סר קן רובינסון: כיצד ליצור תרבות עבור למידה בעלת ערך

 Schwartz, K. (2016, August 15). Sir Ken Robinson: How to create a culture for valuable learning. [Web Log Post]. Retrieved from https://ww2.kqed.org/mindshift/2016/08/15/sir-ken-robinson-how-to-create-a-culture-for-valuable-learning/

המאמר סוכם מאנגלית בידי מיכל זרזבסקי ממכון מופ"ת

קיימות עדיין אי-הסכמות רבות לגבי האופן שבו ניתן לשפר את מערכת החינוך כך שילדים יסיימו את לימודיהם עם המיומנויות והנטיות שיזקקו להן כדי להצליח בחיים. הדיונים לגבי רפורמה בחינוך מתרכזים לעתים קרובות באופן שבו יש להתאים את המנגנונים הקיימים, אך מה אם המערכת עצמה יוצרת את הבעיות שהמחנכים וקובעי המדיניות מנסים לפתור? זו התיאוריה המועדפת על המחבר וסנסציית הרצאות הטד, סר קן רובינסון (Ken Robinson).

רובינסון תיאר בכנס השנתי של למידת התמונה הגדולה הנקרא "המפץ הגדול" (Big Bang) את שני עמודי התווך של המערכת הנוכחית – קונפורמיות וציות – החותרים תחת המאמצים הכנים של המחנכים ושל ההורים לצייד את הילדים בביטחון להיכנס לעולם בתנאים שלהם.

החינוך הופך לעדיפות אסטרטגית עבור מדינות המתחרות על יתרון בכלכלה העולמית. מנהיגים פוליטיים יודעים שהדורות העתידיים צריכים להיות מוכנים לעבוד בכלכלה מתפתחת ושהשגשוג של האומה תלוי בכוח עבודה מיומן. דאגות אלה הובילו להשוואות רבות יותר בין מדינות ולניסיונות בתוך מדינות שונות לתקנן את החינוך שמקבל כל ילד.

רובינסון טוען כי הבעיה בגישה הקונפורמיסטית הזו היא שקיים מגוון באוכלוסייה, אך שתכנית הלימודים נעשתה צרה ונותנת כעת עדיפות לסוג של אינטליגנציה המבכר עבודה אקדמית.

"יש הרבה יותר באינטליגנציה האנושית מסוג מסוים של עבודה אקדמית", אומר רובינסון. ו"אם כל תשומת הלב מוקדשת לסוג מסוים של הישגיות, אז אינך אפילו מחפש דברים אחרים שאנשים יכולים להיות טובים בהם". רובינסון מציין שכאשר המערכת מגדירה הצלחה בצורה צרה, היא לא תכלול חלק עצום מהתלמידים שבמקרה אינם טובים במספר הקטן של מיומנויות מוערכות אלו.

"אנו ממעיטים בערך של צורות אינטליגנציה אחרות; וזה דבר רציני", אומר רובינסון. אך אם אלה המעורבים במערכת החינוך ישנו באופן קולקטיבי את מה שנחשב להישג בדרך המכבדת את המגוון הטבעי של החיים האנושיים, אנשים רבים יותר יראו עצמם כבעלי הישגים וידחפו עצמם מעבר לציפיות שנקבעו עבורם.

העיקרון המרכזי הנוסף של מערכת החינוך כיום הוא ציות, אשר רובינסון רואה כמשתקף בצורה הטובה ביותר בתעשיית המבחנים, עסק של מיליארדי דולרים. אך המבחנים מודדים רק את מה שעורכי המבחנים מבקשים למדוד, וכיצד יכולה קבוצה כה קטנה של אנשים לדעת מה יהיה באמת שימושי לתלמידים בעתיד המשתנה במהירות? רובינסון מוטרד מהמגמה של מבוגרים ברגע זה המנסים לחזות את הידע הספציפי שהתלמידים יזדקקו לו. המוקד הנוכחי בלימודי מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה (STEM) הוא דוגמא טובה למבוגרים הרואים היכן נמצאות המשרות כעת ומנסים להתאים את החינוך בהתאם. אך מי יודע אילו מיומנויות עשויות להידרש בעוד 20 שנה?

"העיקרון האמיתי עליו מבוססים החיים האנושיים מבוסס על צמיחה והתפתחות אורגנית", אומר רובינסון. אך מערכת החינוך אינה מתוכננת לאפשר התפתחות אורגנית מסוג זה, אף על פי שהוא מכיר בכך שמחנכים רבים עושים כמיטב יכולתם כדי להגן על צורת למידה זו. "הם עושים עבודה נפלאה משום שהם מאמינים בילדים ובעבודה, אך הם עושים זאת כנגד רוח נגדית", הוא אומר.

חלק מהבעיה היא ריבוי הדעות והיעדר בהירות לגבי מה בדיוק החינוך צריך לעשות. הויכוחים לגבי כיצד לשפר את החינוך ימשכו לרעום משום שברמה הבסיסית המשתתפים לא מסכימים לגבי מדוע (או אם) על הילדים ללכת לבית הספר. רובינסון מאמין בתוקף שיצירתיות היא רכיב מרכזי של מה שמבחין בין בני אדם לבין צורות חיים אחרות על פני כדור הארץ ועל כן המשימה של המחנכים צריכה להיות חשיפת האנרגיה היצירתית הייחודית בתוך כל ילד.

