עת-הדעת : האם עידן הלומדה חוזר בצורה מערכתית?

את כתבותיה של אסתי דורון אני קוראת בדרך כלל בעיון ומתוך רגש הוקרה על הנכונות לשתף בידע. אחרי הכל , גם לי יש מה לומר בעניינים שונים, אבל למי יש כוח וזמן?דוקא משום כך חשתי אכזבה רבה למקרא הבלוג האחרון. חשבתי לעצמי: כמה אנחנו ממהרים לבקר, לשפוט ולפסול, אפילו כאשר המידע בידינו – גם לדברינו – חלקי, רדוד ונסמך על כתבת יחצ"נות טלביזיונית של יומן חדשות פופולארי. לגופו של דבר – גם אני צפיתי בכתבה, אך שלא כאסתי וכותבי תגובות נוספים, אני מכירה את הסביבה הלימודית שנבנתה ב"עת הדעת", צפיתי בשעור שהתקיים עם תלמידים, שמעתי מורות ומנהלות שהטמיעו אותה בבית ספרן ואף התנסיתי בהפעלתה הן כ"תלמידה" והן כ"מורה". וכמנהלת לשעבר של אלפא,התיכון הוירטואלי של מטח אני מאמינה שיש לי גם פרספקטיבה ויכולת השוואה.ואמנם, בהסתמך על מקורות ראשוניים אלה אני יכולה להעיד כי אנשי עת הדעת אכן פיצחו משהו , ויצרו מערך למידה-הוראה מתוקשב שלם (ולא תרגול וחזרה בלבד) שיש בו הבטחה . אם זה בשל ההתייחסות למגוון רחב של רכיבי השעור ותכנית הלימודים או בשל חוזקם של הכלים לניהול הלמידה הניתנים למורה, אם תודות לגמישות המתאפשרת וגם בשל האפשרות להוסיף, לחדש, לשנות – התחושה היא ששווה לנסות כי יש כאן משהו אחר שלא היה קודם לכן בסביבות למידה דומות. השעור המתוקשב במתכונת עת הדעת אינו מייתר את המורה – ההיפך הוא הנכון: למורה תפקיד מרכזי בניהול ובתמיכה בתהליכי הלמידה, אלא שבשונה משעורים מתוקשבים אותם מפתחים מורים בכוחות עצמם, השעור (מערך השעורים) נשען על ידע ומומחיות שאין ולא יכולה להיות למורה.הן המורה איננה מתכננת לימודים, לא עורכת לשונית ומידענית ואף אינה בקיאה בתכנות וביישום אפליקציות טכנולוגיות שונות. על כן המורה נשארת בתפקיד החשוב המיועד לה – היא הפדגוגית של השעור, היא המנחה והיא ה"אפשרית". ו-לא, אין לי כל קשר לשיווק, אינני מאנשי עת הדעת ואפילו יש לי ביקורת על היבטים שונים בתכניתם.

הוספנו לסיכום את הפרספקטיבה של טובה מיטלמן-בונה לגבי סביבת עת-הדעת . חשוב מבחינתנו לראות את כל הצדדים .