קברניטים של החינוך, ולא החותרים בירכתיים: על ביסוס הריבונות החינוכית והרחבת האוטונומיה של המורים

אלוני, נ' (2014). קברניטים של החינוך, ולא החותרים בירכתיים. הד החינוך, 5, 29-26.

דברים שנשא פרופ' נמרוד אלוני, בכנס תל אביב-יפו ה-9 לחינוך מתקדם

את מי משרתים אנשי החינוך וההוראה? בחינת ההיסטוריה של האנושות מספקת תשובה לא מעודדת: על פי רוב משרתים המורים אדונים רבים — פוליטיים, דתיים וכלכליים — שרואים באדם אמצעי ולא מטרה. במקום שהמורים והמחנכים יתמסרו לטיפוחם הנאות של הדורות הצעירים וינהיגו את סדר היום החינוכי, הם תכופות משמשים צינורות פסיביים למדיניות השלטון ונושאי דברם של ממסדים חברתיים וקבוצות אינטרס. סדר דברים זה מעוות, ואת מחירו משלמים כולנו.

נשווה לנגד עינינו את קורות האנושות במאה השנים האחרונות, ומיד יתברר לנו עד כמה לא אחראי מצד המורים להפקיר את הצעירים ללא מערכת חיסונית נאותה של אוריינות תרבותית וביקורתית. בתקופה זו ידעה האנושות משטרים שהשתמשו במערכת החינוך כדי לעוור את עיני הציבור לעוולות המציאות ולהנציח את הבורות והנחשלות שלו; לתכסס ולעקם את תודעת האנשים עד כדי השלמה עם אבסורדים מוחלטים, או בלשונו של אורוול — "בערות היא כוח, חירות היא עבדות, מלחמה היא שלום".

כשדורשים קונפורמיות לאמת מוחלטת, לחשיבה נכונה, למוסר השבט ולהיסטוריה הרשמית של השלטונות, סוגרים לצעירים את הדלת לפיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית, אוטמים את הלב לרגישות הומנית כלל-אנושית ומורידים את המסך על נקודות מבט חלופיות — שהרי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. התוצאה במאה העשרים הייתה קטסטרופלית: יותר ממאה מיליון קורבנות ועוד מיליונים שנידונו לנכות, להגליה ולהשפלה.

בעניין זה לא צריך להרחיק עדות: גם אצלנו דברים רבים מותרים בבית ספר, אך חל איסור ללמד מספרי היסטוריה ואזרחות שמציגים בנרטיב כפול ובזוויות ראייה משתנות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה אסור כאן וזה אסור בצד הפלסטיני. כל צד מנפח את האגו השבטי של עצמו עד שאינו רואה ממטר את פניו ועולמו של האחר. כל אחד בסיפור הזה יחיה וימות על מלוא צדקתו. והמובן מאליו הפדגוגי של דיאלוגים מפויסים של שלום — דווקא לזה אין מקום.

גם המרחב הפדגוגי והבית ספרי ניזוק מאוד מדיכוי האוטונומיה של המורים: את בתי הספר עיצבו כבתי חרושת לציונים, לתוכני הדעת עשו "סטנדרטיזציה תפוקתית", את המורים גימדו לכלל טכנאי הוראה ומהתלמידים מנעו את חדוות הילדות, את הלמידה המשמעותית ואת פוריות הרוח. לנוכח רעות שכאלה יכולים אנשי החינוך לשבת על הגדר או, גרוע מכך — להיות משתפי פעולה.

אולם אפשר גם אחרת, ואפשרות זו גלומה במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על אנשי חינוך והוראה לראות בעצמם לא סוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא מובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. עליהם לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד. במקום זאת עליהם להתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעניק קדימות עליונה לשלומם, כבודם ורווחתם; לדאוג להתפתחותם התקינה של הצעירים ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמית ושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה.

•••

להלן מספר יסודות או עיקרים הדרושים לכינונה של הריבונות החינוכית:

ראשית, בדומה לתפישת השליחות המקצועית של רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, מן הראוי שגם זהותם הפרופסיונלית של אנשי חינוך תתבסס קודם לכול על יסודות אוניברסליים ורק אחר כך על יסודות פרטיקולריים.

 לפיכך, היסוד הראשון הוא של אתיקה הומניסטית כלל-אנושית: ילד הוא ילד הוא ילד — ללא הבדל גזע, מין, עדה, דעה ומעמד כלכלי. היסוד השני, גם הוא אוניברסלי, הוא מומחיות פדגוגית: התבססות על מיטב הידע הצבור במדעי הטבע, הרוח והחברה בדבר גורמים המסייעים להתפתחותם המלאה והמיטבית של צעירים מילדות לבגרות. והיסוד השלישי פרטיקולרי ועניינו נאמנות למורשות התרבותיות ולנורמות החברתיות במעגלי החיים המקומיים.

אם יתעוררו התנגשויות בין המגמות המקומיות ליסודות הכלל-אנושיים, על המחנך להעדיף את האוניברסלי על פני הפרטיקולרי. כך נוכל לגדל צעירים מכל הדעות והאמונות, אך גם משכילים, פלורליסטים וסובלנים.

שנית, דרושה לנו מועצה לאומית לחינוך. דגם זה פועל בפינלנד ובמדינות אחרות, ושר החינוך, הרב שי פירון, הניח את הנושא על סדר היום החינוכי. עתה יש לפעול בנחרצות להקמתה מועצה כזאת, שתקבע את היסודות, המטרות ותוכני הליבה של מערכת החינוך — לטווח הארוך ומשיקולים ענייניים.

שלישית, עלינו לשדרג את מעמד המורה, כך שהפונים להוראה יגיעו לא מתוך בררת מחדל אלא משום שחינוך אצלם הוא נטייה, כישרון והגשמה עצמית. עלינו להשקיע במורים הרבה יותר ממה שעשינו עד כה: צריך להעניק להם הכשרה טובה, לזמן להם תנאים של מוגנות וחיבה, לאתגר אותם בסטנדרטים גבוהים ולהעצים אותם בהתפתחותם האישית ובבניין שדרתם המקצועית. כי בחינוך דבר לא יצלח ללא מופת אישי: ללא אישיות שופעת, מעוררת השראה, דיאלוגית, הומנית והוגנת. זה מה שזקוקים לו התלמידים וזה מה שמייחלים לו ההורים. שדרוג שכזה במעמד המורים אינו רק עניין פורמלי. כמו במקרים אחרים, "הגדלת הראש" והרחבת הסמכויות מזמנות אחריות גדולה יותר ואתגרים מורכבים יותר.

אדגים זאת בהתייחסות של אנשי החינוך וההוראה לסוגיית הגלובליזציה: לא עוד כמשהו שקורה לנו ורק אחר זמן מה אנו מגיבים אליו ומתאימים את עצמנו להשלכותיו, אלא כתופעה משמעותית והרת גורל — רבת הבטחות ועתירת סכנות — שאנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות להתמודד אתה בצורה ערכית ומפוקחת, כאן ועכשיו, כדי שילדינו ונכדינו לא יהיו קורבנות שלה אלא ניזונים ממנה.

 •••

אתייחס כאן למספר היבטים גלובליים שלמיטב הכרתי כלל אנשי החינוך וההוראה נדרשים לעסוק בהם כליבה חינוכית דחופה ומאתגרת:

מיגור האלימות

במילים כואבות, שאי אפשר להגזים בחשיבותן: עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שהילדים יפרחו בחייהם ולא שהורים יניחו זרי פרחים על קבריהם. זה מסוג הדברים שאוהבים לדבר עליהם אך נמנעים מלעסוק בהם. מובן שמיגור האלימות נוגע ישירות ליחסים שבין אדם לחברו — בכביש ובשפת הים, בתרבות הדיבור ובאתרי האינטרנט, בפשע המאורגן ובבריוני הרחוב. אבל האלימות נוראה הרבה יותר בצורתה הממוסדת של תוקפנות על בסיס דתי, לאומני, אידאולוגי וכלכלי: כאן המחיר הוא במיליוני קורבנות ובמעשי זוועה המוניים.

