תנו ל"פוליטיקה" להיכנס

יוסי שריד. " תנו ל"פוליטיקה" להיכנס ", הד החינוך, אפריל 2014, כרך פ"ח, גיליון מס' 04, עמודים 38-39

יוסי שריד היה שר החינוך בשנים 2000-1999

למה התכוון השר כשהפך את "הלמידה המשמעותית" לסיסמת הקרב שלו על נפש החינוך? ולָמה נאמר סיסמה כשהכוונה היא, ככל הנראה, למשמעות כלשהי? הרי מדובר לכאורה במובן מאליו, בדבר הלמד מעניינו: אם "למידה" אינה "משמעותית", ספק רב אם היא למידה; היא משהו לגמרי אחר. אומרים משמעות יש בחינוך, מהי אותה משמעות? סתם השר ולא פירש.

ננסה אנחנו את כוחנו: בית הספר אינו אי בודד, גם לא בועה, ולא צריך להיות. בית הספר חייב להתערות ולהתערב בקהילה ומחוצה לה, כחלק בלתי נפרד מהוויית חייה. מה שמתרחש סביבו חייב לחדור אל תוכו, להעסיק אותו, שאם לא כן יהיה מנותק ומנוכר, לא שייך ובעיקר לא רלוונטי לחברה שבה הוא יושב.

ובית הספר הישראלי הוא כיום אזור סטרילי. דווקא הוא, שנועד לשמש זירת שיח מרכזית, הפך במרוצת השנים למקום צחיח ועקר. שום דבר בעל ערך לא צומח כאן, כי הערך הוא הציון בתעודה.

למה להם, למורָה או למורֶה, להיכנס לפרדס שלא ברור איך יוצאים ממנו; למה להם לעלות בעיניים פקוחות על שדה מוקשים ולהסתכן במשרתם? מוטב להישאר בשטח המפורז וללמד "על בטוח". ככה, בחשש המתמיד הזה, לא בונים למידה משמעותית; ככה יוצאים לידי חובה, עושים את היומית, וחוזרים הביתה עייפים אך לא מרוצים.

כי יש להם, למורי ישראל ולמורותיו, ממי לחשוש ויש להם ממה להתיירא. אם לא ילכו בתלם, אם לרגע יסטו מהדרך הראשית ואף לא "יספיקו את החומר" – כאילו חיפשו לעצמם צרות. המנהל יזמין אותם לבירור, עמיתיהם לחדר המורים יעוו פנים חסודות, ההורים מצדם יתבעו שלא להשחית את נפש הנוער העדינה כל כך; ומאוד ייתכן שגם ראש העירייה יתערב בשערורייה ויקרא לקצת יותר משמעת עצמית כדי שלא תצא דיבת המוסד רעה ותוריד את קרן העיר כולה.

ולכל תלמידה ותלמיד שמוּרה זכות ההלשנה – מה הוא חושב לעצמו, המורה הזה, שהוא יחיד ומיוחד? מה זה פה, כנסת? לכאן, לבית ספרנו, לא מכניסים פוליטיקה – פוליטיקאים, נמאסתם. ואם יחזור המורה לסורו, תמיד אפשר להתקשר עם שר החינוך בפייסבוק, והוא כבר ידאג לעשות סדר באופן אישי, כי סדר חייב להיות. המורה הדעתן, שהאש הפנימית לא כבתה בו עדיין, ולפעמים נשמע כמו שמאלן בעל כורחו, הוא בדרך כלל איש בודד ומאוים.

מאוים במיוחד הוא המורה לאזרחות, שכל שיעור שלו מועד לפורענות. הנה, בדיוק השבוע, הוא התכוון לשוחח עם תלמידיו על "דוגמה אישית" כתנאי הכרחי למנהיגות. ודווקא השבוע, מעשה שטן, הורשע ראש ממשלה לשעבר בדין ולפי כל הסימנים הוא עושה את דרכו לכלא. וכידוע, הוא לא הנהנתן היחיד במדינה, יש עוד רבים כמוהו ועדיין מכהנים. אז מה עושים? איך מפרידים בין נהנתנות לבין שחיתות? איך מסבירים שלא הכול משפט ושגם לנו כציבור יש מה לומר, ולא רק לשופטים? אז למה אנחנו שותקים? אולי מפני שכל אמירה ערכית תיחשב לנו לשמאלנות, ובכלל לא ידענו שאנחנו כאלה.

