שנתי הראשונה בהוראה, מנקודת מבטו של מורה מודרך

מקור: לשכת ההדרכה הארצית, משרד החינוך, ירושלים.

מעבודה סוציאלית להוראה

בהרהרי בשנתי הראשונה בהוראה בישראל, אני נזכר בסיפור קצר שיכול להמחיש את אחת הדילמות שהיה עליי להתמודד עמן כמורה חדש במערכת: ילד קטן ניסה להרים אבן כבדה אך לא יכול לה. אביו שעצר להתבונן במאמצי בנו פנה אליו ושאל: "אתה משתמש בכל הכוחות העומדים לרשותך?"
"אמנם כן", כעס הילד.
"לא בדיוק", אמר האב בשלווה, "את עזרתי לא ביקשת!"
כמורים חדשים אנו משקיעים לעתים קרובות כמות עצומה של אנרגיה בניסיון להצליח בעבודתנו, אך עם זאת אין אנו מסוגלים ללמד באופן מקצועי בלא מעט עזרה והכוונה. מי יושיט את העזרה? זו שאלה שיש לדון בה, אך הסוגיה הגורלית שניצבת לפני המורה החדש, בעיקר זה שהתחנך על ברכי תרבות אחרת, היא להבין את ערך בקשת העזרה.
אם כי לאחדים ייראה הדבר מובן מאליו, לטירון בתפקיד הוראה מתחברת ל"אי-ידיעה" גם מידה גדושה של חרדה. משמעת וניהול כיתה הופכות בעיות קשות במיוחד. עליו לגרום שתלמידיו ישמרו על כללי ההתנהגות בכיתה, שאם לא כן לא תתאפשר למידה מכל סוג: פרונטלית, בזוגות או בעבודה בקבוצות.
בשנתי הראשונה בהוראה השפה האנגלית בחטיבת הביניים, הייתי אחד המורים שבתחילת השנה התקשו בהשלטת סדר בכיתה. במבט לאחור, גורמים חיצוניים רבים היו שותפים להתחלה הקשה: הייתי המורה היחידי בצוות, שהאנגלית שפת אמו; אוכלוסיית בית-הספר הייתה מורכבת בעיקר מילדי עיר שהורי כרבע מהם מתחת לקו העוני. בית-הספר שכן במבנה ארעי בתנאים פיסיים קשים וזכה לאמצעים כספיים מוגבלים. יחסית היו בבית-הספר מספר רב של תלמידים חלשים ומתקשים בקריאה. הנהלת בית-הספר הייתה גם היא חדשה. כך, לא נותר מקום רב להתחבטויות שהטרידו אותי בתחילת השנה.
במבט לאחור אני מאמין שכמורה חדש שציפיותיו גבוהות, היה כמעט בלתי אפשרי שאהיה מוכן לקבל את התנאים ששררו בבית-הספר והדבר דחה לזמן רב את יכולתי להבין שאני זקוק לעזרה. בהיותי עובד סוציאלי כעשר שנים (אמנם בארץ אחרת), כבר עבדתי עם ילדים "קשים" וציפיתי לקשיים מעטים בלבד בכניסתי לתפקידי החדש. בנוסף על תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בעבודה סוציאלית, צברתי כמות ניכרת של ידע קודם, ניסיון ומיומנות במקצועות הסיוע. כמקצוען מכובד בקהילה שפעלתי בה כעשר שנים ציפיתי שאוכל למלא באופן דומה גם את תפקידי החדש כמורה. היום אני מבין שזה היה לא ריאלי, אך רק לאחר שנחלצתי מן הבעיות של השנה הראשונה זכיתי בשיקול דעת ובחוש פרופורציה.
כל טירון במקצועו או מי שעבר לסביבה חדשה יכול לצפות לפרקים למצב של אי-ידיעה. יש להבין שתקופה של למידה והסתגלות דרושה לכל בעל מקצוע עם כניסתו לתפקיד ולסביבתו החדשה. בהתחלה, באופן טבעי, נעשות שגיאות, נחשפות חולשות, נקודות תורפה מכתיבות פעולה והתסכול מצטבר. ההתחלה יכולה להיות קשה. לאחר שנתי הראשונה בהוראה, אני מאמין שקבלת המציאות יכולה למעשה להוביל לסבלנות רבה יותר, לסובלנות עצמית ולרצון להבחין בסימני קושי ובצורך בבקשת עזרה. לעתים קרובות תהליך של הדרכה חיצונית יכול לעזור.
בהעדר הדרכה, היו שלושת החודשים הראשונים שלי בעייתיים למדיי. הייתי מוצף באי-ידיעה בתקופה זו ולא ביקשתי עזרה כאשר נזקקתי לה. בעודי מאשים את עצמי בקשיים המתעוררים, הרגשתי חוסר אונים ואיבוד שליטה. ניסיתי להתאמץ יותר במקום לחפש עזרה ותחושה כבדה של כישלון החלה מלווה אותי בכיתה. במבט לאחור, אני חושב שרלוונטי לשאול מדוע חלפו שלושה חודשים עד שהודיתי כי אני זקוק לעזרה.
בנוסף על ציפיותיי הגבוהות, התעלמתי מניסיוני החינוכי והתרבותי הקודם ומן העובדה שהיה שונה כל כך ממה שפגשתי בית-הספר שלימדתי בו. כמי שגדל ובגר בתרבות אחרת (יהודית אמריקנית) וקנה השכלה במערכת חינוך שונה (פרטית), חוויתי דיסוננס עמוק בין המקום שבו הייתי ובין המקום שאליו באתי בשנה ההיא. אפשר לתאר את התוצאה כתחושה עמוקה של ניתוק מעצמי, מתלמידיי ומבית-הספר. ככל שגברו בי רגשות התסכול, כן גברה בדידותי במסדרונות, בין הכיתות, בכיתות מסוימות ואף בחדר המורים. לא ידעתי למי לפנות בבקשת עצה ואף לא עם מי לשוחח שיחת חולין בהפסקות.
