על תשלומי הורים, אוטונומיה חינוכית ושיוויון הזדמנויות בחינוך

** לפי פסק הדין, האפשרות לגבות תשלומי הורים אינה פוגעת בהכרח בזכות לשוויון בחינוך

** לא נמצאה הצדקה בהכרח להחיל מדיניות של "השוואה כלפי מטה" בחינוך

** למשרד החינוך יש סמכות להסדיר גביית תשלום תמורת תל"ן (תוכנית לימודים נוספת), גם אם תוכנית זו נלמדת כחלק מהלימודים במוסד החינוכי או לקראת בחינת הבגרות

** ניתן לגבות תשלומים תמורת מרכזי למידה להשלמת פערים ותמורת מקצוע בחירה מוגבר בתנאי שלא נגבים כספי תל"ן עבור מקצועות החובה או מקצוע הבחירה הראשון והשני

** ניתן להסדיר תשלומי תל"ן גם במוסדות ייחודיים אפילו אם התל"ן משולבת במהלך יום הלימודים ברמה הכיתתית או הבית-ספרית

** עם זאת, יש לוודא שלתלמידים יש חלופה שאינה תלויה בתשלום או שקיים פתרון בעניין תכני התל"ן לתלמידים שהוריהם אינם נושאים בתשלום

** ניתן להסדיר גבייה בעבור תוכני העשרה בפורמט של רכישת שירותים מרצון ובתנאי שתכנים אלה אינם נחוצים לבחינת הבגרות או תורמים להצלחה בהן

בית המשפט העליון פסק לאחרונה בנושא, שמעסיק את מערכת החינוך מזה זמן רב: האם יש פסול בגביית תשלומים עבור "חינוך אפור", דהיינו פעילויות ותכני חינוך המתווספים לתוכנית הלימודים המחייבת. אלה כוללים, למשל, מגמות מיוחדות (אמנות, טכנולוגיה, מנהיגות וכיו"ב); תוכניות לימודים ייחודיות (כמו בתי ספר דמוקרטיים או אנתרופוסופיים); תוכניות תורניות בבתי ספר ממלכתיים-דתיים; שעות העשרה ועזרי לימוד משוכללים. שאלה נוספת שנבחנה בפסק הדין היא האם משרד החינוך מסדיר את תופעת גביית התשלומים עבור ה"חינוך האפור" באופן חוקי וסביר (בג"ץ 5004/14, 6214/14 ג'קלין נ' משרד החינוך ואח').

לקריאה נוספת:

השוואה כלפי מטה בחינוך

ההפרטה במערכת החינוך בישראל: הזדמנות לתיקון חברתי מערכתי או תמונת ראי של החברה?

ד"ר ניר מיכאלי על מגמות הפרטה במערכת החינוך בישראל

העותרים טענו, שמשרד החינוך מוסמך לאשר גבייה עבור תוכנית נוספת (תל"ן) רק כשהיא מנותקת לחלוטין מתוכנית הלימודים הרגילה הן מבחינת המועדים בהם היא ניתנת והן מבחינת החומר, שנלמד בה. בית המשפט דחה טענה זו וציין, כי הביטוי "תוכנית נוספת" יכולה לעסוק בלימודים רגילים. כמו כן, בית המשפט לא השתכנע בטענה לפיה יש להעביר תל"ן רק לאחר יום הלימודים. כך, נקבע, כי שעות "נוספות" יכולות להיות מוצעות אחרי יום הלימודים, לפניו או במהלכו.

העותרים טענו שאין זה סביר שהמדינה, שמחויבת למימון החינוך הממלכתי ולעיקרון השיוויון נותנת יד לגביית תשלומים היוצרים חוסר שיוויון, בפרט בהינתן העלאת סכומי הגבייה המותרים לתל"ן בשנים האחרונות. כן נטען, שמשרד החינוך אינו אוכף די הצורך את ההוראות למניעת פגיעה בלתי סבירה בשיוויון וכי היעדר האכיפה מוביל לתפיסה שהתשלומים הינם תשלומי חובה ולא תשלומים אופציונליים. מנגד, המשיבים טענו, שאין לאסור לחלוטין על גביית תשלומי ההורים שנתקפו בעתירה מכיוון שהדבר יגרור פגיעה משמעותית באוטונומיה בחינוך של הורים.

