטא מסרים שונים, הן כתחום האמור למלא את החלל התרבותי של התלמידים בנוגע למקורות ישראל, הן כתחום חינוכי משלים, הבא לטפח את הזהות היהודית בקרב התלמידים.

החינוך הפורמלי, שהוא ליבת הפעילות הבית-ספרית ושבמרכזו תהליך ההוראה-למידה, הוא ציר חינוכי מרכזי התורם לגיבוש זהותם של הלומדים, ועל כן יש למקד במרכיביו את עיקר תשומת הלב: התכנים הנלמדים, המושגים הנרכשים, הטקסט במרכז ולא כקישוט, זהותו המקצועית של המורה המלמד והכשרתו. גישה למקצוע שהיא עניינית וממוקדת עשויה לצמצם את הבלבול בין העיסוק בליבת הידע ובין עקרונות הלמידה. מתיאורי המורים עולה האתגר שמציב המקצוע לפיתוח דרכי הוראה שיהפכו את מה שנתפס בקרבם כחינוך לא פורמלי, למאפייני שיעור: האינטראקציה עם התלמידים, הדינמיות של השיעור, שימוש בדוגמאות מן ההווה כדי להדגיש את הרלוונטיות של העבר, חשיבות הדיון בכלל ולימוד בחברותות בפרט – מרכיבים התורמים להעמקת תודעתם של הלומדים ובכך גם להעמקת זהותם.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת