שאלות פוסטמודרניות על מוסד מודרני

כ"ץ, י' (2012). שאלות פוסטמודרניות על מוסד מודרני. הד החינוך, פ"ו(2), 51-49.

המילה פוסטמודרניזם מעוררת מחלוקת; אנשים נוטים להגיב עליה בשילוב של סקרנות ועוינות. ההחלטה של המחבר לכתוב ספר על פוסטמודרניזם וארגונים (כ"ץ 2012) נבעה מן העניין המתמשך שלו בנתיבים פחות צפויים של ההגות הארגונית ומן העובדה שההגות הזאת לא נחשפה במידה נחוצה לרעיונות פוסטמודרניים ולא הפיקה מהם תועלת אפשרית.

אף על פי שהמודרניות היא רבת רבדים וגרסאות, נוכל לזהות בה כמה מגמות בולטות: היא מדגישה תבונה, נאורות וערכים של קדמה; סוגדת למדע ולמדעניות (סיינטיזם); מכוונת לחתירה לשיפור המצב האנושי באמצעות שימוש בידע נצבר תוך כדי התעדכנות תמידית; היא תופסת את הידע באופן אמפירי ופוזיטיביסטי, כלומר מניחה שהטבע פתוח לחקירה אובייקטיבית המתמקדת בהתמדה; מתארת את דברי ימי האדם כרצף של מאמצים להתפתח, להשתכלל ולהתחדש; מתייחסת לעמימות, ליחסיות ולאי-ודאות כבעייתיים, ככשלים זמניים שיש לסלקם; והיא אורה בשינוי ערך.

המושגים והערכים של המודרניות עדיין ניכרים, אם לא שולטים, גם בעולם של ימינו וגם בחינוך ובארגוניו. ואכן, ארגונים מזוהים מאוד עם חשיבה מודרניסטית. רציונליות, תכנון, סדר, חתירה לתוצאות, שינוי, מדידה, יעלות – כולם ערכים מכוננים של המודרניות, והם מכוננים את הארגון.

תרומתה של העמדה הפוסטמודרנית לשיח הארגוני מתבטאת לדעת המחבר בכמה מישורים: בהדגשה שכל הצורות וההבנות הארגוניות נובעות מהבניה חברתית ומדפוסי שיח, מקצתם שרירותיים ואחרים מושפעים מגורמים עתירי כוח המנסים לרתום את תפיסת המציאות לשירות העדפותיהם; בקשב שניתן לריבוי קונפליקטים במרחב ולקיומם, שיש בו לחץ עצום להאחדה ולשכפול (מתוך תקווה נואשת להקל על השליטה והבקרה); בזיהוי המתח ואף הסתירה בין היציר המוסדי החותר להסדרה, לצפוי ולמקובל לבין הרוח היזמית, הספונטנית ופורצת הגבולות שלא מעט ארגונים דווקא חושקים בפרותיה; במתן הערך לאתגור של חלופות חדשות ומחדשות, לערעור עליהן ולחיפוש אחריהן; בהכרה בכוחה של אי-ודאות כמחוללת תנועה של עיצוב תפיסות ופתרונות, שכולם ארעיים.

בית הספר הוא בעיקרו מוסד שהמודרניות עיצבה. חינוך לכל; האמונה שידע חיוני לתפקוד בעולם; המבנה הארגוני ההיררכי (מנהל-מורים-תלמידים); בעלי הכוח המעריכים את פחותי הכוח; כללי הערכה ומדידה המוגדרים היטב; הגדרת התפקידים הנוקשה – כל אלה הם מסימניה המכוננים של המודרניות.

האדריכלות והאסתטיקה של בית הספר מודרנית אף הן: רצף של אולמות ופרוזדורים המבטא מאמץ להאחדה, לשליטה ולפיקוח. גם סדר היום של בית הספר משקף ערכים מודרניים: רצף של יחידות זמן תחומות ומובחנות; הבניות מפורשות של מפגשי מורה-קבוצת תלמידים ושל קבוצות גיל והישג; הצהרה על מהו ידע שחובה לדעת; התקדמות רציפה וחד-כיוונית המבוססת על הוספה הדרגתית וסדורה של שנים, ידע והישגים.