רובינסון מאמין שחינוך הוא "לאפשר לתלמידים להבין את העולם סביבם ואת הכישרונות בתוכם, כך שיוכלו להפוך לפרטים אשר הגשימו את עצמם ולאזרחים רחומים ופעילים". הוא לא מכחיש שלימוד מידע על העולם הוא חשוב, אך הוא אומר שחשוב לא פחות שהתלמידים יבינו את הכישרונות, המוטיבציות והתשוקות שלהם כדי שיוכלו לחיות חיים המספקים אותם. המערכת הנוכחית של קונפורמיזם ושל ציות לא מותירה מקום לסוג זה של חקירה עצמית.

"אנו מקדישים יותר זמן לדיבור על העולם שבחוץ בבית הספר, אך לא די זמן המחייב את העולם שבתוכם", טוען רובינסון. אך השקפת העולם של הפרט קובעת בסופו של דבר באם אדם זה יישאר בבית הספר, יתמיד באתגרים, ירגיש בעל מוטיבציה, מתעניין, מעורב ומסור לעבודה. הכישלון להתמקד בתחושת המטרה של הפרט עשויה אף לתרום לרמות העולות של הדיכאון שניתן למצוא בארה"ב.

רובינסון אינו מכחיש שלחינוך יש מטרה כלכלית, ושחשוב שאנשים צעירים יהפכו לעצמאים ויעמדו ברשות עצמם מבחינה כלכלית. אך כדי לעשות זאת, הוא טוען, לא כולם צריכים ללמוד את אותו הדבר. במקום זאת, עליהם ללמוד להתאקלם מהר, להיות חדשניים, להסתגל לשינוי, לשתף פעולה ומיומנויות גלובליות אחרות שאותן יישמו בכל תחום עבודה שהם נלהבים לעסוק בו. החינוך יכול לסייע בחשיפת התלמידים למסלולי חיים שונים ולתמוך בהם במציאת התשוקות שלהם, בעודו מעניק להם את המיומנויות הניתנות להעברה להתמודדות עם כל בעיה.

טיפוח הצמיחה

מערכת החינוך מושווית בדרך כלל למיכון (mechaniztion), "מודל המפעל", שמטרתו לעצב ילדים בתבניות בקבוצות מבוססות גיל. רובינסון רואה במסגרת התעשייתית מטאפורה טובה יותר משום שהיא עוסקת באורגניזמים חיים. חוות עברו מהמודל האורגני של חקלאות שהעדיפה מגוון ביבול, רוטציה ואדמה פורייה למערכת של יבול אחד אשר בקלות נפל קורבן למזיקים, המומתים בעזרת כימיקלים. המוקד הוא בתפוקה ובתוצרת, אשר גברו עם הדשנים הכימיים. המערכת מבצעת את מה שהיא עוצבה לעשות – היא מפיקה מזון רב, אך על חשבון הסביבה.

באופן דומה, מערכת החינוך התמקדה בהגדלת מספר בוגרי בתי הספר התיכוניים, התפוקה, מבלי לדאוג באם הם הופכים לאנשים שמחים ומסופקים.

"הדרך שבה אתה מגביר את איכות ההתנסות של ילדינו, אפשרויות חייהם, איננה בהתמקדות בתוצרת, אלא בהתמקדות בתרבות בית הספר", אומר רובינסון. עירוב בריא של חונכות, אמנויות, חינוך גופני, תחומי דעת אקדמיים ועוד יוצר את "האדמה הבריאה" באנלוגיה זו, הסביבה שבה הילדים יכולים לפרוח.

רובינסון אומר שכאשר בתי הספר מארגנים את רכיב התרבות נכון, הם הופכים לנכס חשוב עבור הקהילה סביבם. "בתי ספר מעולים מעשירים את הסביבה כולה, את המערכת האקולוגית כולה", אומר רובינסון. אך "בתי ספר שאינם מקבלים את תפקידם בקהילה עלולים לרוקו את כוח החיים מהקהילה". בתי הספר הטובים ביותר מפתחים את המשאבים האנושיים של הקהילה כדי לקדם השקעה רבה יותר, גאווה וציפיות גבוהות.

"אנו משקיעים זמן כה רב בעיכוב והגבלת המורים והתלמידים שלנו שהם בעלי כישרון רב כל כך", אומר רובינסון. ובעוד שלא ניתן להימנע ממערכת שחלקים מסוימים ממנה מבוססים על קונפורמיות ועל ציות, חלקים אחרים מונצחים בידי מחנכים בעלי כוונות טובות פשוט מפני שזו הדרך שבה הדברים תמיד נעשו. רובינסון קורא לכל המחנכים להתבונן במשאבים הזמינים באופן שונה, באופן יצירתי יותר, ולהשתמש בהם כדי ליצור סביבות למידה המאפשרות לתלמידים אינדיבידואליים לשגשג ולפרוח.