תופעת ההימנעות מבית הספר – פוביה או סרבנות?

מקור: מגמות – כתב עת למדעי ההתנהגות, מד (2), 353-333, הוצאת מכון סאלד

 הימנעות מבית ספר היא סירוב ללכת לבית הספר או להישאר בו, למרות לחץ גדול של הורים, מורים ואחרים, ולמרות ניסיונות שכנוע, האשמות, עונשים וכד'. הסירוב מלווה בד"כ בתלונות סומטיות, (כגון כאבי בטן, בחילות) לקראת ההליכה לבית הספר או במהלך השהות בבית הספר.

סרבנות בית ספר בגילי הגן ובית הספר היסודי

שתי ההפרעות הללו מוצגות על ידי חוקרים רבים כשונות ומובחנות לחלוטין זו מזו למרות הדמיון ביניהן בסימפטום ההימנעות מבית הספר.

סרבנות בית הספר היא רק אחת מן התופעות ההתנהגותיות של הילדים  הסובלים מהפרעת חרדת הנטישה, והיא מובילה בדרך כלל לקשיים לימודיים וחברתיים. גורמיה נטועים מגיל מוקדם ביותר במבנה האישיותי המיוחד של הילד ובדפוסי הקשר שפיתח עם דמויות ההיקשרות הראשונות בחייו. ההימנעות מבית הספר נתפסת כמקרה פרטי של חרדה להיפרד מדמות ההורה בכלל ומהאם בפרט, יותר משהיא נתפסת כביטוי של פחד מגורם קונקרטי או סימבולי כלשהו בבית הספר.

פוביית בית הספר (school-phobia) שלא כחרדת נטישה, מוגדרת כמקרה פרטי של פוביה רגילה. האבחנה בין פוביה לבין חרדת נטישה נשית בדרך כלל על פי הגורמים האלה:

1. פוביה מופיעה בגיל מאוחר יותר מחרדת נטישה
2. פוביה מופיעה בבית הספר ולא בבית
3. לפוביה אין היסטוריה קודמת של קשיי פרדה אחרים
4. פוביה מופיעה גם אצל ילדים לאימהות שאינן מאופיינות ברמת חרדה גבוהה

הופעתה של פוביית בית הספר נוטה להיות פתאומית ועשויה להפתיע הן בעצם פריצתה והן בעוצמת הסרבנות וההימנעות הכרוכות בה. מאחר שבית הספר הוא ממד חיוני ויומיומי בחיי הילד, ההורים מוטרדים מאוד מגילוייה, ופונים לעזרה מקצועית בשלב מוקדם יותר מאשר במקרים של הפרעת חרדת נטישה או דיכאון. לפיכך אפשר לראות בפריצה של פוביית בית ספר אצל הילד גם דרך אקטיבית, אם כי בלתי מודעת, לבטא בגלוי קשיים פנימיים ולסכות בהתייחסות ובטיפול.

במקרים של פוביה מבית הספר המטרה העיקרית היא לסייע לילד להתייצב מול הגורם "המפחיד" ולעודדו לשוב במהירות לבית הספר. הסיבה בחיפזון נעוצה באופיין של פוביות להתעצם ולהתבצר בהתנהגות נמנעת ומתרחקת, ככל שהטיפול בהן נדחה.

הוויכוח לגבי הטיפול הנכון בילדים הסובלים מפוביית בית הספר, מעוגן בתפיסות ובפירושים תיאורטיים נוגעים לחומרת התופעה ולמקורותיה. לדעת המחברת אין מקום לדיכוטומיה מוחלטת בין טיפולים התנהגותיים וקוגניטיביים לבין טיפולים דינמיים, ויש מקום לחשוב על שילוב הולם ביניהם, בכל מקרה לגופו.

לאחר שהילד חוזר לבית הספר, יש מקום להרחבת הטיפול והעמקתו באמצעות טיפול דינמי שייגע גם במניעים ובמקורות של הפוביה ובקונפליקטים המודחקים העומדים מאחוריה.

מה בין פוביית בית ספר לבין סרבנות בית ספר?

זווית הראיה המחקרית מוסטת מן הילד והמשפחה אל בית הספר וצוותו, כתורמים לסרבנות בית ספר וכמשמרים אותה. גישה זו מובאת בהרחבה ע"י פילינגטון ופירסל (Pillington & Piersel, 1991). לפי חוקרים אלה קיימים בבית הספר גורמים אינהרנטיים בעלי פוטנציאל מזיק או מעורר חרדה ודחייה אצל ילדים. השפעת גורמים אלה מתעצמת עוד יותר אצל ילדים שנתוניהם האישיים מקשים על התמודדות לימודית או חברתית מוצלחת, כגון בעלי ליקויי למידה, בלעי לקות פיזית, ילדים עולים וילדים בעלי כישורים חברתיים נמוכים.

