רק את עצמי ללמד ידעתי: הוראה משמעותית והכשרת מורים משמעותיים

ארגז, א' (2014). רק את עצמי ללמד ידעתי: הוראה משמעותית והכשרת מורים משמעותיים. ביטאון מכון מופ"ת, 52, 55-50.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממערכת פורטל מס"ע במכון מופ"ת

בספרו The Courage to Teach טען פארקר פאלמר (Palmer, 1988, p. 1) "We teach who we are". מן האמירה הזו לטעמו ומניסיונו של מחבר המאמר נגזרים היסודות להכשרת מורים משמעותית ולהוראה משמעותית. עם זאת, זוהי הצהרה עלומה כל עוד לא נפרטה לכדי הבנה תאורטית ומעשית. במאמר זה מבקש מחבר המאמר אם כן לשלב תאוריה חינוכית ופדגוגיה דווקא בסביבות שאנו נוטים לחשוב עליהן כמופשטות ובלתי-נגישות: "אנו מלמדים את מי שאנחנו" – את "עצמנו" – אותו "עצמי" חידתי שהוא אנחנו, הוא מה שאנו שמים לב אליו ברגע זה, והוא זה ששם לב לאותו משהו.

פארקר פאלמר טוען, כי מקורות ההוראה המשמעותית מעוגנים בשני מושגי מפתח: "זהות" ו"יושרה" (שם, עמ' 13). לאורך ספרו פאלמר ממחיש כיצד מושגים אלו מרכזיים בחייו הוא כמורה, דרך תיאורים חפים מכל התייפייפות. תיאוריו מציגים את המורה כמתלבט, המצוי בלבן של סתירות יום-יומיות ובלתי-נמנעות, וזהו החומר שממנו עשויים חייו.

אך מעל לרמת הסתירות הזו, ומעל לרמת חומר הלימוד המקצועי, עולה דמותו של אדם במסע חיים שבו מתעצבת ומעוצבת "זהותו" כאדם המחפש "יושרה" בכל מצב שהוא נקלע אליו בחייו. זהו אדם שאיננו רואה הפרדה בין מקצועו לחייו ומבקש את האחדות ביכולת ההכלה והקבלה של הניגודים האינסופיים שהחוויה מציעה. נאמנותו לחיפוש כאדם נשקפת דרך נוכחותו, וזו מוטענת במטען חייו ובאה איתו אל הרגע החינוכי. זהו השיעור המהותי שהוא מלמד, והוא שייזכר שנים רבות לאחר שרבות מן העובדות ההיסטוריות, גיאוגרפיות, כימיות, ביולוגיות...יישכחו.

כדי להמחיש תפיסה זו שניתן למקמה בזרם העכשווי המכונה הוראה, פדגוגיה, למידה וחינוך קונטמפלטיביים (Bai, Scott, & Donald, 2009; Ergas, 2013), מחבר המאמר מתאר מהלך פדגוגי שהוא מיישם במסגרות שונות להכשרת מורים. המהלך נפרס על פני חמש שאלות שסטודנטים מתבקשים לענות עליהן ביומן אישי המלווה אותם לאורך ההשתלמות או הקורס בשיעורים ובבית. שתי השאלות הראשונות הן: "מהו חינוך?" ו"מה איננו חינוך?" התשובות שהוא מקבל בדיון הכיתתי שלאחר הכתיבה האישית מגוונות, אך למען האמת ייאמר, שגם אם הוא מתעכב לברר עניינים תוכניים מסוימים העולים מתשובות אלו, התוכן אינו מעסיק אותו כמעט.

השאלות נועדו להמחיש מסר פדגוגי אחר – נקודת המבט שרובנו מאמצים כאשר שואלים אותנו שאלות מסוג זה. הפילוסוף תומס נייג'ל (Nagel, 1986) מכנה נקודת מבט זו: "The view from nowhere". יש לנו נטייה להתבונן על "ה"חינוך ממעוף הציפור – להשקיף מלמעלה על כל אותן ישויות חסרות שם הנקראות תלמידים, ולהטיל בהן סדר מסוים שאליו נכפיף את כל מקורות החיים האינדיבידואליים הללו. שאלות כלליות כמו "מהו חינוך?" מזמנות בנו את הגישה ההרגלית המסתירה אמת פשוטה שכמעט איננו נותנים עליה את הדעת מרוב שנשבנו בהרגל האובייקטיביות – אין דבר כזה "ה"חינוך". יש חוויה אנושית סובייקטיבית לעילא של אדם אחד ויחיד.

המסר ששתי השאלות למעלה חותרות אליו, שבינתיים מחבר המאמר אינו חושף לסטודנטים, הוא שהוראה משמעותית לעולם לא תצמח מתוך המקום ה"אובייקטיבי" שאנו מאמצים כשנקודת המבט שלנו היא "אובייקטיביסטית" שכזאת. הוראה משמעותית קיימת אך ורק מתוך מפגש חי של מורה אחד עם תלמיד ספציפי כאן ועכשיו, וכן... גם אם זו כיתה של 35 תלמידים. זאת משום שמורה משמעותי מנכיח אותם כאינדיבידואלים במילותיו הרוכבת על גבי "עצמיותו" המעוגנת במסע של "זהות" ויושרה".

על מנת להוביל לעמדה זו מחבר המאמר מציע את קבוצת השאלות הבאה: השאלה הראשונה היא "מה אני מלמד כאשר אני נכנס לכיתה?" – שאלה זו, לעומת קודמותיה, כבר מנוסחת בגוף ראשון. מבלי משים המורים נדרשים כאן לחצות את הקווים מאותו "מבט משום-מקום", שרובם מאולצים אליו דרך נוסח השאלות הקודם, אל מבט מ"כאן". בשלב זה יהיו אלו שייתנו את התשובה הלקונית שחציית הקווים מן העולם אל פנימיותם עדיין אינה מספיק מתבקשת מבחינתם, לעומת אלו שייתנו תשובה ברוח פאלמריאנית, ובעצם אינם זקוקים לזריקת עירור הנוכחות שאליה מכוון המסר שמחבר המאמר עסוק בו.

נותני התשובה הלקונית יפטרו עצמם בלומר: "גיאוגרפיה". "ספרות". "כימיה". אלו האנשים שמעניינים את מחבר המאמר במיוחד. הם צודקים לגמרי בתשובתם, אך היא חלקית והיא חוטאת בכך שמבטם נח על חזית המעשה החינוכי שאנו מפרשים לרוב כעיקר. חומר הלימוד כשמו כן הוא – "חומר" – הוא אינו אלא אובייקט חסר חיים כל עוד לא הטעינה אותו "עצמיותו" הספציפית של המורה ברוחו ונתנה לו חיים. חיים אלו במופעם הספציפי הם המשמעות. משמעות היא הערך המוסף שמורה נותן לחומר הלימוד, מתוך הבנה במודע או שלא במודע, אשת "עצמיותו" הוא מלמד.

השאלה השנייה ששואל מחבר המאמר היא "מה אני מצפה שתלמיד יזכור ממה שאני מלמד בעוד עשר, עשרים, חמישים שנה... ביום מותו?" – שאלה זו פעמים רבות נופלת כרעם ביום בהיר על מורים הנכנסים לכיתה, וכל רצונם הוא לשרוד את היום ואולי בדחילו ללמד מעט תנ"ך או לשון את אותה חבורת נערים ונערות שלא בהכרח בחרו במורה עצמו או במקצוע זה. יש סטודנטים שעשויים לחוש שהציפייה שתלמיד יזכור משהו מדבריהם עוד עשרים שנה או ביום מותם היא מגלומנית משהו.

בשלב זה מותיר מחבר המאמר את הסטודנטים עם מבוכתם – הכשרת מורים המכוונת אל חשיפת אותה "עצמיות שאנו מלמדים לשם הוראה משמעותית היא מעשה בלתי-מתפשר שכולל גם אתגור חוזר ונשנה של אזורי הנוחות והתרדמה. שאלה כבדה זו מעיקה, משום שהיא תובעת מאיתנו למקם את ההוראה כייעוד, בקפלה בתוכה במובהק את השאלה "לשם מה?" – זוהי בדיוק הליבה החינוכית שאליה מכוון תדמור (2012) בדורשו מן המורה: "[ש]יבחן עצמו דרך קבע...יכיר בגיבוש המתמיד, המשתנה של הווית החיים שלו-עצמו ושל תובנותיו ביחס לתפקידו, לשליחותו, לייעודו, לזהותו ולקיומו כמורה" (עמ' 9).

השאלה השלישית מאפשרת פורקן-מה למבוכה: "האם הציפייה שהצבעתי עליה בשאלה הקודמת מוגזמת או יומרנית בעיניי?" – שאלה זו מגלמת מידית את היחסים בין "זהות" ל"יושרה". היא מייצגת את התואם בין פעולותיה של אותה מורה מרגע לרגע לבין אותו אופק שהציבה לעצמה בתשובתה לשאלה השנייה. האם מתקיימת עקיבות עצמית בין ציפיותינו לבין המעשים שאנו עושים? אם העלינו מילים ריקות על הכתב במהרה נבין כי אלו לא נבעו מהכרה מספקת את עצמנו ("זהות") ולכן גם לא כוננו כל אפשרות ל"יושרה". עם זאת, ההיווכחות בחוסר התואם כאן היא משמעותית משום שהיא קירבה אותנו מעט לאותו מקום שאנו מלמדים – "עצמיותנו".