יחזור הילד הביתה, תחזור הילדה, ויספרו לאימא ולאבא: היום המורה השמיץ את הממשלה שלנו ואת השרים וחברי הכנסת וגם את ראש הממשלה ברמז. מיד יעלה עליו החשד שהוא נגד המדינה, אנטי־ציוני או פוסט־ציוני, לפחות.

ועוד עלה בדעתו של המורה לאזרחות לדון עם תלמידיו על השחורים שמבקשים מקלט בארצנו. הוא מתלבט בינו לבין עצמו אם לומר להם בפה מלא שיהודים לא מגרשים פליטים, כי זה פשוט "לא יהודי" ולא מתאים להיסטוריה של עם נרדף. אולי ניתן לקשור את הנושא הזה ביום השואה והגבורה שחל החודש; רעיון טוב ללמידה משמעותית.

מתרוצצים במוחו כל מיני רעיונות משוגעים, ופעם אף שקל לבטא את השם המפורש – "כיבוש". אבל הוא לא מתאבד שיעי, וגם הוא, כמו כולם, חייב לחשוב על משפחתו ופרנסתו. בסך הכול רצה להיות מורה, ואף פעם לא ראה את עצמו בתפקיד של נביא זעם המוכיח בשער.

היו לו רגעים של כמעט־משבר, והוא חכך בדעתו להחליף את תחום ההוראה: יעבור מאזרחות להיסטוריה או לתנ"ך. לא, זה לא יפתור לו את הבעיה, הגיע למסקנה במחשבה שנייה. כמורה להיסטוריה, עד מהרה יסתבך בקורי ה"נרטיב", שלנו ושלהם; וכמורה לתנ"ך ייתקל במוקדם או במאוחר בדילמת העקדה הכפולה של אברהם אבינו – גם יצחק וגם ישמעאל, וזה סיפור זוועה בעיניו. יותר קל, כנראה, להיות אב המון גויים מאשר אבא לשני ילדים קטנים, ואולי כבר קל יותר ללמד אזרחות.

בחיפושיו אחר משמעות, הוא יודע אל נכון שעתיד ההוראה טמון ב"יהדות", החודרת לכל פינת לימוד ומשתלטת עליה. עוד ועוד שעות שמוקצות לה ורק לה על ידי המשרד הראשי ועל ידי עמותות לרוב הממומנות היטב. סופם של תלמידיו, כשאר תלמידי ציון וירושלים, שיהיו יהודים בכל רמ"ח, אך גם בורים ועמי ארצות בכל שס"ה. מה יישאר ממוח שעובר כל כך הרבה שטיפות חוזרות ונשנות? תישאר רק הקליפה של "הראש היהודי".

"אל תכניסו פוליטיקה לבית הספר", עולה התביעה מכל העברים; כאילו היה החינוך צבא, ואפילו לצה"ל צריך להכניס אותה לפעמים, אם באמת רוצים שיהיה "הצבא הכי מוסרי בעולם", היודע להבחין בדגלים שחורים.

מהי ה"פוליטיקה" אם לא סולם שבו עולים ויורדים ערכים במקום מלאכים. מרגע שאכלנו מעץ הדעת – ומאז אנחנו מתיימרים להבדיל בין טוב לרע – הפכנו לאנשים פוליטיים, אם נרצה ואם נמאן. הומו פוליטיקוס הוא כל אדם המחזיק באני מאמין משלו; הוא כל מחנך שקובע לעצמו סדר עדיפויות והעדפות, במאמץ בלתי נלאה להתפתח ולהשתפר. זהו אדם, וזהו גם האדם היהודי, שמחפש משמעות לחייו ולמשלח ידו, שהוא גם שליחותו. ומשמעות לא תימצא לו, כל עוד לא ייטע במו ידיו את עץ הדעת טוב ורע בכל כיתה ובכל שעה.

הכניסו, הכניסו את הפוליטיקה פנימה. ללאומנות ול"אמוניות" כבר יש דריסת רגל, ופתחון פה יש להן בלאו הכי. על כן מתחייבת כעת מידה של חתרנות, שהיא לא יותר מאזכור צנוע ל"אהבְת לאחר כמוך".

מארבע רוחות בואי הרוח – רוח של פתיחות וביקורתיות, חקרנות וסקרנות, מקוריות ויצירתיות – וּפְחי בחינוך המת והמופרט הזה, ויחיה. והמורים והמורות יעמדו על רגליהם, חיל גדול מאוד מאוד, ערוך ומוכן ל"למידה משמעותית" ולא לפקודה, אפילו לא לקול המון.