רצים עם הרוח

 נאוה דקל. "רצים עם הרוח" הד החינוך, אוקטובר 2011 ,  כרך פ"ו, גיליון 01 , עמ' 110-112

נאוה דקל

הצעה להתעלות רגשית: ישעיהו תדמור ועמיר פריימן הקימו כבר לפני שנתיים את "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", המבקשת לחזור אל שאלות היסוד של החינוך ולהפוך את בית הספר למקדש מעט. "מטרתנו להביא לכך שהעיסוק במהות האדם, החיפוש אחר משמעות וערכיות, והשאיפה להתפתחות נפשית־מוסרית־רוחנית יהיו חלק טבעי מהאקלים הבית ספרי ומנפשם וחייהם של המורים והתלמידים"

במחאה החברתית הגדולה שסחפה את הארץ בחודשי הקיץ האחרונים נשמע גם קולם של המורים – בהפגנות הכלליות, בהפגנות מורים מיוחדות, ב"קונגרס החינוכי הראשון" (ראו גיליון אוגוסט של הד החינוך), השני והשלישי ובאין־ספור מפגשים של מורים. למרבה הפרדוקס, קולם של המורים אמנם נשמע, אך לא המסר שניסו להעביר. מנהיגי המחאה, הפורום האקדמי שלה (צוות אביה ספיבק־יוסי יונה) והציבור בכללו היו אטומים למסר הזה. המסר גם לא הגיע לוועדת טרכטנברג ולא נרמז בהמלצותיה.

מנהיגי המחאה ותומכיה סבורים שהמורים שהשתתפו במחאה, כמו מורים רבים שלא השתתפו בה, רוצים כמו כולם "צדק חברתי", ורוצים אותו גם ובמיוחד בגזרה של החינוך, כלומר צדק חינוכי, חינוך שוויוני, חינוך ציבורי. אבל מי שהקשיב למורים שמע שחינוך ציבורי אינו העניין העיקרי שלהם; העניין העיקרי שלהם הוא חינוך ("ח' זה חינוך"). המורים רוצים לעסוק בחינוך שמשפיע על רוחם של אנשים צעירים, נותן לה עומק, גובה ומשמעות; הם אינם רוצים להיות בתפקיד שמערכת החינוך דחקה אותם אליו – מכינים לבחינות, למיצ"בים ולבגרויות; הם אינם רוצים להיות קבלני המשנה של מערכת חינוך שעסוקה במיון תלמידיה לפי הישגיהם בבחינות; הם רוצים לחנך – לעסוק בדילמות ובבעיות שמעסיקות את הצעירים, את החברה ואת האדם באשר הוא אדם, להשפיע על רוחם של התלמידים.

"התנועה להעצמת הרוח בחינוך", שהקימו לפני שנתיים פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן, השמיעה את הקריאה הזאת עוד לפני המחאה. התנועה מבקשת להחזיר את החינוך למערכת החינוך ולענות על הצורך של מורים לחנך. במצע התנועה נכתב: "מטרתנו להביא לכך שהעיסוק במהות האדם, החיפוש אחר משמעות וערכיות, והשאיפה להתפתחות נפשית־מוסרית־רוחנית יהיו חלק טבעי מהתרבות הישראלית, מהאקלים הבית ספרי ומנפשם וחייהם של המורים והתלמידים. בכך אנו מבקשים לתרום ליצירת אדם וחברה מודעים, נאורים, אחראיים ומצפוניים יותר. המפתח לקידום החינוך בישראל הוא, בעינינו, העצמת ממד הרוח שבו. ממד זה חיוני להצלחת תוכניות לימוד ושיטות הוראה־למידה חדישות למיניהן, ויש בו כדי להשפיע על הנעה חיובית של התלמידים בלימודיהם וביחסם לבית הספר ולחברה".

לתנועה יש מנהיגים בעלי חזון, אוהדים (מהוססים משהו), יכולת מוכחת לארגן כנסים ואתר אינטרנט(www.eduspirit.org.il). בעידודה הוקם לאחרונה במכון מופ"ת צוות חשיבה בין־מכללתי שאמור לתת לכותרת "העצמת הרוח בחינוך" תוכן מושגי ומעשי, ובקרוב תראה אור אסופת מאמרים ("חינוך – מהות ורוח") שתציע גרסאות שונות לכותרת זו. זה עדיין לא מספיק בשביל "תנועה", אבל זו התחלה עיקשת שבאקלים מסוים – אולי האקלים שנוצר עקב המחאה החברתית־חינוכית – עשויה להתעצם ולחולל שינוי.

