רפורמה חינוכית, לא ארגונית

מקור: עיתון הארץ

שלוש תוכניות לרפורמה במערכת החינוך בישראל נדונו לאחרונה בשיח הציבורי - תוכניתם של רונית תירוש וויקטור לביא, תוכנית א.ל.ה והרצל בודינגר (א.ל.ה - "אזרחים לקידום החינוך בישראל"), ותוכנית שמשון שושני. ההתמקדות בהצעת פתרון ארגוני לבעיותיה הקשות של מערכת החינוך שמציעות השלוש עלולה להיות מקסם שווא.

אין קשר מוכח בין מבנה ארגוני לבין תוצרי חינוך משופרים. תפוקות חינוכיות, חיוביות ושליליות, קיימות במערכות חינוך בעלות ארגון שונה. בחינת הניסיון של מערכות החינוך בארה"ב מעידה כי גם במערכות לא ריכוזיות, שבהן הקשר בין הקהילה לבין מוקדי קבלת ההחלטות טוב יותר מאשר בישראל, עם ניסיונות ארגון המתחדשים בתכיפות רבה, איכות מערכת החינוך ותוצריה נמוכים. הישגים לימודיים נמוכים ופערים בהישגים מופיעים בארה"ב במסגרות לימודיות שונות.

אכן, רפורמות ארגוניות קלות יותר לביצוע מרפורמות פדגוגיות. הן קצרות טווח ונראות מיד, אולם הן כרוכות בהשקעות רבות ובסופו של דבר אינן מאפשרות להתמקד בשינויים הפדגוגיים הנדרשים.

שלוש התוכניות דומות זו לזו בהצעות הארגון המינהלי של מערכת החינוך: צמצום תפקידי משרד החינוך לתפקידי מטה, חיזוק מינהלי החינוך המקומיים והגברת האוטונומיה לבתי הספר. אני תומך בכל לב ביישום תפישה זו. עם זאת, אינני תומך בהצעת א.ל.ה להקמת "רשות לאומית" לחינוך. ההצעה מפקיעה ממשרד החינוך את קביעת עיקרי המדיניות ואת תוכנית לימודי הליבה ומותירה אותו כאחראי לתרגום המדיניות וכמפקח על ביצועה. אין הדבר עולה בקנה אחד עם עקרונות של משטר דמוקרטי-פרלמנטרי תקין.

הצעות לשינוי מבנה בתי הספר (הצעת שושני לארגון ארבע חטיבות לימוד והצעת משרד החינוך לביטול חטיבות הביניים) מחייבות ביסוס של ממצאי מחקר, של ניסיון דומה, או של תיאוריות פדגוגיות שיצביעו על יתרונות המבנה המוצע על פני המבנה הקיים. כל הליכה נחפזת תגרום זעזועים מיותרים.

לקחי הרפורמה במבנה החינוך שיזם השר זלמן ארן בשנות השישים מלמדים, כי רפורמה מבנית נמשכת זמן ארוך מאוד (ביצועה היה אמור להסתיים ב-1975, אך ב-2004 הוא טרם הושלם), היא מחייבת הקצאת משאבים גדולה, גורמת לחיכוכים חברתיים ופוליטיים (עם הורים, רשויות מקומיות וארגוני מורים) והישגיה הצפויים אינם מובטחים. כל ניסיון נוסף לרפורמות ארגוניות-מבניות מסוג זה יצרוך אנרגיות חברתיות ופוליטיות גבוהות ויבלע משאבים, שיחסרו בליבת העשייה החינוכית - ההוראה בכיתה. כל רעיון לרפורמה ראוי לבדיקה. אולם תחילה יש לבססו מחקרית ותיאורטית ויש לנסותו בקנה מידה קטן לאורך שנים מספר.

אין בחינוך קיצורי דרך. השינויים הנדרשים בחינוך אינם יכולים לעמוד בלוחות הזמנים של הפוליטיקה הישראלית קצרת הטווח. יש ללמוד את לקחי העבר, יש להימנע מאופנות מתחלפות ולבחור בהליכה מדורגת ומבוקרת ולהתבסס על ראיות מחקריות מוצקות ועל ניסויים חדשניים מבוקרים. מוקד השינויים חייב להיות בפדגוגיה - דרכי הוראה ולמידה - ולא בפתרונות ארגוניים.

המנוף לשיפור החינוך ותוצאותיו הם המורה וההוראה. אותם יש להעמיד במרכזה של כל תוכנית לרפורמה במערכת הקיימת, וכדי להשיג את המשאבים הדרושים יש לייעל את המערכת הקיימת, כפי שהציעו שלוש התוכניות הנדונות.

ד"ר פלד היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ב-1976-1970 וראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון ב-1992-1990