נביא גדול אמר פעם "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", ואמרו כאן בסביבה שני מנהיגים שעשו שלום "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים". וכולם מרבים לדבר על שלום, אך ממעיטים לדבר על צדק. עלינו לומר נחרצות: מיגור האלימות, כולל החינוך לשלום וחיים משותפים — אינם פרויקט או תכנית שנתית, אלא אבן יסוד של החינוך כולו. קודם כול חיים. האם יש משהו רלוונטי ודחוף יותר מזה בלחם חוקם של המחנכים?

בריאות וקיימות

במקומות רבים בעולם הילדים עניים מרודים וסובלים מתת-תזונה. אל רוע זה והרלוונטיות שלו לחינוך אתייחס בהמשך. בחברת השפע, לעומת זאת, יש לילדים אפשרויות תזונה כמעט אין-סופיות. אך במחוזות אלה הם נצרבים על ידי פרסומות ואופנות, ומושתלים בהם מאוויים אדירים למוצרים שמפרנסים את המפרסמים אך פוגעים בבריאות הצרכנים.

ברוח האמרה ש"לא כל הנוצץ זהב", גם אם מוצר המזון מוצג בפרסומת על ידי הזמר הכי "לוהט" ובאמצעות העטיפה הכי זוהרת, אין זה משנה את העובדות הפשוטות: הילדים מקבלים מאות קלוריות מהונדסות כימיקלים, עתירות מלח, סוכר ושומנים, וכמעט כלום אין בהם לבריאותם של הילדים. בשל הפיתוי העז, רבים מעדיפים את המדליק והמזיק על פני הפשוט והמזין.

מצד אחר, דרך תקשורת ההמונים משווקים לצעירים, ובמיוחד לצעירות, דימויי גוף מעוותים. הם "לומדים" לשנוא את גופם ומעדיפים זהות "בארבית" מהונדסת על פני אישיות חיה, אוטונומית וייחודית. התוצאה היא שצעירים מפתחים יותר מאי פעם הפרעות אכילה, המוני ילדים משמינים מעבר למידה ויותר ויותר לוקים ביתר משקל תחלואתי עד כדי ממדים של מגפה.

מי יעזור לילדים לשמור על עצמם? נכון שכוחנו דל בהשוואה להשפעת הפרסומות והמוסכמות. אבל מבוגרים משמעותיים יכולים להשאיר חותם ולשנות. המינימום שנדרש מאתנו המחנכים הוא להתחיל כבר בגן הילדים בטיפוח עמדות והתנהגויות שהוכיחו את עצמן כמקדמות אורח חיים בריא. שהמפרסמים יפרסמו, אך יסודות האיתנות והבריאות — עלינו. המחנכים.

•••

מבריאות הילד לקיימות של אימא אדמה. חברות ענק בין-לאומיות עושות את האמזונס לביצת נפט ולאדמה חרבה, מזהמות את האוויר, מגְלות את ילידי המקום, מרוקנות את הדגה מהאוקיינוסים, מביאות כליה על מגוון המינים, מתעללות בבעלי חיים ועוד כהנה וכהנה מעשים שהורסים את משאבי הטבע, גוזרים מוות על אלפים, מביאים להמסת קרחונים ולאימת שינויים אקלימיים ואסונות אקולוגיים.

מה נגיד לילדים בבית הספר? שיסבירו לילדיהם שנרדמנו בשמירה ואימא אדמה מתה? שאנחנו גאונים במדע ובטכנולוגיה אבל מטומטמים באתיקה ובפדגוגיה? שהגיע הזמן לצאת לכוכב אחר? אולי איזו מלחמת כוכבים חדשה?

אחריות המחנכים במציאות הגלובלית של ימינו היא לפתח בצעירים מודעות ביקורתית ואחריות סביבתית; לגדל צעירים שיודעים לחיות עם אחרים ולא על חשבון אחרים; שיש להם כבוד לכאן ולעכשיו, אך גם התייחסות אחראית לילדים, לגורים ולניצנים של המחר.

