רק אלו החולצים נעליהם: הכיתה כמרחב רוחני

Schoonmaker, Frances. "Only Those Who See Take Off Their Shoes: Seeing the Classroom as a Spiritual Space". Teachers College Record, 2009.

בבחנה את כיתת בית הספר כמרחב רוחני, התבססה כותבת המאמר על כמה משאבים: שנות ניסיונה כמורה בבית ספר, זיכרונות בדבר התנסויות רוחניות מימי ילדותה, וגוף הידע העוסק בביטויי רוחניות בקרב ילדים. מטרתו של המאמר הנוכחי הינה לבסס את הטענה כי הכיתה אכן מהווה מרחב רוחני, אף על פי כי לעתים קרובות אין אנו מבחינים בזאת, ומובלים על ידי חיי השגרה רוויי הלחץ שבכיתת הלימוד. ניסחה זאת היטב אליזבת בראונינג כשכתבה שלא עולה בדעתנו לחלוץ נעליים טרם כניסתנו לכיתה.
במאמר זה המונח רוחניות מתייחס ליכולתו של האדם להבחין באשר קיים מעבר לו, לתהות בנוגע לסובב אותו, ולחוות תחושות קולקטיביות או פרטיות של פליאה והתעלות אל מעבר לגבולות ההיגיון האנושי. חוויות רוחניות הינן צורות טבעיות של התודעה האנושית, החוצות גבולות תרבותיים ודתיים (Elkins, 1998; Hart, 2003; Hay & Nye, 1987; Hyde, 2008; Palmer, 1998–1999; Scott, 2001; Wright, 2000).

רוחניות בקרב ילדים

מאז אמצע שנות התשעים ניתן להבחין במגמה גוברת בקרב חוקרים לעמוד על טבעו של הממד הרוחני אצל ילדים. ייתכן כי הפרספקטיבה הדומיננטית ביותר כיום היא זו הרואה ברוחניות בקרב ילדים תוצר של תהליך התפתחותי, במהלכו נבנה הפן הרוחני באישיותם ומוצא דרכי ביטוי מגוונים ומשוכללים יותר(Levine, 1999). לעומת זאת, מייצג ניי גישה שונה בתכלית לפיה הרוחניות איננה ממד אישיותי הנרכש בתהליך התפתחותי, אלא פן מולד, אשר עצם קיומו אינו מותנה ברכישת ידע או בהבניה דתית (Nye, 1996).
על אף כי הספרות מעידה על קיומו של עניין גובר בקרב החוקרים בכל הנוגע לרוחניות וחינוך, אין ראיות משמעותיות שעניין זה פילס דרכו גם אל תוך כיתות בתי הספר הציבוריים במדינות השונות. יתר על כן, המחקר בתחום רק החל לתת דעתו על תיאורם של הילדים את התנסויותיהם הרוחניות ועל ההשלכות שעשויות להתלוות לזאת על מערכת בתי הספר הציבוריים.
ללמוד לראות
האפשרויות הנכללות בגילוי ובידיעה – אפשרויות הפותחות אותנו להתעלות אל מעבר לקיום הפשטני – נותרות לעתים תכופות בלתי ממומשות בחיי היומיום הלחוצים בכיתה. אולם אין זאת מפני שאין הן קיימות בסביבה הבית ספרית, או משום שנחשבות בהכרח לחסרות חשיבות, אלא מפני שכמעט ואין זמן להתייחס אליהן. הקוריקולום הבית ספרי בימינו מתמקד יותר בתוצאות ברות-מדידה מאשר בחקר ההווייה האנושית. האתגר הניצב בפנינו בתור אנשי חינוך הוא, לכן, ללמד את עצמנו לראות את הרוחניות כאינהרנטית למלאכת הלימוד, לסביבה הלימודית והחינוכית, או באם נרחיב את הדימוי של בראוניג, להשאיר את הנעליים מחוץ לדלת בכניסתנו לכיתת הלימוד. אחת מן הדרכים היעילות ביותר לפיתוח וטיפוח המודעות לרוחניות אצל מורים היא העיסוק בפרקטיקה רוחנית – כגון מדיטציה – לא רק לטובתו האישית של המורה, אלא אף לשם העלאת סף רגישותו לחוויות רוחניות באופן כללי.

זיהוי ופיתוח הרוחניות בקרב מורים

הובנר (Huebner, 1993, 1999) מציין כי לא ניתן לצפות ממורים להיות מודעים לממד הרוחני בחינוך אלא אם כן הם עוסקים בעצמם בעשייה רוחנית של אסכולה מסוימת. אולם, אפילו אם יעסוק המורה בפרקטיקה רוחנית זו או אחרת, או ייקח חלק בקהילה תומכת של אנשי חינוך המודעת לפן הרוחני שבהוראה ובלמידה, אין זה פשוט להבחין בממד הרוחני בשגרת היומיום הלחוצה בכיתת הלימוד. כותבת המאמר טוענת, לאור ניסיונה האישי, כי יתר על הצורך בהשתתפות אישית של איש החינוך בפרקטיקה רוחנית, עליו גם ללמוד כיצד לראות ולהקשיב לאופי הרוחני העומד בבסיס האינטראקציה שלו עם תלמידיו. ההשלכה של למידה זו היא שכיתת הלימוד עשויה להיחשף באופן גלוי כמרחב רוחני, ושמורים ומכשירי המורים ידונו במשמעות של מרחב זה באופן מפורש. בנוסף, שיח זה יתרום רבות להבנתנו את ממד הרוחניות בקרב ילדים, ויסייע בידינו לטפחו.

זיכרונות ילדות של חוויות רוחניות

במחקרו בחן פרייזר (Fraser, 2007) את תיאורם של מורים בדבר חוויותיהם המקצועיות והאישיות, ועמד על האופן בו ניתן לקשר את ממד הרוחניות המופיע בהן לחוויה הרוחנית בקרב ילדים. המורים במחקרו של פרייזר יצרו מרווח בו יכלו הילדים להתייחס לנושאים כגון חיים ומוות, ולנושאים נוספים העומדים ביסוד הווייתם. טענת מחקרו היא כי על המורים לסגל אינטואיציה שתסמן להם מתי הילדים זקוקים לאותו מרווח בו יוכלו לדון בנושאים הנוגעים ללבם.

לעומת פרייזר, אשר ביסס מחקרו על איסוף עדויות מקרב מורים בתור אנשים בוגרים, עסקה כותבת המאמר באיסוף זיכרונות רוחניים מימי ילדותם ומילדותה שלה. הממצאים, שכללו עדויות של המורים בדבר חוויותיהם המשמעותיות, מוכיחים עד כמה רוחניות הינה חלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי של הילד, המהווה מרכיב חשוב בתפישת עולמו. מכאן, נדמה כי יכולים אנו ללמוד כיצד לזהות את הממד הרוחני בילדים ולטפחו הן באמצעות הפרקטיקה הרוחנית שלנו והן באמצעות חקירה של זיכרונות רוחניים שלנו בתור ילדים. אך עלינו לזכור כי יש לראות את חוויותיו הרוחניות של הילד כפי שהוא חווים אותן, שכן הן מהוות חלק בלתי נפרד מהווייתו היחידנית.

מבעד לעיני הילד

על מנת ללמוד אודות חוויותיהם הרוחניות של ילדים, טוענת הכותבת, עלינו כמו כן ליצור עבורם הזדמנויות לחלוק אותן עמנו, להקשיב להם בתשומת לב ולשאול שאלות המעודדות המשך דיון והעמקה. על מנת לעשות כן, בפגישות שערכו כותבת המאמר ועוזרי מחקרה עם הילדים, חלקו האחרונים עם הילדים את חוויותיהם הרוחניות המוקדמות, ושוחחו עמם אודות ספרים חשובים שהשפיעו עליהם בילדותם. החוקרים דיברו עם 30 ילדים, בני 3-11, בנים ובנות ממוצאים אתניים ודתות שונים.
כל אחד מן החוקרים אסף מקבץ של ספרי ילדים עם תמונות העוסקים בנושאים שונים כגון אהבה, אומץ, מודעות רוחנית, אור פנימי וכולי. לאחר מכן לכל ילד ניתנה האפשרות לבחור ספר בהתאם לנטיית לבו. בשלב הבא ערכו החוקרים שיחה עם הילד, שכללה שאילת שאלות בנודע לבחירתו, חלקים בסיפור שנגעו ללבו וכיוצא בזאת.

לפספס את הנקודה

הילדים גילו פתיחות רבה במהלך השיחות. נדמה כי הם חוו בעוצמה רבה את המאורעות המתוארים בטקסט וגילו יכולת למצוא את עצמם בתוך הסיפור ולהזדהות עם הדמויות בו. תגובותיהם היו אסתטיות, רגשיות, תגובות אשר אינן מתבססות על חוקי ההיגיון, ובלט בהן ממד הפליאה.
על אף העובדה כי צוות החוקרים הורכב ממורים מנוסים, המורגלים בקריאת סיפורים לילדים הן בכיתות הלימוד בהן הם מלמדים והן בחיקי משפחותיהם, לא פעם פספסו החוקרים את הממד הרוחני בתגובותיהם של הילדים, והבחינו בו רק לאחר בחינת תיעוד התגובות. ייתכן כי תרו החוקרים אחר משהו "ייחודי" בעוד שהילדים פשוט נהגו בטבעיות מוחלטת, נעים ונדים בין חוויות נוחות וטבעיות עבורם.

מציאת דרכים טובות יותר

מחקר זה חשף את הצורך לעסוק בבתי הספר ברוחניות ובביטויי הפליאה המתקיימות בקרב הילדים, כחלק בלתי נפרד מתהליך החינוך וצמיחתם האישית. מדיניות חינוכית המתבססת אך ורק על מבחני ידע הניתנים למדידה מביאה להיווצרותו של קוריקולום מנוכר, אשר אינו מותיר מקום לדמיון, לדחפים ולמאוויים של הילדים. למרות האתגר הכרוך בזאת, מביעה כותבת המאמר תקווה נוכח התפתחות גוף הידע אודות האפשרויות שישנן כיום בידי המורים. אפילו בכיתת לימוד שגובשה לאור מדיניות צרת אופקים, די בפינת ספרייה עם מבחר עשיר ממנו יוכלו ליהנות הילדים בכדי לייצר מרווח לחקירה ופליאה. אפילו דקות ספורות שיוקדשו לקריאת סיפור או שיר מעניקות לנו את ההזדמנויות לקחת חלק בחיי הרוח של הילדים, ובשלנו.

כמורים, עלינו לזכור שכיבוד טבעם הרוחני של ילדים בכיתת הלימוד דורש מאתנו יותר מאשר הענקת הזדמנויות פשוטה. עלינו ללמוד כיצד להקשיב בדרכים בהן אין אנו מורגלים ולהעניק להם את התחושה כי אנו ניצבים לצדם, מבלי להשתלט על הדיון ולהובילו בדרכים המוכרות לנו.

ואכן, הילדים שהשתתפו במחקר גילו פתיחות רבה לעולם הסובב אותם במידה שהפתיעה את צוות החוקרים. הילדים הראו נכונות לשתף את המבוגרים בחוויותיהם ולא היה צורך להובילם לחשיבה רוחנית, שכן זו האחרונה התבצעה באופן ספונטני ורצוני.

יצירת מרווח לבלתי נראה

גוף המחקר אודות רוחניות בקרב ילדים החל להדגים כיצד אירועי היומיום בכיתת הלימוד קשורים באופן הדוק לממד הרוחני. מורים הממתינים להדרכה בנושא עשויים לגלות כי השתתפותם הפעילה באסכולה רוחנית זו או אחרת ולקיחת חלק בקהילת אנשי חינוך המשתתפים איתם באותו המסע יכולות לסייע להם לפתח רגישות ומודעות לפן הרוחני שבחיי כיתת בית הספר. אולם יש לזכור כי אין די בזאת בכדי להבין כיצד ניתן לתמוך בפן הרוחני של הילדים. יש לחקור כמו כן את החוויות הרוחניות שלנו הזכורות לנו מימי ילדותנו, שכן חקירה זו תהווה בידינו כלי להעמקת ההבנה בדבר האופן בו ניתן לייצר את המרווח הרוחני הרצוי עבור הילדים. מורים המוכנים להקנות עבור הילדים מרווח לביטוי טבעם הרוחני לא רק שמזינים את התפתחות טבעו של הילד, אלא אף מעשירים אותו רבות.

ראה גם :

הודו למורה כי טוב