עבדים למדידת הישגים
מחבר: מנהלת בית ספר [השם המלא שמור במערכת "הד החינוך"]
עבדים למדידת הישגים. (2012). הד החינוך, פ"ו(2), 30.
מחברת המאמר ( מנהלת ביה"ס ) יוצאת מנקודת הנחה שמטרת העל של הלמידה בבתי הספר היסודיים היא למידה משמעותית של כלל הילדים. אם כן החיסרון הגדול ביותר של המיצ"ב הוא שאנשי חינוך (מנהלים, מורים ומחנכי כיתות) נעשים עבדים למדידת הישגים, במקום לטפח למידה משמעותית, סקרנות, חשיבה, יצירתיות והערכה למקצוע הנלמד.
המיצ"ב בכיתות ב' בנוי משני חלקים הכלולים בחוברת עבודה של כ-32 עמודים. אם במהלך שתי שנותיו בבית הספר הילד נדרש למלא חוברת כזאת בשעה וחצי, הרי שאין כל קשר בין מטלה זו לבין למידה משמעותית, כלומר למידה המערבת רגש, דמיון, עניין, דחף לעשייה. למידה מכוונת מיצ"ב היא למידה משעממת, מנותקת ומיותרת.
נאמר שמטרת המיצ"ב היא איסוף נתונים וקבלת תמונת מצב על הישגי התלמידים בפרישה ארצית. האם אין דרך להגשים מטרה כזאת בצורה אחרת, פחות מזיקה? האם אי אפשר להסתפק בבדיקה מגדמית של רכזי הערכה ארציים, שהם למעשה מדריכי מקצוע שכבר אמורים לעבוד בתוך בתי הספר ככת ולשכלל את הישגי המקצוע שהם אמונים עליו?
אפשר לומר שאין כל נזק להושיב ילדים פעמיים במהלך לימודיהם כדי שימלאו מבחנים. אמירה כזאת הייתה נכונה אלמלא כל מנגנוני המערכת – מדריכים מקצועיים, מפקחי מקצועות, מפקחים כוללים, מנהלים , מורים, מנהלות למיניהן – לא היו מגויסים למען מבחנים אלה מדי שנה בשנה. למעשה, כל מקצועות הליבה בבתי הספר היסודיים מתוכננים לתת "תפוקות" למיצ"בים.
על מי שעיניו בראשו מבין שיש לנו עניין עם כלי בעייתי בלשון המעטה: כלי שיש להתכונן אליו בכל שנה, כלי שלא נותן אמון במורים, שמקשה על תלמידים, שמעמיד את כל המערכת לרשות מפעל ציונים כבר בכיתה ב'.
מחברת המאמר רוצה להגיש את הדבר החשוב ביותר לדעתה: המיצ"ב הורס את מקצוע ההוראה. באקלים של המיצ"ב המורים אינם יכולים ליהנות מההוראה וליצור בה. הם עסוקים בשכלול יכולות המדידה שלהם; האם זו הייתה מטרתם כשהלכו לאוניברסיטה או למכללה ללמוד חינוך והוראה?
משרד החינוך צריך לשנות כיוון ולהשקיע את משאבי המיצ"ב הרבים בקידום הוראה ולמידה משמעותיות – בסביבות למידה יצירתיות, בעזרי לימוד מוחשיים, הלמידה חוץ-כיתתית, בחינוך ערכי, רגשי וחברתי, בתקשוב מתקדם, בכלי מיפוי ובקרה פנימיים, במינוי רכזי הערכה לשירות המורים ולא לשירות "הממלכה".