אני סבור שאפשר להילחם בשטיפת המוח המעודדת צרכנות אובססיבית, ואפשר להחליף אותה בתוכנת הפעלה שפויה יותר. כבר כתבו על כך בפרקי אבות וכבר כתב על כך רוסו בספרו "אמיל", שאפשר ורצוי לאמץ גישה של "יש לי די ואני שמח בחלקי". אפשר לסגל לעצמנו גישה של מתינות צרכנית ושל השקעה רבה יותר בשיפור היחסים עם בני אדם ועם מגוון המינים — לבניית חיים הרמוניים יותר עם החברה והסביבה.

חתירה לחברה הומנית, הוגנת ומתוקנת

היבט גלובלי נוסף שעלינו למקם בליבה החינוכית הוא החתירה לחברה הומנית, הוגנת ומתוקנת — לא עניין של מפלגה כזאת או אחרת, אלא חברה שבה כל אדם נחשב ולכל אדם יש קול, חברה שמקפידה על כבוד האדם, על תרבות דמוקרטית וצדק חברתי. חברה שבה לכל ילד וילדה יש הזדמנות הוגנת לחיים מלאים ומכובדים.

האם אתם מכירים בקהילה שלכם או בכלל אנשים שפויים כלשהם שיוותרו שמרצונם החופשי על זכויות היסוד שלהם, על חירות המחשבה והביטוי, על דיור, חינוך ובריאות; על השתתפות במערכת הפוליטית ועל השפעה על דמות החברה וגורלה? רבים כמובן רוצים זכויות אלה לעצמם כזכויות יתר אשר נשללות מאחרים — אך גע בזכויותיו שלו, עצור אותו ללא משפט, חמוס את רכושו, פגע בילדיו, התנהג אליו כמעמד נחות... כשזה נוגע בך עצמך, מי לא יזדעק נגד העוול שנעשה לו? מי לא יתכסה זיעה קרה לנוכח פגיעה אפשרית שכזאת בילדיו?

כולנו, כבעלי השכלה כללית, יודעים היטב עד כמה זכויות היסוד הללו נשללות ממיליוני אנשים בכלל וממיליוני ילדים בפרט. נתמקד לרגע בתרבות הפופולרית ונביט על עצמנו דרך סרטים דוגמת "ג'אנגו חסר מעצורים" ו "12 שנים של עבדות". נעסיק לרגע את שכלנו ולבנו ב-11 מיליון אפריקאים שנחטפו לעבדות ונשלחו לארצות אמריקה השונות — והכול על ידי אנשים שראו בעצמם נאמנים לאל, נציגי התרבות הנעלה ושומרי החוק. הם היו החוק. והם ידעו לארגן לעצמם נרטיב קולקטיבי צדקני שבלי שום בעיות אפשר להם גם לראות בזולתם אנשים נחותים, בני אדם שבחסר, וגם לחיות בשלום עם מצפונם המוסרי. כך קרה במעשי הזוועה ההמוניים במאה העשרים, וכך ממשיך וקורה בימים אלה של המאה העשרים ואחת. לרבים מאתנו זה קורה כאן ועכשיו, בארץ שלנו.

•••

מי שעוקב אחר הפולמוסים הפוליטיים העכשוויים מבין שבדמוקרטיות המערביות, במיוחד בארצות הברית, יש עוד גורם שמפרק את הדמוקרטיה, והוא הולך ומתעצם: אוליגרכיה משרתת טייקונים. האחוז הבודד מארגן לעצמו את בני האדם ואת משאבי הטבע כאמצעים להאדרת הונו התופח, וכבר ללא בושה קונה בכסף מלא את ראשי העיריות ואת המחוקקים, את השליטים והנשיאים, את אמצעי תקשורת ההמוניים ובמקומות מסוימים גם את יושבי בית המשפט העליון.

בישראל, לצערי, מנהיגים רבים מאמצים את הדגם האוליגרכי האמריקאי, ומציאות אכזרית והרסנית תופחת בפנינו: שליש מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני, הפערים הכלכליים הולכים וגדלים והישגי התלמידים החלשים הם מהגרועים ביותר במדינות המפותחות. מזל שבית המשפט העליון עצר כאן את הפרטת בתי הסוהר, כי אחרת גם אלה היו נעשים לתעשייה משגשגת שמסמנת ילדים מעדות מסוימות ומשכונות מסוימות במסלול ישיר אל בתי הכלא — עוד עסק פורח של הון ושלטון.