במחקרם של פילינגטון ופירסל נמצא קשר בין כמה גורמים בית-ספריים לבין ריבוי מקרים של סרבנות בית ספר:

1. ככל שבית הספר גדול יותר, עד גבול מסוים,יש בו יותר מקרי סרבנות.
2. ככל שהפיקוח מחמיר יותר ורבים חוקי המשמעת הנוקשים, גוברת הסרבנות.
3. קשר טוב של בית הספר עם ההורים קשור עם ממדים נמוכים של סרבנות בית ספר
4. קרבה יחסית ביחסים בין צוות בית הספר לתלמידים קשורה אף היא עם מיעוט מקרים של סרבנות בית ספר.

פילינגסטון ופירסל גם סוקרים מחקרים רבים המאששים את השערתם שנוגע למקומו של בית הספר כגורם ביצירת פחדים ובהימנעות ממנו. בדירוג כוללני של פחדים ציינו ילדים פחדים רבים יותר הקשורים לבית הספר לעומת כל גורם אחר בחייהם. חלק מפחדים אלה היו:

בחינה, לאחר לכיתה, להיענש ולהינזף, לגשת ללוח, טעויות כתיב, לקרוא בקול, מתמטיקה, לענות בכיתה, לקבל תעודה גרועה, להישלח למנהל, לקבל הערה הביתה ופחד מאלימות ומלעג של חברים.
פחדים אלה מדורגים במחקרים רבים בין עשרת הפחדים העיקריים בחיי ילדים.

לסיכום עמדתם של הרואים בהימנעות מבית הספר תגובה לגורמי דחייה בבית הספר:

א. בית הספר הוא הגורם הראשוני ביצירת תופעת הסרבנות ואילו הגורמים האישיים והמשפחתיים הם משניים (מסייעים או בולמים)
ב. סרבנות בית הספר נמצאת בטווח הנורמליות יותר מאשר בטווח החולי הנפשי
ג. על הטיפול בכל מקרה של סרבנות בית ספר להיעשות בשיתוף עם מערכת בית הספר ולא רק עם הילד ומשפחתו, ועליו להיות הן ישיר (כהחלפת כיתה) והן מניעתי-עקיף (כיצירת אקלים בית-ספרי מתאים)

סרבנות בית הספר בגיל ההתבגרות

בגיל ההתבגרות עלולים מתבגרים להתרחק מבית הספר ולסרב להגיע אליו במחאה על כפייה וסמכותנות-יתר עקב התנגדות לקבלת נורמות, מסגרות וכללים או בשל חיפוש אחר הנאות וחופש מרבי.

לדעת חוקרים רבים, הימנעות מבית הספר בגיל ההתבגרות נובעת פעמים רבות מדיכאון. כאשר מזהים סימפטומים דיכאוניים אצל מתבגרים יש מקום לבחינה מעמיקה ולהתערבות טיפולית פרטנית, ובדרך כלל גם לעבודה טיפולית או הדרכתית עם הוריהם. במקרים של דיכאון עמוק, יש צורך באבחנה פסיכיאטרית ובטיפול בהתאם לממצאיה.

מה בין פוביית בית ספר לבין השתמטות מבית הספר (truancy)?

תופעת ההשתמטות מבית הספר אופיינית לתחילת ההתבגרות ולהתבגרות המאוחרת, יותר מאשר לגילים הצעירים. אולם בניגוד לילדים עם פוביית בית ספר, שבוחרים לשהות בבית, הילדים המשתמטים בורחים פעמות רבות מבית הספר כדי לשוטט מחוץ לכל מסגרת. ההשתמטות מבית הספר אובחנה, לפיכך, פעמים רבות כתופעת שוטטות (vagrancy), ונכללה בקטגוריה שלהפרעות התנהגות. המניע להשתמטות נתפס לא כפחד או חרדה מפני גורם כלשהו בבית הספר, אלא כהתנגדות לקבלת סמכות, גבולות ומסגרת.

מוסכם על חוקרים שהמשתמטים מבית הספר מנסים להסתיר את היעדרם ממנו, ולכם פעמים רבות הוריהם אינם ערים לכך. כמו כן, משתמטים מגלים רק לעתים רחוקות תגובות גופניות של אי-נוחות וחרדה, ביקוריהם בבית הספר נוטים לאי-סדירות, הם נוטים להיות בעלי הישגים לימודיים נמוכים  ומאופיינים בהתנהגויות א-סוציאליות נוספות.
נמצא שהילדים המשתמטים באים בדרך כלל מבתים הרוסים או בלתי יציבים, ואילו במשפחות הפוביים היתה נטייה למעורבות-יתר, להגנתיות, לחוסר מרחק ולעידוד דפוסים של תלות.

אין להוציא מכלל אפשרות שהתנהגות מתנגדת לפחות של מקצת הילדים המשתמטים, היא ביטוי לתחושות דיכאוניות, לפחדים או לתחושות של דחייה וכעס.

בטיפול במקרי השתמטות קיימת נטייה להשתמש בחוק כגורם מעניש או לפחות מרתיע.

הסכנה העיקרית במקרה השתמטות היא נשירה הדרגתית מהמערכת, ובתוך כך התעלמות של גורמים בבית הספר ממנה והימנעות שלהם מנקיטת צעדים בולמים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהילדים המשתמטים הם פעמים רבות מטרד התנהגותי, והנשרתם פותרת בעיות רבות למורה, לתלמידים ולגורמים אחרים בבית הספר.