למרות דחיית טענות העותרים בנוגע לתל"ן, ציין בית המשפט כי קיומה של סמכות לאשר גבייה עבור התל"ן אינו מהווה "צ'ק פתוח" לגביית סכומי עתק עבור מספר לא מוגבל של שעות תל"ן וכי יישום סביר של סמכות זו כולל הגבלה על מספר השעות המותר וכן וידוא שהתל"ן לא תשפיע על תוכנית לימודי החובה או תגרע מאיכותה. בית המשפט הוסיף כי במקום שבו כתוצאה מקיומם של מרכזי למידה יותר תלמידים זוכים ל"השלמת פערים" בהשוואה למצב שבו נאסר על מרכזי הלמידה האלה לפעול איכות החינוך מקודמת ושיוויון ההזדמנויות הפתוחות בפני התלמידים מוגבר.

המתח בין חוק לימוד חובה לחוזרי מנכ"ל

לפי חוק לימוד חובה, תש"ט – 1949, מי שחל עליו לימוד חובה לפי החוק זכאי לחינוך חינם במוסד חינוך רשמי. עם זאת, מותרת גביית תשלומים מסוימים מהורי התלמידים לפי חוזר מנכ"ל (משרד החינוך, 2002). הורי הילדים משלמים עבור ביטוח תאונות אישיות ובחלק מהרשויות המקומיות גם עבור שירותי בריאות השן. תשלומי הרשות כוללים גבייה עבור סל תרבות, מסיבות וטיולים. תשלומים אלה כפופים לאישור ועדת החינוך של הכנסת. מעבר לכך, ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון (בג"ץ 6914/06 ארגון הורים ארצי נ' מדינת ישראל), קיימת אפשרות לגבות תשלומים נוספים ללא אישור מראש של ועדת החינוך של הכנסת, אף שבפועל הסכומים המרביים לגבייתם מובאים לידיעת הוועדה. תשלומים אלה הם עבור "תכנית לימודים נוספת" (תל"ן) ו"רכישת שירותים מרצון".

במונח תל"ן הכוונה היא לתכנים שמתווספים לתכנית הלימודים הרגילה וללימודי החובה. תוכנית זו מופעלת מעל לתקן השעות של המוסד ובהתאם לרצון ההורים. הפעלתה נעשית משום שהיא עונה על צרכים נוספים וצרכים ייחודיים של בית הספר.

המושג "רכישת שירותים מרצון" מתייחס לרכישה של שירותים, שמוצעים על-ידי ביה"ס, כדי לחסוך בהוצאות באמצעות רכישה מרוכזת או שהם ניתנים לנוחיות ההורים. גבייה עבור שירותים אלה חייבת לקבל את הסכמת כל ההורים, שמקבלים את השירות ואת אישור המפקח על בית הספר. הכלל הוא שאין מחייבים את ההורים לקבל את השירות או לשלם עבורו. מטרת השירותים היא להעשיר את עולמם התרבותי-ערכי של הילדים, למשל חוגים או עלון כיתה; או להוזיל עלויות, לדוגמה רכישה משותפת של ספרי לימוד או תלבושת אחידה.     

בית המשפט מציין, כי אין מחלוקת בנוגע לקיומה של סמכות משרד החינוך להתיר גביית תשלומי הורים במוסדות חינוך רשמיים. מכאן, שהשאלה בעתירה זאת היא אילו תשלומים נכללים במסגרת סמכות זו. בעניין זה, מעיר בית המשפט כי יתכן, שהדרך לפרט ולהסדיר את הנושא הזה אינה בקובץ אקלקטי של חוזר מנכ"ל ונהלים אלא בחקיקה ראשית כשחקיקת המשנה וחוזר המנכ"ל יתייחסו להיבטים האופרטיביים, למשל בנושא שיעור הסכומים המותרים, דרכי גבייתם וכיו"ב. חקיקה כזו אינה קיימת כיום. קבלת עמדת העותרים המבקשת לשלול באופן גורף את הסמכות לאסדר נושאים שלא קבועים בחקיקה ראשית משמעה איון נהלים רבים שמסדירים את פעילות מערכת החינוך.