העברית שבפי הייתה טובה מספיק לתקשר בה, אך התקשיתי להסתדר עם המארג החברתי המורכב של הישראלים. פער התרבות התרחב ככל שפירשתי את הבעיה כ"אינני מצליח להתאים את עצמי". הרגשת הניתוק מתלמידיי גרמה לי לעתים להתפרצויות של כעס כשהעניינים לא התנהלו כשורה. לא יכולתי לסלוח לעצמי על שגיאות שעשיתי.
עם הזמן הפכו פגישותיי עם תלמידיי קשות יותר ויותר. מעגל הקסמים המשיך עד שמשפחתי החלה להבין שדבר- מה אינו כשורה. חזרתי הביתה בכל יום במצב רוח רע ובתחושת כישלון.
מאחר שלא הצלחתי למצוא תרופת פלא למצבי הבנתי, בשלב הזה, שאיני מסוגל לענות על השאלה איך להמשיך בעבודתי כמורה. ההודאה שאיני יודע כיצד להמשיך הייתה לנקודת מפנה אישית ופרופסיונלית. החלטתי להסתכן ולטלפן למפקחת שלי ולספר לה הכול. סיפרתי לה שאני מרגיש רצון לעזוב את עבודתי כמורה ושיש לפעול בעניין לאלתר. איני יכול לתאר את הרגשת ההקלה לאחר שיחת הטלפון שבה סיפרתי לה על ייאושי. היא הייתה אמפטית ותומכת אך לא פחות חשוב מזה - שלחה אליי את המדריכה האזורית והיא החלה עמי בתהליך הדרכה אישי שבועי.
רק בעזרת ההדרכה הבנתי את התפקיד החשוב שיש להבדלים התרבותיים והחינוכיים, את השפעתם על דרך ההוראה שלי ועל הערכתי העצמית. יתרה מזו, קיבלתי הכרה ואישור להיותי עולה חדש ומורה מתחיל. הבנתן של אחדות מן הסיבות להרגשת הבידוד שלי עודדה אותי מאוד. בתוך זמן קצר התחלתי להרגיש הרבה פחות מתוח ובודד בבית-הספר.
הידיעה שיש אדם בעל ניסיון לסמוך עליו הפכה את בקשת העזרה לתהליך של העצמה. במהרה שמתי לב שהכניסה לתהליך הדרכה שבועי אִפשרה לי גם להתחבר מחדש לידע רב שצברתי במקצועי הקודם. הצפייה בשיעור והדיונים עם המדריכה על מתודולוגיית ההוראה שלי ועל סגנונה אתגרו אותי באופן ישיר לעשות רפלקציה ולהגיב כמקצוען. המסר היה ברור: ציפו ממני לעשות רפלקציה על עבודתי ולהגיב כמקצוען על אף היותי טירון.
בהושיטי עזרה לאחר (= למדריכה) לעזור לי, התחזקה הערכתי העצמית. מהר מאוד התחלתי להבין שחשיפת חולשותיי המקצועיות לפני המדריכה מסייעת לה למקד את הדרכתה ומביאה לי תועלת רבה. בהדרגה הצלחתי לקשר בין המשוב שקיבלתי מן המדריכה ובין הוראותיה. הקישור עורר בי תחושה של שליטה במצב. על אף תחושה כללית של "אי ידיעה", למדתי דבר חשוב מאוד. לקראת סיום שנת הלימודים הפכו כישלונות רבים להצלחה. בתהליך המקביל לזה שעבר עליי, ניסיתי ללמד את תלמידיי את חשיבות הבקשה לעזרה בתוך הכיתה ומחוצה לה ובאמת הבחנתי בהמשך השנה בהרבה יותר בקשות לעזרה מצד תלמידיי. אני מרגיש כי ניסיוני האישי בחודשים הראשונים של השנה השפיע השפעה ישירה על ערך חשוב שהוקרתי מאוד בכיתתי: ערך בקשת העזרה. אני שמח לציין שכיתה ז', שכה התקשיתי להשליט בה סדר ומשמעת, אמנם שיפרה את התנהגותה. באתי למסקנה הזאת בשעה מוזרה מאוד, שבועיים לפני סיום שנת הלימודים, כאשר סיימו רוב התלמידים את המבחן האחרון של השנה.
בדרך כלל שעת סיום המבחן הייתה שעה שבה אירעו הפרעות קשות, היה צורך לספק תעסוקה לתלמידים החזקים בעוד המתקשים ממשיכים בכתיבה של המבחן או המבדק. במשך השנה לא הפסקתי לאמן את תלמידיי לכבד את חבריהם בשעה הזאת ולאפשר להם לסיים את עבודתם בלא הפרעה. כרגיל, לאחר שחילקתי את העבודה הנוספת, היה עליי להשתיק תלמידים מפריעים, לאיים בהודעות להורים או לשוחח עם תלמידים בנוכחות מחנכת הכיתה.
במבחן האחרון קרה דבר נפלא שמתוך ההרגל להפרעות, עבר כמעט בלא תשומת לב מצדי. במבחן ההוא התחשבו התלמידים בחבריהם והכיתה תפקדה באופן פרודוקטיבי. מי שסיימו מוקדם ישבו בשקט, עבדו בדפי העבודה שחילקתי להם ולא ניסו להפריע לחבריהם האיטיים יותר.
אמנם חלפה שנה עד שהושג ההישג הזה, אבל המאמץ היה כדאי.