תבניות של אינטראקציה משפחתית המאפיינת סוגי הימנעות מבית ספר

חוקרים רבים הדגישו את חשיבות האינטראקציה המשפחתית ביצירת האטיולוגיה של הימנעות מבית הספר, גם כאשר הגדרות הבעיה היו שונות זו מזו (פוביה, חרדת נטישה, דיכאון או השתמטות). בולבי (Bowlby, 1973) מתאר ארבע תבניות עיקריות של אינטראקציה משפחתית המאפיינת את מרבית המקרים של סרבנות בית ספר: (תבניות האינטראקציה אינן כה מובחנות במציאות)

סוג A
בתבנית זו ההורה סובל מחרדת נטישה כרונית הקשורה לדמויות ההיקשרות הראשוניות שלו, והוא משאיר את הילד בבית כדי שהוא (ההורה) לא יישאר לבדו. מבלי משים הופך הילד לשומר של ההורה, לממלא צרכיו, ולזה שמפצה אותו על תחושות אבדן של אהבה, של ביטחון ושל קשר בילדותו.

רק לאחר תהליך טיפולי ומפגש חוזר עם החסר שחוו בילדותם המוקדמת מגיעים ההורים למודעות לגבי חלקם בהימנעות ילדם מבית הספר.

סוג B
תבנית זו נחשבת לאופיינית ביותר מבין הארבע: הילד חושש ללכת לבית הספר שמא יארע משהו להוריו בלכתו. תבנית זו מופיעה פעמים רבות בשילוב עם תבנית A. התפרצות של פוביית בית ספר לאחר אירוע מוות או מחלה קשה של קרוב משמעותי, מתועדת רבות בספרות.

כמעט בכל מקרה שבו ילד מבטא חששות לשהות בבית הספר בגלל אירועים שעלולים לקרות בבית בהיעדרו, מתבקש לקחת את המשפחה כולה לטיפול ולעמוד על הדינמיקה המשפחתית שעודדה בעקיפין את ההימנעות של הילד.

סוג C
בתבנית זו של אינטראקציה הילד מפחד להתרחק מן הבית, שמא הוריו ינטשו אותו או ייעלמו לו. במקרים אלה ההימנעות של הילדים מבית הספר משולבת בדרך כלל עם התנהגויות תוקפניות ומתנגדות גם בבית הספר וגם בבית. מדובר בביטויים של כעס, בפרובוקציות ובחוסר משמעת, וכן בניסיונות שליליים לקבל תשומת לב ויחס מן הסביבה בכלל ומן האם בפרט, כפי שתואר בתופעת ההשתמטות.

סוג D
בתבנית משפחתית מסוג זה, ההורים מפחדים שמא יקרה משהו איום לילדם בלכתו לבית הספר, ומחזיקים בו בבית. אפשר להגדיר משפחות אלה כמשפחות "פוביות".תפיסת עולם זו נוטה לעבור לפחות לחלק מילדי המשפחה, ומלווה פעמים רבות בדפוס של הגנת יתר, מניעת עצמאות והגבלת מרחב הפעילות והאינטראקציות של ילדיהם. אל הילדים מועברת התחושה שבית הספר הוא מקום קשוח ואינו רגיש דיו עבורם, ושהם בלתי כשירים להתמודד עמו.

סיכום
ראו מודל סכמטי של סרבנות בית ספר בקובץ מצורף מימין.

התערבות מערכתית באמצעות מניעה ראשונית או משנית היא חיונית לשינוי אווירת בית הספר, להגדלת המודעות והסובלנות כלפי השונה וליצירת אקלים אכפתי, פתוח ומכיל.

אבחון נכון הוא המפתח להצלחתה של ההתערבות. עם זאת, מומלצת בדרך כלל התערבות מהירה ומידית להחזרת הילד לבית הספר באמצעות האדם הכשיר ביותר לכך (גורם חינוכי קרוב לילד או גורם טיפולי) ובדרך האפקטיבית ביותר האפשרית, ובכלל זה ליווי אישי של הילד על ידי מבוגר בשלב הראשוני של החזרה למערכת.

במקרים קשים במיוחד אפשר להתאים לילד באופן זמני מסגרות למידה אלטרנטיביות, כגון הוראה פרטנית בבית, חונכות, למידה באמצעות מחשב או במידת הצורך מסגרות חינוכיות בעלות אופי טיפולי.

נראה כי אחת המכשלות העיקריות בטיפול בתופעת ההימנעות מבית הספר, היא ההתייחסות הגלובלית והבלתי מבחינה אל התופעה, מבלי למקד את סיבותיה, מאפייניה וחומרתה, ולפיכך מבלי לייחד לה את הטיפול המתאים.

ביבליוגרפיה

Bowlby, J. (1973). Attachment and loss: Vol.2. Separation anxiety and anger. New York: Basic Books.

Pillington, C.L., & Piersel, W.C. (1991). School phobia: A critical analysis in the separation anxiety theory  and an alternative conceptualization. Psychology in the Schools, 28(4), 290-303.