שני מנהיגי התנועה, ההוגה ישעיהו תדמור והמנכ"ל עמיר פריימן, באים ממקומות שונים. פריימן (53), נשוי טרי, עזב בזמנו את לימודי הרפואה בירושלים על קו הסיום לטובת חיפוש רוחני. הוא בילה שנתיים במנזר זן ביפן ואחר כך הצטרף לקהילתו של אנדרו כהן במסצ'וסטס שבארצות הברית והיה פעיל בה 25 שנה. כיום הוא מתפרנס בהצלחה מתרגום מאמרים מדעיים מיפנית לאנגלית. תדמור (77; ראו הד החינוך פברואר 2009) היה המנהל המיתולוגי של בית הספר "הריאלי" בחיפה. לפני כן היה מפקד פיקוד גדנ"ע ומנהל הטלוויזיה ואחרי כן היה ראש מכללת לוינסקי לחינוך וראש החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל. כיום הוא מרצה וחוקר במכללות עמק יזרעאל ואורנים.

שני מנהיגי התנועה לא רק באים ממקומות שונים, הם גם הולכים למקומות שונים – במקצת. פריימן מכוון יותר פנימה, לחוויה אישית ואינטימית, "להתבגרות נפשית ורוחנית של היחיד". תכנים, ודאי התכנים הכלולים בתכנית הלימודים הרשמית, לא כל כך מעניינים אותו. למעשה, הוויית בית הספר והמערכת שהוא פועל בתוכה לא ממש מעניינות אותו. הוא עושה מאמץ ראוי להערכה להכיר אותן, אך נותר במידה רבה מבחוץ. תדמור מכוון יותר "החוצה", למפגש עם תכנים, בעיקר הומניסטיים, ומקווה להפיק מהם חוויות חינוכיות־רוחניות "מטלטלות ומרוממות". הוא מכיר את הוויית בית הספר והמערכת שהוא פועל בה לפני ולפנים, ובכל זאת מאמין שאפשר וצריך ללמד וללמוד שם אחרת לגמרי, שאפשר וצריך להפוך אותן למרחב של העצמת הרוח בחינוך.

למרות הפערים בנקודות המוצא והסיום, פריימן ותדמור – גרסה מקומית של הנזיר והפילוסוף – מאוחדים בשאיפתם לעשות חינוך אחר, חינוך המכוון לספֵרה העמוקה והגבוהה ביותר שאפשר. הקשר האישי־רוחני האמיץ ביניהם עומד יפה במבחן התוצאות ומניח יסוד לתנועה חינוכית.

• • •
אחרי שנתיים של עבודה מאומצת באה המחאה החברתית־חינוכית ופתחה לכם חלון הזדמנויות.
פריימן: לדעתי, הרעיונות שניסחנו והדברים שלמדנו לאורך הדרך יכולים לשרת היטב את המחאה הכללית ובמיוחד את מחאת המורים. צריך לחול שינוי בשיח החינוכי וביחסנו הבסיסי לאדם, לסובב אותנו ולעצמנו. כדי שזה יקרה עלינו קודם כול להפנות את "האצבע המאשימה" מ"השלטונות" לעצמנו, ולהחזיק אותה כך עד שנראה שינוי מהותי בפנימיות שלנו עצמנו. זה כמובן הרבה יותר קשה ומאתגר, זה גם לא יתרחש מהיום למחר, אבל אם אנחנו רוצים תרבות וחינוך אנושיים יותר, אין דרך אחרת.
תדמור: המחאה השוטפת עתה את הארץ סודקת כוחות כלכליים וחברתיים. לכאורה היא נוגעת בתביעות גשמיות – דיור, מחירים, דלק, קוטג' – אך הקשבה לקולות הפנימיים שרוחשים בה מגלה שהיא מכוונת לספֵרה גבוהה יותר, לערכי תרבות ורוח, ל"צדק חברתי". כך גם בתחום החינוך. מורים רבים חשים שהשינוי הדרוש בחינוך אינו יכול להסתפק ברפורמות מהסוג של "אופק חדש" או "עוז לתמורה", שהן בעיקרן הטבת תנאים. השינוי הדרוש יכול לבוא רק מתפיסה חדשה־ישנה של החינוך, מתפיסה התובעת מהחינוך לחזור לייעודו המקורי. בהחלט נראה לי שהרעיונות והכיוונים של התנועה שעמיר ואני מובילים מהדהדים את ליבת המחאה של המורים.

מהו ייעודו המקורי של החינוך?

תדמור: בעיניי, עיסוק בשאלות האדם, בשאלות היסודיות ביותר, הקיומיות: מי אני ומה אני; מהו אדם ומהי אנושיות; מהם חיים ומהו טעמם; מהו המוות; מהו היחס הראוי בין אדם לחברה; מהן הכרעות קיומיות; האם יש אלוהים או הוויה טרנסצנדנטית אחרת; מהם חיים ראויים. מטרת העל של החינוך, וגם שלי, היא להטות את ההוראה והלמידה אל שאלות יסודיות כאלה.
פריימן: שאלות כאלה יש להחזיר לא רק לזירת החינוך אלא לזירה החברתית־תרבותית בכללה. הפרויקט הציוני היה פרויקט רוחני במהותו – שאלות על חברה צודקת, יהדות חדשה ותכלית הקיום האישי־לאומי הניעו אותו והתגשמו במפעליו השונים. כשאני הייתי ילד השאלות האלה עוד הדהדו באוויר, ובבגרותי אני זוכר את עצמי מתגעגע לתקופת החלוצים. בעשורים האחרונים השאלות היסודיות נמחקו וכל מי שמבקש לעורר אותן ולהוסיף עליהן שאלות רוחניות־קיומיות אחרות נתפס כ"הזוי". מי שלא יכול שלא לשאול אותן גולה לעתים לאשראם כלשהו בארץ זרה. הכחשת שאלות היסוד, או התייחסות לגלגנית אליהן, היא בעיניי סוג של פתולוגיה רוחנית. אני חושב שרוח הזמן מיצתה את השלב הציני, והיא מתגעגעת לתכנים ולמשמעות שאנחנו מציעים.

אתה רוצה "רוחְניות"; תקים לך איזו מסגרת, אולי כת. מדוע ללכת לחינוך?

פריימן: לפני שלוש שנים, בעקבות חשבון נפש שעשיתי עם עצמי, החלטתי לצאת מהקהילה הרוחנית הסגורה שחייתי בה יותר מ־25 שנה ולהקדיש את זמני לצמיחה ולהתפתחות פנימית של החברה שלנו בארץ. חזרתי לכאן אחרי שנים רבות וחיפשתי ומצאתי אנשים בעלי תכלית דומה. רבים אמרו לי: "הדרך לשינוי החברה והתרבות עוברת דרך החינוך". השתכנעתי. גם הידידות עם שייקה [תדמור] ואנשי חינוך נוספים עזרה לי להשתכנע בכך, ויחד הקמנו את "התנועה להעצמת הרוח בחינוך". מבחינה אישית זה אומר שהמסע הרוחני הפרטי שלי התרחב לחינוך, לחברה ולתרבות. לכן איני רואה את עצמי כמי ש"מקדיש לחינוך את זמנו היקר" או "מתנדב לחינוך". אני לא מוותר על המסע הרוחני האישי שלי, רק מרחיב ומעמיק אותו אל תחום החינוך.

אתה לא ממש "איש חינוך". אתה קצת "חוצן".

פריימן: בתחילת דרכה של התנועה להעצמת הרוח בחינוך, בפגישות שונות עם אנשי חינוך ובדברים שאמרתי מעל במות בכנסי חינוך אכן הצגתי את עצמי כך. נהגתי לומר שאינני איש חינוך. אבל לאחרונה הפסקתי לומר זאת, כי הבנתי שזה לא נכון. בעצם אני עוסק בחינוך עצמי בעקביות במשך כל חיי הבוגרים. אני תופס את עצמי, את הווייתי, כמשהו פתוח וגמיש שאותו אני מעצב בעקבות תובנות שיש לי. במילים אחרות, אני מחנך את עצמי. זו המשמעות העמוקה של "איש חינוך", לא?

"איש חינוך" הוא מי שעוסק בחינוך אחרים, בטח לא בעיקר בחינוך עצמו.

פריימן: איש חינוך אמיתי עוסק בחינוך עצמו תוך כדי חינוך אחרים, הוא מחנך ומתחנך. מחנך אחרים שאינו מחנך את עצמו אינו איש חינוך. חינוך עצמי הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, להיות מחנך. חינוך עצמי הוא עיסוק ברוח ולכן הקשר בין חינוך לרוחניות הוא קשר פנימי. חינוך ורוחניות הם כמעט מילים נרדפות.

ייתכן שעמיר "חוצן" וייתכן שלא, אבל אתה, שייקה, חושב לאחר שנים רבות במערכת החינוך שאפשר להפוך את בית הספר למקום שמעצים את הרוח? שם בעיקר עסוקים – המורים והתלמידים – בהישרדות תוך כדי הוראה לבחינה ולמידה לבחינה.

תדמור: ברור לי שבית הספר הוא מקום שיש בו גם "הישרדות" – חרושת של הוראה ולמידה לבחינות, תחרות, מריבות, בוטוּת. השאלה היא אם בתוך היום יום הקשה הזה ישנם, או יכולים להיות, מצבים של הגבהה, חוויות של התעלות, נגיעה בנשגב; האם אפשר להבטיח שבית הספר יהווה – לא תמיד, לא בכל שיעור, לא בכל פעילות – גם מקדש מעט שבו מורים בעלי השראה מכוונים את רוחם של התלמידים לפסגות גבוהות יותר? אני יודע מניסיוני שכן – בשיעור, בטקס, בטיול, ביצירה אמנותית יש מצבי השראה. מצבי השראה כאלה הם נדירים, אך אם המנהיגות הבית ספרית תעודד את המורים שניחנו בארוס פדגוגי ותבטיח תשתית של תרבות בית ספרית, מצבי התעלות כאלה יתרחשו יותר ויותר.
• • •

במה מתחילים, מהם היעדים הקרובים?
תדמור: אם הייתי יודע שבעשרה אחוזים מבתי הספר הממלכתיים תינתן בשנתיים הבאות, בשנה הקרובה בצד ההשתלמיות "הדידקטיות" למיניהן, הוראת הפיזיקה, הוראת ההיסטוריה וכו', השתלמות אחת שתעסוק בפיתוח הזדמנויות ודרכים להעצמת הרוח של התלמיד, גם של המורה, הייתי מאוד מרוצה.

העצמת הרוח אינה מועילה להעצמת הציונים.
תדמור: דווקא כן. בתקופה שבה שימשתי מנהל "הריאלי" שאלתי את עצמי מהו הגורם העיקרי להצטיינות. והשבתי לעצמי שזוהי תרבות בית הספר על כל היבטיה ו"מחוזותיה" – האינטלקטואלי, הרגשי, הערכי, הלשוני, האמנותי. תרבות בית ספרית כזאת מעצימה את ההנעה של התלמידים, את נכונותם ללמוד ולהרחיב אופקים ולרחוש כבוד לעצם הלימוד וליצירה האנושית בכללה. וזה מביא "על הדרך", בלי להיות יעד חינוכי מרכזי, לציונים טובים. הציונים בבית ספר כזה הם במידה רבה תוצר לוואי של חינוך איכותי שתרומותיו הן הרבה מעבר להישגים הנמדדים בציונים.

אולי זה עבד לפני שניים־שלושה עשורים, כאשר היית מנהל. אבל היום תלמידים, כמו הוריהם, מאוד אינסטרומנטליים. הם רוצים תכלס. הם לא בנויים לשאלות קיומיות ולמסעות רוחניים.

תדמור: אני לא מדבר על "מסעות רוחניים", למרות שאיני מתנגד להם. תלמידים רוצים "תכלס" אבל הם גם רוצים יותר; הם רוצים לנוע על הציר האנכי שלהם, להכיר את עצמם לעומק ומתוך הפנימיות להגיע למעלה, לאופק מטפיזי.

פריימן: וכך גם המורים. באופן טבעי מורים אינם רוצים להקדיש את מרב זמנם להכנה לבחינות ולחלוקת ציונים. הם רוצים לחנך ולהתחנך, לעסוק בשאלות האדם והרוח.

שייקה ממוקד בשינוי תרבות בית הספר ואתה בשינוי עולמו של היחיד.
פריימן: זה אחד ההבדלים בינינו, ללא ספק. שייקה רוצה לשנות את בית הספר בהנחה ששינוי כזה יביא לשינוי בעולמו של היחיד, ואני רוצה לשנות את עולמו של היחיד בהנחה ששינוי כזה יביא לשינוי בבית הספר. אבל אלו הבדלים בדגשים בלבד, ולשנינו ברור שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע.
• • •

קשה להשתחרר ממועקת הפער בין החלומות שלכם לבין המציאות. כאשר הפער בין החלומות של אנשי החינוך למציאות גדול מאוד, אין לאנשי החינוך ולחלומות שלהם סיכוי.

פריימן: הפער, כפי שמעידה המחאה החברתית ומחאת המורים, אינו גדול כל כך. אנחנו, לדעתי, נמצאים בתקופת מעבר. אמיתות וערכים שהיו מקובלים במשך עשרות שנים מתערערים ומערכי נפש חדשים מתהווים. מאז ששבתי לישראל אני פוגש אנשים רבים המספרים לי על הדחף הרוחני הפנימי שלהם ועל כך שאין להם עם לחלוק אותו כי – כך הם חושבים – הדחף הזה פוקד רק אותם. אני חושב שבאקלים מסוים, אקלים שהולך ומתהווה, יותר ויותר אנשים יצאו מהארון וידברו על הצורך בחוויה רוחנית ועל הדרכים לטפח אותה באמצעות חינוך בית ספרי וחינוך בסביבות אחרות.

תדמור: אני מזהה בשטח את "הדחף הרוחני" שעמיר מדבר עליו. אני חושב שבתי הספר האנתרופוסופיים, הדמוקרטיים ובתי ספר דתיים של רשת אמי"ת הם סביבות המנסות לספק את "הדחף הרוחני". בשנים האחרונות אני רואה תסיסה רוחנית־חינוכית גדולה. הורים ומורים מתחברים לקבוצות ומקימים בתי ספר חדשים. בתי הספר האלה אמנם שונים זה מזה, אך דומים בחתירה המשותפת לחינוך אמיתי, חינוך הרוח. בבתי ספר רבים פועלים מורים בעלי השראה שצמאים לרוח, שכמהים לעסוק בקומה שמעל לידע – בהעלאת שאלות על, בחיפוש משמעיות, בבירור ערכים – אבל הם נבלמים, לעתים אף מודרים, מצד חבריהם המורים והאווירה השלטת. אנחנו רוצים שיכירו בהם וייתנו להם מרחב פעולה חינוכית.

איך בא לידי ביטוי האידאל של "העצמת הרוח בחינוך" בחייכם האישיים ובידידות ביניכם?

פריימן: הדבר הזה, שאנו קוראים לו "העצמת הרוח", הוא הציר המרכזי של חיי, והוא בא לידי ביטוי באופן שבו אני מנהל את עצמי, את הזמן שלי ואת יחסיי עם אנשים אחרים. לדוגמה, אני מתחיל את היום במדיטציה ובריצה. המדיטציה מעגנת אותי בשלמ?ת ובריק?ת, ובזמן הריצה אני הרבה פעמים מוצא תשובות חדשות על שאלות שמעסיקות אותי – שאלות רוחניות וגם מעשיות מאוד. כדי לאפשר התחדשות רוחנית מתמדת, אני דוחה לעתים את התשובות הראשונות שזמינות לי ומחפש תשובות חדשות. בפרקים אחרים של היום, שבהם איני עובד בתרגום, אני נפגש עם אנשים. אני מעוניין בדיאלוג שנע על הציר שבין המופשט למעשי. דיאלוג כזה אני מקיים עם שייקה ועם אנשים אחרים בתנועה ואנשים נוספים במעגלים נוספים שאני מעורב בהם.

תדמור: כמו אצל עמיר, הנושא האדם בחינוך הוא עיקר עיסוקי כיום – בכתיבה, בהרצאות, במופ"ת, ובפעילות בתנועה. גם אני רץ הרבה וגם אצלי יש לריצה פונקציה של עיבוד מחשבות, של מעין מדיטציה. גם לי יש שותפים לדיאלוג. דיאלוג בעיניי, בהבדל מ"דיון", הוא שיחה טוטלית ואסוציאטיבית המתפזרת על פני נושאים שונים ורמות שונות של הרוח – שכל, רגש, דמיון, תשוקה. בדיאלוג בא ליד ביטוי מלוא האנושיות של האדם, ואני משתדל לבטא זאת בדרך חיי. לשמחתי, יש לי שותפים רבים לדיאלוג. עמיר הוא אחד מהם.