בפסק הדין מצוין כי בפועל מוסדות רבים התעלמו מהוראות חוזר התשלומים הכללי. כך, הורים נדרשו לשלם סכומים העולים על המותר; תשלומי ההורים נוצלו למטרות אחרות שלשמן נגבו; ובחלק מהמקרים התשלומים נגבו על-ידי עמותות הורים ולא על-ידי המוסדות עצמם. בעקבות זאת, דוח מבקר המדינה המליץ על גיבוש מדיניות כוללת להסדרת הנושא (מבקר המדינה, 2012). בעקבות קריאה זו, פרסם משרד החינוך חוזרי מנכ"ל בנושא "גביית תשלומי הורים ושכר לימוד במוסד חינוך שאינו רשמי יסודי, וגביית תשלומי הורים עבור מקצועות לימוד ברמה מוגברת, תכנית לימודים נוספת תורנית ובמוסד חינוך ניסויי וייחודי" ובנושא "שימוש תלמידים באמצעי קצה לצורכי למידה".

בפתח פסק דינו מעיר בית המשפט כי התשתית הנורמטיבית בתחום החינוך לוקה באי-סדר. דברי החקיקה השונים התקבלו לפני עשרות שנים במציאות חברתית-כלכלית שונה, ועליהם נוספו עשרות חוזרי מנכ"ל. כך, הורה שיבקש להבין את תמונת הזכויות והחובות בתחום החינוך ייאלץ ללקט את ההוראות השונות טיפין-טיפין מתוך שלל ההוראות הקיימות.   

שוויון בחינוך וכבוד האדם

העותרים בעתירות אלה טענו כי חוזרי המנכ"ל בנושא תשלומי הורים פוגעים בזכות החוקתית לשיוויון בחינוך וגורמים להשפלה בליבת כבוד האדם של תלמידים, שהוריהם לא רוצים או לא יכולים לעמוד בתשלומים הנוספים; כי תשלומים אלה מנוגדים לאיסור מפני הפליה מטעמים כלכליים; כי הם פוגעים במטרות החינוך ובכללן המטרה להעניק שיוויון הזדמנויות לכל ילד ולטפח חתירה לצדק חברתי במדינת ישראל. כן נטען, שהזכות לאוטונומיה הורית יפה במסגרת התא המשפחתי בו במישור הפרטי, אך לא במסגרת החינוך הציבורי הממלכתי.

בית המשפט מפנה להכרה של הזכות לחינוך כזכות יסוד וכזכות בת לזכות לכבוד האדם (ברק, 2014), אך מציין כי השאלה אילו מהיבטיה של הזכות מהווים זכויות חוקתיות שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, נפסק כי הזכות לשיוויון בחינוך מוכרת כזכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד האדם (בג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת; בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שר החינוך; בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך).   

במענה לטענת העותרים לפיה הזכות לשיוויון בחינוך נפגעת כאשר תלמיד אחד מקבל חינוך "איכותי" יותר מתלמיד אחר גם אם זה האחרון נהנה במקביל מחינוך חינם, ציין בית המשפט, כי תיתכן פרשנות נוספת מצמצמת. לפי פרשנות זאת, הזכות לשיוויון בחינוך מקיפה רק את השיוויון בחינוך חובה חינם ומכאן שכל תוספת חינוך שלה זוכים תלמידים אחרים אינה פוגעת בזכויותיהם המוגנות של יתר התלמידים. בית המשפט אינו מכריע בין טענת העותרים, המהווה פרשנות רחבה של החוק לבין הפרשנות הצרה שציין וקובע, כי העותרים לא עמדו בנטל להוכחת הפגיעה בזכות החוקתית כיוון שטענה זו נטענה ללא גיבוי באסמכתאות וללא התייחסות לפרשנות האחרת.

לצד זאת, בית המשפט מציין, כי ניתן למצוא תמיכה לפרשנות המצמצמת של הזכות החוקתית לשיוויון בחינוך. נפסק, כי הגישה המקובלת בפסיקה ובספרות היא שלא כל מציאות בלתי שיוויונית מצביעה בהכרח על פגיעה בזכות לשיוויון, במיוחד בסוגיות הקשורות לאי שיוויון כלכלי (מדינה, 2016). לכן, לא די בהצבעה על אי שיוויון כלכלי בתוצאה כדי להוכיח פגיעה בזכות החוקתית. מכאן, שבית המשפט נמנע מלפסוק כי העתירה שלפניו מבססת פגיעה בזכות חוקתית.

בכל הנוגע לזכות ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם ואמונם, בית המשפט מציין כי זכות זו זכתה אף היא להכרה חוקתית (בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך) לצד ההכרה בזכות הילדים להשפיע על חינוכם שלהם, במיוחד ככל שהם מתבגרים (פרי-חזן, 2014).

השוואה כלפי מטה

בעתירה הנוכחית, העותרים טענו כי לא רק שישנה פגיעה חוקתית בזכות לחינוך אלא שיש לפתור פגיעה זו באמצעות מדיניות של "השוואה כלפי מטה" (leveling down), דהיינו שלילת יתרונות חינוכיים מתלמידים עם אמצעים מפני שחבריהם ללימודים אינם יכולים לממנם (הראל בן שחר, 2017; Kotzee, 2013). בית המשפט מעיר, כי האסטרטגיה של "השוואה כלפי מטה" אינה מקובלת כיום בתחום החינוך ובכלל. זאת עוד, המציאות מלמדת על דוגמאות רבות לאסטרטגיה הפוכה: "השוואה כלפי מעלה" בחינוך, דהיינו סיוע לחלשים או הסרת חסמים העומדים בפניהם. כמו כן, הצוות החינוכי לא נדרש לתעדף בין תלמיד שמשלם תשלומים נוספים לבין תלמיד אחר, ואינו צפוי להפיק רווחים מהעדפות תלמידים ששילמו. בית המשפט מציין, כי מדינת ישראל אינה יכולה להתעלם מהנעשה בעולם ולכן היא אינה יכולה להרשות לעצמה להקריב את איי המצוינות שבתוכה לטובת עקרון השיוויון בחינוך. בית המשפט קובע כי המדיניות של "השוואה כלפי מטה" מורכבת מבחינה אידיאולוגית והיא גם פוגעת באופן בלתי נמנע באוטונומיה ההורית לחינוך.

זאת ועוד, בית המשפט מעיר, כי גם אם יש להחיל את מדיניות "ההשוואה למטה", הרי שאין זה בטוח שהיא הייתה מחזקת את השיוויון בחינוך. כך, ניתן לטעון, כי התלמידים המבוססים פחות יפגעו מביטול תשלומי ההורים כיוון שבפועל חלק גדול מההורים שמשקיעים כספים בחינוך מגיע מהמשפחות החלשות. כמו כן, ביטול התשלומים עלול שלא להשפיע על המשפחות המבוססות. אלה עלולות לעזוב את החינוך הציבורי ואת הרשויות המקומיות החלשות ולעבור לחינוך הפרטי או להשלים את החינוך הציבורי באמצעות חוגים ומורים פרטיים. לפי טענה זו הזליגה המתוארת החוצה תפגע בתלמידים שיישארו ברשויות החלשות. הטענה היא, כי ההשקעה הכספית של ההורים בחינוך מביאה לחינוך טוב וערכי יותר.

בכל מקרה, הואיל ולדעת בית המשפט העותרים לא הביאו ראיות מספיקות לתמוך במדיניות "השוואה כלפי מטה" ולאור השאלות הרבות שמדיניות זו מעלה, בית המשפט אינו מוצא לנכון לדון בטענה, הנוגעת אליה.

בנוסף, בית המשפט מעיר, כי נושא השיוויון בחינוך מושפע גם מחוזקה או מחולשתה של הרשות המקומית. על כן, המאבק להקטנת אי השיוויון בחינוך אינו מתמצה בסוגיית תשלומי ההורים אלא הוא רחב יותר וכולל גם מדיניות נוספת של משרד החינוך לצמצום הפערים, למשל דרך סל טיפוח לאוכלוסיות מוחלשות, ביטול הליכי מיון, סבסוד צהרונים וכיו"ב.

לסיכום חלק זה, בית המשפט פוסק כי העותרים לא הוכיחו שנעשתה פגיעה בזכותם החוקתית לשיוויון באמצעות חוזרי המנכ"ל, המסדירים את נושא תשלומי ההורים וממילא אף אם הייתה פגיעה כזו, לא הוכח שהדרך להתמודד איתה היא באמצעות מדיניות של "השוואה מטה".  

הוספה של מקצוע בחירה שלישי בתשלום

בכל הנוגע להוספה של מקצוע בחירה שלישי בתשלום, טענו העותרים כי קיים פסול במתן היתר גבייה עבור עניין זה כיוון שהוא משדרג את תעודת הבגרות של חלק מהתלמידים – אלה שיכולים לשלם עבורו.

בית המשפט הגיב לטענה זו וציין כי ישנם תכנים שלמידתם היא חובה, למשל מקצועות הליבה ומקצועות החובה לבגרות ומכאן שהם מתוקצבים בהתאם; ישנם תכנים שאינם חובה אך משרד החינוך מתמרץ את למידתם על אף זאת, למשל מקצוע בחירה שני לבגרות, שזוכה לתקצוב; וישנם תכנים שמשרד החינוך מתיר מבלי לספק לכך תמריץ, לדוגמה הרחבות לתוכנית סל התרבות הארצית.

הקושי במקרה זה הוא שמצד אחד, מתן ציון בגרות במקצוע מוגבר יתמרץ תלמידים לבחור בו אך עלול לפגוע בשיוויון; מצד שני, הימנעות מהכרה במקצועות המוגברים בתעודת הבגרות תגביר את השיוויון אך תפחית במספר התלמידים הלומדים תכנים אלה. בית המשפט מקבל בעניין זה את שקול הדעת של משרד החינוך בעורכו איזון בין האינטרסים הנוגדים ואינו מוצא לנכון להתערב בכך. מכאן, שהחלטת המשרד לאשר גבייה הן בנוגע למרכזי למידה הן בנוגע למקצועות מוגברים אינה חורגת ממתחם הסבירות.

בתי ספר ייחודיים

העתירה מתייחסת גם לבתי ספר ייחודיים. אלה מוגדרים כבעלי "אני מאמין" בית-ספרי מערכתי שממנו נגזרת פדגוגיה, תוכניות לימוד ופעולות הקשורות ביישומן ושעוסקים במתן ביטוי לחדשנות חינוכית. דוגמאות לבתי ספר אלה כוללות בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים, בתי ספר לאמנויות ועוד. העותרים טענו שבתי ספר אלה נתפסים כתופעה בלתי רצויה של תהליכי ההפרטה בישראל והם עומדים בסתירה גדולה לערכי הסולידריות ושיוויון ההזדמנויות בחברה. לטענתם, גם אם תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות יכלו לקבל מלגה ולהירשם למוסדות אלה קיים פסול בכך שהם נאלצים לחזר על הפתחים ולבקש "חסדים" ממוסדות החינוך, זאת בנוסף להנחה שאוכלוסיות מוחלשות מתקשות לעמוד על זכויותיהן.

בית המשפט קובע, כי מוסדות ייחודיים מיישמים שיטות לימוד מיוחדות שפיתחו ומקדמים ערכים אחרים על חשבון הצלחה אקדמית בלימודים. אין הם יוצרים אפליה על בסיס חברתי-כלכלי אלא מעניקים משקל גדול יותר לאוטונומיה בחינוך מאשר סוגי תל"ן אחרים, כמו מרכזי למידה או מקצוע בחירה מוגבר. בכך בתי ספר אלה אמנם טומנים בחובם סיכון ליצירת הפרדה בין תלמידים מקבוצות אוכלוסייה שונות ולפגיעה בלתי סבירה בערך השיוויון בחינוך, אך הדבר תלוי בשאלה אם הם פועלים בהגינות ובהוגנות ואם הם מקדמים הטרוגניות ככל האפשר. עצם קיומם אינו בלתי חוקי או לא סביר.

רכישת שירותים מרצון

בכל הנוגע ל"רכישת שירותים מרצון", המוגדרים כשירותים שמוצעים כדי לחסוך בהוצאות על-ידי רכישה מרוכזת או שניתנים לנוחיות ההורים, למשל תלבושת אחידה, השאלת ספרי לימוד וכיו"ב – אלה אינם מוגדרים כתל"ן. נקבע, שאף שהחוק אוסר על גבייה בעד לימודים אין הוא אוסר על גבייה של תכנים חיצוניים לתוכנית הלימודים או עבור ציוד שהתלמידים יכולים להיעזר בו במהלך הלימודים.

בעתירה גם נפסק, שבניגוד לטענת העותרים לא הוכח חוסר סבירות בנוגע למאמצי האכיפה של משרד החינוך בנוגע לפיקוח על ניתוב תשלומי ההורים למטרותיהם המוצהרות או לוועדות החריגים המוסמכות לאשר גבייה חריגה בנסיבות מסוימות.

סיכום קביעות בית המשפט העליון בעתירה:

• לא הוכח שעצם האפשרות לגבות תשלומי הורים פוגעת בזכות לשיוויון בחינוך.
• אין הצדקה להחיל מדיניות של "השוואה כלפי מטה".
• למשרד החינוך יש סמכות להסדיר גבייה של תל"ן, גם אם התוכנית הנוספת נלמדת כחלק מהלימודים במוסד החינוכי או לקראת בחינת הבגרות.
• ניתן לגבות תשלומים עבור מרכזי למידה להשלמת פערים ועבור מקצוע בחירה מוגבר בתנאי שלא נגבים כספי תל"ן עבור מקצועות החובה או מקצוע הבחירה הראשון והשני.
• ניתן להסדיר תשלומי תל"ן גם במוסדות ייחודיים אפילו אם התל"ן משולבת במהלך יום הלימודים ברמה הכיתתית או הבית-ספרית.
• יש לוודא כי לתלמידים יש חלופה שאינה תלויה בתשלום או שקיים פתרון בעניין תכני התל"ן לתלמידים שהוריהם לא נושאים בתשלום.
• ניתן להסדיר גבייה עבור תוכני העשרה בפורמט של רכישת שירותים מרצון ובתנאי שתכנים אלה אינם נחוצים לבחינת הבגרות או תורמים להצלחה בהן.

בית המשפט מדגיש, כי במתח בין שיוויון בחינוך ובין אוטונומיה של ההורים אף אחד מהערכים אינו מוחלט. לכל הפחות יש להכיר בכך שלא ניתן להתגבר לחלוטין על "כוחות השוק" בחינוך כך שעדיף לרסן אותם ולפקח עליהם. מצד שני, המגמה הרצויה היא לא ליצור בדלנות סקטוריאלית במסדרת החינוך הממלכתי-ציבורי.

הגשת העתירות הגבירה את מודעות הגורמים הרלוונטיים ואף שמאמצי משרד החינוך להפחתת עול תשלומי ההורים עומדים במבחן הסבירות, בית המשפט מעיר כי ראוי לשקול מתן רוח גבית נוספת לגורמי האכיפה ולגורמים המעניקים מלגות למשל כדי לוודא פיקוח יעיל על תשלומי ההורים.

השופט אלכס שטיין הצטרף לשופטים עמית ומינץ בהמלצתם לדחות את העתירה. הוא הדגיש, עם זאת, כי דרישת העותרים לאכוף מדיניות של "השוואה כלפי מטה" צריכה להיות מופנית לכנסת ולממשלה ולא לבית המשפט כיוון שהיא מעלה שאלות ערכיות שאין עליהן תשובות מוסכמות או מוסמכות.

ביבליוגרפיה

בג"ץ 6914/06 ארגון הורים ארצי נ' מדינת ישראל (14.8.2007) (נבו)

בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שר החינוך (6.2.2011) (נבו)

בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך (31.8.10) (נבו)

בג"ץ  3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת (17.9.2014) (נבו)

בג"ץ 5004/14, 6214/14 שמשון ג'קלין ואח' נ' משרד החינוך ואח' (נבו) (החלטה מיום 7.8.2019)

ברק, א' (2014). כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה, כרך ב'. הוצאת נבו.  

הראל בן-שחר, ת' (2017). השוואה כלפי מטה בחינוך. עיוני משפט, מ', 172-117.

מבקר המדינה (2012). דוח שנתי 62. (1.5.2012). מאוחזר מתוך: https://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_117/0f439313-a95d-4a4c-8055-93eb87373036/7547.pdf

מדינה, ב' (2016). דיני זכויות האדם בישראל. הוצאת נבו.

משרד החינוך. (2018). תשלומי הורים לשנת הלימודים התשע"ט. מאוחזר מתוך: https://apps.education.gov.il/Mankal/Hodaa.aspx?siduri=93

פרי-חזן, ל' (2014). הזכות לחינוך: קוים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית. משפט ועסקים ט"ז, 151.

Kotzee, B. Educational justice, epistemic justice and leveling down. Educational Theory, 63(4), 331-350.