את הנבלה הזאת של הצמתת ילדים אל תרבות עוני ומצבי סיכון גם אלף יאנוש קורצ'אקים לא יוכלו לתקן. אנחנו יכולים לחבק ולטפח ולהעצים וללמד ולנחם, אך כל עוד החברה לא תזמן לכל ילד וילדה את התשתיות הנדרשות לחיים של כבוד — המורים לבדם לא יוכלו למשימה.

לפיכך, ללא תלות באידאולוגיה ימנית או שמאלנית, בגישה דתית או חילונית, בזהות יהודית או ערבית — באשר אנחנו אנשי חינוך לכולנו החובה הפרופסיונלית לפעול נגד התופעה של הון ושלטון, בעד צמצום פערים כלכליים ולמען שוויון הזדמנויות אמיתי בחינוך.

יתר על כן, כולנו מודעים לכך שלדמוקרטיה ולצדק מסורת של יותר מאלפיים שנה, וכולנו משתיתים את העשייה החינוכית של ימינו על האמנות האוניברסליות בדבר זכויות האדם וזכויות הילד. הנקודה המכרעת היא להחזיר בלימודי ההיסטוריה והאזרחות את החיבור ההכרחי בין עץ הדעת לעץ החיים. לא עוד ללמד תוכני דעת כחומר לבחינה, אלא כהתנסויות היסטוריות ואתגרים עתידיים: ללמד אותם כזעקה קורעת לב, כחשיבה מושכלת וביקורתית, כתובנות כלל-אנושיות וכמחויבות קיומית להשתפרות עצמית ותיקון חברתי.

טיפוח תשתיות השכלה ותרבות

הבורות והטמטום משרתים בעלי אינטרסים רבים. זהו טריק ידוע בן אלפי שנים, להביא בני אדם למצב שהם מסתפקים בחייהם בתמהיל של לחם ושעשועים, קרבות גלדיאטורים, פוליטיקה מתלהמת ודתיות פשטנית. כדברי הפילוסוף ראסל: רובם של בני האדם יעדיפו למות על עמדותיהם מאשר לעצור ולחשוב על נכונותן.

אנחנו המחנכים, לעומת זאת, יכולים לזמן להם התנסויות משמעותיות של הרחבת דעת ולא רק של הסחת דעת. אנחנו צריכים ויכולים ליידד אותם עם השיח האנושי בכל מגוון צורותיו — כי ביצירות המופת שלו הוא מזכיר לנו מה יכולים להיות בני אדם בפסגת אצילותם ובתהומות שטניותם. אנחנו צריכים ויכולים לצייד אותם בתשתיות עשירות של שפות ותרבויות ונקודות מבט כדי שיחרגו מן הפרימיטיבי וצר המוחין אל מרחב של מחשבה, ידע ויצירה — מרחב שבאמצעותו יוכלו לעבד ולבחור עבור עצמם אנושיות נבונה, רגישה, טובת טעם והוגנת יותר.

 אסיים את דבריי בהתייחסות למילותיה של רחל המשוררת, ש"בכל ציפייה", בכל חזון וחלום, "יש עצב נבו" (והיא מתבסס כידוע על דברי אלוהים למשה: עלה להר נבו, "את הארץ הראיתיך ושמה לא תעבור").

ואכן, כאנשים פרטיים, בשר ודם, לא נתכחש ולא נדחיק: "איש ונבו לו" — לכולנו ה"נבו" שלנו בחיים. אבל כאנשי חינוך אידאליסטים אסור שנרים ידיים וניכנע. זו עמדה עקרונית ולוחמנית: כאנשי חינוך אסור לנו לקבל כצו גורל שלעולם לא ניכנס לארץ ההבטחה החינוכית. לא נסכים להיקבר בנבו, וגם לא לשבת על הגדר ולראות אחרים מנהלים את הפדגוגיה — אחרים הרואים באדם אמצעי ולא מטרה. עלינו לכבד את הממסדים למיניהם ולשתף אותם, אבל אנו דורשים להיות הקברניטים של ספינת החינוך, ולא החותרים בירכתיים לקראת יעדים שזָרים לחינוך השיתו עלינו.