הפוסטמודרניזם חושף כמה בעיות מהותיות של בית הספר: צצו לא מעט חלופות לתפקיד המרכזי, אם לא היחידי, של בית הספר כמקום שבו מתבצעת מסירה של ידע קנוני מדור לדור, ממבוגר ש"יודע" לצעיר ש"לומד". כיום פחות ברור מהו ידע קנוני, ורב הסיכוי שניחשף לידע אלטרנטיבי בערוצים של תקשורת המונים ושל תקשורת בין-אישית. בית הספר פחות מוגן מפני ההקשרים שבהם הוא פועל.

אילו אפשרויות מזמנת העמדה הפוסטמודרנית לבית הספר בימינו? המחבר מציין שהאתגר כאן עצום. הנה כמה שאלות על כושר הסתגלותו של בית הספר:

• האם החינוך, לצד השמרנות הבלתי נמנעת שלו (כמוסד המופקד על הידע הקנוני ועל מסירתו לדור הצעיר), יוכל להיפתח לתהליכים מערערים ביחס לידע, לסמכות, ליחסים בין בני אדם?

• האם היפתחות כזאת כרוכה בהכרח בוויתור על דפוסים ארגוניים ממוסדים החותרים להסדרה או לשינוי שלהם – הכיתה, מערך שיעור, תכנית לימודים, הניהול, הפיקוח?

• האם אפשר שבית הספר יראה את תפקידו לא רק בהנחלה של ידע נתון, אלא גם בחיפוש אפיקים לחולל ידע חלופי חדש?

• מה בית הספר יכול לעשות בנוגע לספק, לאי-ודאות ולעמימות, שהם מיסודות חיינו כיום?

• מהם המסרים הלא נשלטים, הלא בהכרח מודעים, שמחלחלים אל המפגשים בתוך המוסד החינוכי באשר לאהבת הידע ותכליתו, לערך של קשר והתחברות, לחירות ולטעמיה, לפרט במרחב הקולקטיבי, ליוצא מהכלל בתוך הכלל ולכוח של חיות ותשוקה במעגלי הלימוד והעבודה?

• האם בעקבות כל אלה, אפשר שהמוסד החינוכי יכיל את המתח שבין למידת הידע הקנוני לבין קריאת תיגר על הידע הקנוני?

• האם בית הספר, כמאחז מבטיח של אנרגיה ונעורים, יוכל להיות מקור ליוזמה, להתחדשות, לניסוי ולגילוי, למרות תכונותיו המוסדיות והנוטות לשכפול המוכר?

• האם בית הספר יוכל להבנות את עיקר פעילותו במתכונת של מפגשי שיח במקום הוראה פרונטלית?

• האם בית הספר יוכל במבנהו ובתהליכי עבודתו, ברוח ז'יל דלז (Gilles Deleuze), למוסס תיחומים וקיבעונות, להציע זרימה, ריבוי והזדמנויות להתנסויות שאינן כולם צפויות או מנוהלות בתכנון הדוק מראש ומתוך חתירה לשליטה מלאה?

• האם אפשר להכין את המורים לעבודה מסוג אחר (מנחה, משתפת, תהליכית, דיאלוגית)?

• מה כל זה אומר על המפגש הבין-דורי, שהוא ביסוד המוסד החינוכי; על האופן שבו הילדות, ההתבגרות והבגרות משנות צורה ותוכן? ועל המפגש שבין המוסד וזמן השהות שבתוכו לבין הקהילה בהגדרותיה השונות?

• האם, לנוכח הדברים האלה, חש לתבוע שינוי בדרכי ההערכה המסורתיות?

• ומה, לסיכום, על המוסד החינוכי עצמו – על גבולותיו, זהותו, משימותיו, מטרותיו? האם יוכל לשמור על הרלוונטיות שלו בהקשר פוסטמודרני?

מקורות המידע שצוטטו בסיכום
כ"ץ, י' (2012). ארגונים בעולם פוסטמודרני. תל אביב: רסלינג.

ראה גם :

השיח הקורבני של המורים: בין מנהיגות לניהול במציאות פוסט-מודרנית

הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת