פני הלשון כפני הדור – על הקשר בין היבטי החברה להיבטי הלשון העברית

מקור: פני הלשון כפני הדור, 'פנים' גליון 33, אוקטובר תשס"ה

פרופ' שורצולד מנסה לחבר את היבטי החברה להיבטי הלשון העברית ולהראות שהשינויים בעברית של זמננו נובעים מן המגמות המשתלטות על חברה הישראלית היום. ביקורתה מתמקדת בעשרה עניינים חברתיים: תרבות זרה; אלימות; חילון; תפיסת תרבות; ריחוק מתרבויות אחרות; רשלנות; אנוכיות; מתירנות; קיטוב; חינוך. לדעת המחברת לכולם נגיעה לשימושי הלשון העברית היום.

1. תרבות זרה

לדעת המחברת יש קשר מהותי בין צירוף המילים "תרבות זרה" ו"תרבות רעה". למונח "תרבות רעה" יש קונוטציה שלילית מלכתחילה בגלל המלה "רע" שבו. יצא לתרבות זרה הוא מי שסטה מדרך העברית, מי שמרד בערכי העברית שעליהם גדל, או נטש את מסורת העברית.
למרות שלעברית היו תמיד מגעים ההתבטלות העצמית של דוברי עברית לפני האנגלית היא מיוחדת. השפעת האנגלית באה בגלים: בעברית של תקופת המנדט היתה השפעת מה לאנגלית הבריטית שהוגבלה למונחי צבא ותחבורה, ומאז שנות השבעים החלה חודרת לישראל השפעה של האנגלית האמריקאית, בשל מעמד היוקרה של ארה"ב.
התרבות הזרה מתגלה היום, בשימושי אנגלית בעיקר, בכל תחומי החיים, וקשורה בתהליך הגלובליזציה שעובר העולם המערבי. ההשפעה ניכרת גם בקרב האקדמיה.

2. אלימות

החברה הישראלית היום היא חברה אלימה, והגילויים לכך רבים ביותר, גם בקרב בני הנוער. כיוון שהצעירים הם נושאי הדגל של העברית החדשה, הם גם אלה שמשנים את השפה.
האלימות הפוליטית אף היא נותנת את אותותיה. הקשר בין הצבא לחברה ולחינוך תורם את חלקו. אנשי צבא שהשתחררו פונים אל מערכות החינוך ותורמים לה, ויש להם תרומה בשילוב המושגים מעולם הצבא, שחלקם מוגדרים כאלימים, במערכות החינוך.
האלימות בשימושי הלשון מתבטאת לא רק בסלנג אלא גם בשפה הלא נמוכה.

3. חילון

למחיי הלשון העברית בדיבור היה רקע יהודי דתי. למרות מרידתם בבחרותם בכל הקשור למסורת היהודית, היה לעברית של המקורות שלמדו בילדותם משקל רב.
מאז קום המדינה, החברה הישראלית עוברת תהליכי חילון מובהקים. בשנות החמישים וראשית שנות השישים של המאה ה-20 נלמד הסיפור המקראי בשלמותו אצל כל ילדי ישראל, דתיים וחילוניים. שירות מקראיות נלמדו בעל פה, וקטעים שלמים אחרים היו ידועים לכל ילד בישראל. המשנה "מסכת אבות" נלמדה בכל בתי הספר כחלק מתוכנית הלימודים, וגם בתיכונים לא דתיים למדו שיעורי תלמוד כהכנה לבגרות. מאמצע שנות השישים ואילך נחשפו הילדים בבתי הספר הלא דתיים רק לחלק מסיפורי המקרא, ובמקרים רבים רק לנוסחים מעובדים של המקרא. השינון פחת והלך כחלק מן השינויים במגמות החינוך וההוראה, לימודי הגמרא הוסרו מבתי הספר האלה, ולעתים נלמדו דברים אחדים ממסכת אבות כפתגמים ומכתמים. כתוצאה מכך פחת גם ידע אוצר המלים מן המקורות.

4. תפיסת תרבות

בכל חברה הבדל ברור בין לשון הספרות היפה לבין הלשון המדוברת. ביניהן מצויה לשון הביניים, שהיא הלשון הכתובה, ולעתים גם המדוברת, שאינה ספרותית גבוהה ואינה לשון מדוברת. זו לשון מכתבים יומיומיים, לשון העיתונות ולשון הספרות הלא אמנותית (רבין תשי"ח). בן שחר (תש"ן, תשנ"ג) הראתה במחקריה איך השתנתה לשון הספרות במהלך השנים בישראל. מסגנון גבוה בראשית שנותיה של המדינה בלשון הסיפר והדיבר, אל הבחנה בין לשון הסיפר ללשון הדיבר בהמשך, ואל הכנסת לשון הדיבר גם ללשון הסיפר. הבדלי לשון אלו קשורים בתפיסת נורמות התרבות.
הלשון הרזה בספרות של סוף שנות השמונים ושנות התשעים משקפת את התופעה הזאת. הלשון בה אינה רק בבואה של אוצר המלים העברי המצטמצם אלא גם של התבניות התחביריות העבריות.
לדעת המחברת, הוכחה ניצחת לשינויים שעוברת הלשון היא העיבודים המחודשים לספרים שנכתבו בעבר הלא רחוק.