בשלב הבא של השיעור מציע מחבר המאמר את תשובותיו שלו לשאלות שהציג. הוא אינו עונה כאן על כולן אלא מתמקד בשתיים האחרונות. תשובותיו מייצגות את המהלך שעד כה התפתח ביחסים שבין "זהות" ל"יושרה" אצלו בלבד. תשובתו על שאלת הציפייה מהתלמיד היא: שפחות חשוב איזה מקצוע ילמד, כי אין לו שליטה מוחלטת על מידת המשמעות של חומר הלימוד עצמו כפי שיחווט בתודעת התלמיד. רוב המילים שיאמר ודאי ישכחו, ואם ייזכר אותו תלמיד בדמותו של מחבר המאמר, הוא אינו מבקש אלא שיזכור את המשמעות שהמחבר מוצא בקיומו: שיזכור שעומד מולו אדם שחיפש את האמת, נפל בכך לא פעם, אבל שב לקום ולחפש.

יש להבין שמושג ה"זהות" כולל גם את תפיסת המורה את עצמו בהקשר של עולם ובו ידע מקצועי. מורה שיודרך לברר את "זהותו" ואת "יושרתו" לא יעמוד מול כיתה מבלי להכין את פיגום הבניין כראוי – ואם נפל בכך – הרי שבכך מצוי כל הקסם – "עצמיות" המורה המתהווה מרגע לרגע על בסיס חומר הלימוד, נחשפת בד בבד הן לתלמיד והן למורה עצמו אם הכשרת מורים תעורר אותו להיות ער לכך. עם כל מילה היוצאת מפיו הוא עצמו מתחנך מתוך שהוא מחנך. "זהותו" מתהווה ו"יושרתו" מתכוונת מתוך שהוא בוחן את שליטתו בחומר הלימוד ואת תשוקתו אל הוראתו.

אם אנו מקווים לקשר הדוק בין בית הספר לבין החיים (כזה שחתר אליו ג'ון דיואי למשל), הרי שאי-ודאותם של החיים מבטאת את קיומנו כמורים בצורה אותנטית בהרבה מאשר אותה ודאות (אף היא אשלייתית משהו) שאנו מייחסים לחומר הלימוד שאנו מלמדים. אי-ודאות זו שעשויה לכבוש אותנו בלבטים אישיים רגע לפני כניסתנו ללמד בכיתה א', ה' או י"ב אין פירושה שהתלמיד צריך כעת לספוג מורה לא ממוקד, מלא פחדים והתלבטויות. לימוד "חומר הלימוד" של "עצמיותנו" איננו אי-הוודאות בלבד, אלא האופן שבו אנו חיים נכוחה.

בין שנרצה בכך ובין שלא, מסר זה הולך איתנו ממקום למקום ומהווה את שכבת העומק שעל גביה מונחות מילותינו. הכשרת מורים להוראה משמעותית חייבת אם-כך להפנות את מבטינו לחוויה כפי שהיא ניתנת, על כל קשייה. רק מכאן ועכשיו ניתן להתבונן באומץ בתלמידים שנזדמנו איתם לרגע הנוכחי, לחיים הולכים ואוזלים שבסופו של דבר איננו שולטים בהם לחלוטין, ועדיין אנו מבינים שאנו הם אלו המעניקים למצב בלתי-אפשרי זה משמעות בדרך התמודדותנו איתו.

מקורות המידע שצוטטו בסיכום
תדמור, י' (2012). רוח האדם בחינוך. ביטאון מכון מופ"ת, 49, 12-8.
Bai, H., Scott, C., & Donald, B. (2009). Contemplative pedagogy and revitalization of teacher education. Alberta Journal of Educational Research, 55(3), 319-334.
Ergas, O. (2013). Embodying higher education towards integrity. In J. Ling, R. Alexander & S. Brentmeier (Eds.), Re-envisioning higher education: Embodied pathways to wisdom and social transformation (pp. 211-228). Information Age Publishing.
Nagel, T. (1986). The view from nowhere. New York: Oxford University Press.
Palmer, P. (1988). The courage to teach: Exploring the inner landscape of a teacher’s life. San Francisco: Jossey-Bass.