על חשיבותו של חינוך לאמנות

שי פרוגל, דורית ברחנא־לורנד, מיכל לוי־קרן, סיגל ברקאי . "על חשיבותו של חינוך לאמנות", הד החינוך, גיליון מס' 05, אפריל 2012, עמודים 46-47.


1. הטענה המרכזית של נייר העמדה: החינוך הוא אמצעי להתפתחות אתית של היחיד ושל החברה.

האמנות פותחת ומפתחת מרחב של קשב, מחשבה ועשייה ייחודיים, החשובים לחיי האדם ותורמים להתפתחות האתית שלו.

על החינוך לאמנות להוות נדבך מרכזי בתהליך החינוך הבסיסי של כל ילד, מגן הילדים ועד בית הספר התיכון, ויש להכיר בחשיבותן של מגמות לאמנות ובחיוניותן להתפתחות חיי חברה ותרבות ראויים בישראל.


2. הבעיה האתית של החינוך היום: אינטרסים כלכליים ופוליטיים קובעים היום את אופייה של מערכת החינוך יותר מהתפתחותם האתית של היחיד ושל החברה.

המקצועות הטכנולוגיים ואף הכלכליים נלמדים על חשבון מקצועות הומניסטיים ולימודי אמנות.

היחיד נתפס כבורג במכונה הכלכלית, ומערכת החינוך נתפסת כפס ייצור להכנתם של "ברגים" שיתאימו לצורכי השוק, והיא אף מוערכת לפי מדד זה. לצורך כך פותחו מכשירי מדידה משוכללים הבוחנים את התלמיד מגיל צעיר מאוד וקובעים את ערכו לפי הצלחתו במבחנים אלה.

המערכת החינוכית מעדיפה לקדם רק מקצועות מדידים, ולא זו בלבד אלא שבכל פעם שהיא נוכחת שתוצאותיו של חינוך מדיד בלבד מסוכנות לחברה היא מנסה לתקנו באמצעות תכניות מדידות ל"חינוך לערכים".

כדי להיחלץ ממעגל הקסמים הזה, יש להבין שההתפתחות האתית של יחידים היא התכלית החינוכית העיקרית ואין לממש תכלית זו על ידי ציות לצווים מגבוה. יתרה מזו, אין לכמת אותה לערכים מדידים.

3. חשיבותו של החינוך לאמנות: האמנות משחררת את האדם לחוויה אישית אך רפלקטיבית המעודדת חשיבה ביקורתית ביחס לעצמו ולסביבתו.

האמנות מאפשרת לו התבוננות בעצמו ובנעשה סביבו, שלא מתוך צורך להגיב מידית למציאות עצמה.

יכולת התבוננות זו היא תנאי יסודי להתפתחות אתית, ולכן חינוך לאמנות חייב להיות נדבך חשוב בבניית תכנית המכירה בהתפתחות זו כמטרתו העיקרית של החינוך.

חשוב שהחינוך לאמנות יהיה חלק ממארג החינוך היסודי של כל ילד ולא ייתפס כמותרות להשלמת "ההכשרה מקצועית" בבתי הספר או מקצוע שרק מי שידם משגת ("חינוך אפור") מרשים לעצמם, ואף לא תחום השמור ליחידי סגולה נבחרים בעלי כישרון ייחודי.

הבנת חשיבותו של החינוך לאמנות חייבת לצאת מתוך ההכרה שבתי הספר אינם מכונים להכשרה מקצועית, אלא יסוד מכונן של חיי חברה ותרבות ראויים במדינה.

החינוך לאמנות תורם לפיתוח איכויות אנושיות של חשיבה עצמאית ושיקול דעת ערכי, ולא זו בלבד אלא שהוא מוסיף לחיי האדם רובד של שיפוט אסתטי.

מנקודת מבט קצרת ראות ורוח, החינוך לאמנות עשוי אמנם להיראות כמותרות וכתחום שקשה לאמוד את ערכו, אך מנקודת מבט מרחיקת ראות, שהיא נקודת המבט הנכונה לבחינת ערכו של חינוך, הוא מתגלה כאבן יסוד להתפתחותו של אדם ראוי ושל חברה ראויה.


4. קריאה לאנשי החינוך ולציבור כולו: היחס לחינוך לאמנות יכול ללמד על היחס של החברה לאדם ולתרבות.

האמנות מטבעה מייחסת חשיבות לביטוי האישי של האדם ולניסיונו לתרום את תרומתו הייחודית לתרבות.

חברה שאינה מכירה בערך האתי של היחיד ומבקשת שלא יפתח טעם אישי ושיקול דעת עצמאי היא חברה שלא תעודד אמנות ולא חינוך לאמנות.

מערכת החינוך הישראלית רואה היום בחינוך לאמנות מותרות או חינוך שמתאים לכל היותר לילדי הגן או הכיתות הנמוכות במקרה הטוב. במקרה הרע מתייחסים אליו כאל בזבוז זמן משווע או הפרה של השגרה הלימודית.

ליחס הזה שותפים קובעי מדיניות החינוך, אנשי חינוך, הורים, חלק גדול מהציבור הרחב ואף התלמידים עצמם – שמטמיעים היטב את יחס חברת המבוגרים לאמנות כפי שהוא מתבטא בבירור במערכת שעות הלימוד.

החינוך לאמנות אינו מצוי כלל בחינוך התיכוני, למעט במגמות מיוחדות לאמנות שיש רק במקצת התיכונים ואשר נסמכות גם בדרך כלל על מימון הורים.

בחטיבות הביניים אם יש חינוך לאמנות הוא פרי יוזמות מקומיות של מנהלים, מורים או הורים, ובחינוך היסודי חובה לשלבו, אך בצמצום רב, והוא בדרך כלל חובבני ולא תמיד כפוף לפיקוח מקצועי.

הקריאה לשילוב החינוך לאמנות כנדבך בסיסי וחיוני בחינוך לכול היא חלק מקריאה רחבה יותר לראות בחינוך תהליך של התפתחות אישית ואתית ולא תהליך של הכשרה מקצועית, ודאי לא של תעמולה.

הכרה מעשית בחשיבותו של החינוך לאמנות היא הכרה בחשיבותם של אופקים פתוחים כתנאי הכרחי לפריחתה ולצמיחתה (גם הכלכלית) של חברה.

האומץ לשנות את נקודת המבט ואף ליישם את מסקנותיו של שינוי זה במערכת השעות של התלמידים הוא שיקבע בסופו של דבר אם פנינו כחברה מועדות אל עבר אופקים פתוחים או לעברם של אופקים חשוכים.