5. ריחוק מתרבויות אחרות

בני הדור השני והשלישי בארץ לא נשאו אותם מטענים תרבותיים כמו הוריהם, גם משום שהתחנכו רק על ברכי העברית, וגם בגלל נישואים בין-עדתיים שלא איפשרו את המשכיות המסורת התרבותית והמשפחתית.
הדוברים היום מתחנכים על ברכי העברית הדבורה, ואינם מיטיבים להכיר את לשון המקורות. הם נחשפים פחות ופחות ללשונות שהביאו עמם הוריהם, או ללשונות תרבות המערב, כמו צרפתית או גרמנית.
הערבית, הלשון הלאומית השנייה בישראל, נדחית מסיבות פוליטיות ורגשיות. רוב דוברי העברית אינם מסוגלים להשתמש בשפות זרות, והמחברת מעידה כי היא נתקלת במחזורים של תלמידי אוניברסיטאות ומכללות, המתקשים להתמודד עם מאמרים שאינם עברית.

6. רשלנות

הרשלנות כרוכה בשטחיות, ביחס המזלזל אל המחויבות ובאי נכונות לקבל אחריות. דיבור מוקפד נתפס בפי רבים כהתנשאות. אנשים מתייחסים בבוז אל לשונם של המקפידים בלשונם, כאילו היתה לשון יהירה, מיותרת, לא עכשווית, לא עניינית (אלמוג תשנ"ח: 237-238).

7. אנוכיות

בעבר התבטאה עמדה טובת הכלל לפני בני החברה גם ביצירה הספרותית והשירית בזמר ובפזמון, וגם בשיח הציבורי שננקט באותן שנים. השינוי החל בראשית שנות השבעים, אחרי הנסיקה הקשה מן האופוריה של מלחמת ששת הימים אל מלחמת יום הכיפורים.
גם את השימוש בלשונות זרות בפרהסיה ברחוב הישראלי אני זוקפת להתרכזות הפרט בעצמו ולא בחברה. ברגע שדרישת החברה ל"עברי, דבר עברית!" כבר לא הורגשה כמצוות הכלל, נקט הפרט את דרכו האישית והשתמש בלשונו בפומבֵי - אנגלית, רוסית, אמהרית, ספרדית ועוד. לפני כן נהגו דוברי לשונות זרות להצניע את הלשונות האלה לתחום הבית והם לא התבטאו בהן בציבור, כי הדמות הציבורית של החברה היתה חשובה לכל.

8. מתירנות

המתירנות מתממשת בכל אחד מתחומי החיים, והלשון היא רק במה אחת להופעתה. התרת גבולות הטאבו מתרחשת זה שנים בחברה המערבית, וישראל אינה יוצאת דופן בהקשר זה. חופש הביטוי מאפשר לדוברים לשוחח על הכל בגלוי, גם בצורה הבוטה ביותר, ולא במרומז, כבעבר.

9. קיטוב

העברית של הערבים והעברית של בני העליות המאוחרות (כגון עולים מרוסיה או מאתיופיה) אינה מגלה סימני ייחוד מעבר למה שנמצא אצל לומדי שפה זרה. ההבדל בין דתיים לחילוניים מעמיד סוגים שונים של עברית. ההבדל בין בני עדות המזרח לבין בני העדות האחרות עדיין ניכר למרות הנישואים הבין-עדתיים ולמרות מגמות "כור ההיתוך" שפעלו בארץ. הוא ניכר במיוחד בהיבט הפונולוגי, ועדיין נחוץ מחקר שיבדוק את ההבדלים בתחומי המורפולוגיה, התחביר והשיח (שורצולד תשס"ב).

10. חינוך

מחקרי החינוך גרמו לשינויים בשיטות החינוך וההוראה בהרבה תחומים, כולל תחום הלשון. לדעת המחברתלשון אינה יכולה להילמד רק בדרך העקרונות וההבנה.

"כל מלמד שפה זרה יודע שחשוב אמנם ללמוד את החוקיות, אבל חשוב ממנה ללמוד את אוצר המלים ולשננו, לתרגל את מערכות הנטייה ולזכרן, ואין זכירה אלא חזרה שוב ושוב. כך בלשון זרה, קל וחומר בלשון אם, במיוחד אם אינה נלמדת כלשון תרבות. רק קריאה חוזרת ונשנית בטקסטים ספרותיים, רק שינון של מקורות מופת יכולים להביא להעשרת הלשון באוצר מלים, במבנים התחביריים ובדרכי שיח"

לביבליוגרפיה המלאה ראו מאמר מקורי.