נוהגים לפטם את הילדים בספורים ואגדות שאין להם כל קשר עם עולמם הפנימי

נאוה דקל. "נוהגים לפטם את הילדים בספורים ואגדות שאין להם כל קשר עם עולמם הפנימי", הד החינוך, אפריל 2014, כרך פ"ח, גיליון מס' 04, עמודים 62-63

ד"ר נאוה דקל היא היסטוריונית של החינוך העברי

"שאלה: מי מכם יספר מה שקרה אתמול?
התלמידים מספרים.
שאלה: מי מכם יודע לספר מה שקרה לפני חודש, שנה, חמש שנים?
שאלה: בן כמה שנים היית (המִספר) כשקרה מה שספרת לנו?
שאלה: מי מכם יוכל לספר מה שקרה לו לפני עשרים שנה?
תשובה. אף אחד מאתנו לא יספר זאת.
שאלה: מדוע?
תשובה: כי אז עוד לא היינו בעולם".

שיחה זו היא חלק מ"שעורים לדוגמא בהסטוריה" המובאים במאמרו של הפדגוג היהודי־רוסי אהרן כהנשטם (1860–1920). המאמר, "הוראת ההסטוריה בבית הספר העממי", בתרגומו של יצחק ספיבק, התפרסם בכתב העת החנוך בשנת תרפ"ב (1922) וגם הודפס בחוברת מיוחדת בהוצאת קוהלת.

במאמר מנתח המחבר את הקושי והמורכבות בהוראה של מקצוע ההיסטוריה בבית הספר היסודי ומציג את המטרות והאמצעים להגיע ללמידה משמעותית. בראשית דבריו מתייחס כהנשטם לשגיאות הנעשות בהוראת המקצוע לתלמידים הצעירים. כך למשל, הוא מסביר את הקושי של הילדים להבין את מושג הזמן: "כי גם יחידות הזמן הקטנות, כמו חֹדש, אין הילדים תופסים אותן אלא בהגיעם לגיל של תשע שנים, ואיככה זה יבין התלמיד את המלים: 'מאת שנה', 'אלף שנה' וכיב"ז? המושגים האלה נקלטים במחו של הילד לאט לאט, בסיועו של המורה".

למידה משמעותית, לדברי כהנשטם, יוצאת מתוך עולמם של התלמידים ומבהירה מושגים מורכבים בעזרת תופעות המוכרות להם מחייהם. כדי שיבינו את מושג העבר, חשוב שהמורה ישוחח אתם על קורות חייהם, יבקש מהם שישאלו את הוריהם מה עבר עליהם בחייהם ושיספרו על כך בכיתה. התלמידים ירכשו הבנה של תהליכים והתפתחות בחיי האדם מתוך שיחה והסתכלות על שינויים שחלו בלבוש, בבתים, במזון, בכלי מלאכה שבסביבתם הקרובה. הבנה של מוסדות חברתיים ומשטרים הם יפתחו מתוך הסתכלות על המשפחה, בית הספר, העיר שבה הם גרים וכדומה.

כשמדובר באמצעי הוראה, העיקר בעיני כהנשטם הוא "המוחשיות". שכן שיחה מופשטת תישכח מהר, אבל "השומע ספור אמנותי או הרואה תמונה אמנותית חי ומרגיש עם היוצר במאורעות המתוארים. רק בדרך זו נוצרים מושגים מוצקים שלעולם לא ימחו".

ההמחשה מפעילה את התלמידים, ובאמצעות שאלות ותשובות הם מגיעים לידי הכרת "הרעיון הפנימי, ולא רק את 'ספור המעשה' המלבב". כהנשטם ממליץ שאם יש באזור בית הספר מוזיאון היסטורי או אתנוגרפי "צריך המורה להשתמש בו ביד רחבה".

 עד כאן מחזק כהנשטם את חשיבותה של שיטת "ההסתכלות" ברוח משנתם של הפדגוגים פסטלוצ'י ופרובל ואת ערכה של למידה המפעילה את חושיהם של התלמידים. הדברים האלו נשמעים לנו היום מוכרים ומובנים.

***

היבט אחר, פחות מקובל, העולה ממשנתו של כהנשטם, הוא האוטונומיה המוחלטת שצריכה להיות למורים, כדי שיוכלו לממש הוראה משמעותית. עמדתו זו באה לידי ביטוי ברעיונותיו על תכנית לימודי ההיסטוריה.

מובן שגיבוש תכנית לימודים מחייב הגדרה ברורה של מטרת הלימוד. את המטרה צריך לקבוע לא אחר מאשר המורה: "אחת היא לנו, מהי המטרה שהציג לו המורה: אם לעורר את הרגש הדתי או הלאומי, או לפתח בתלמיד את כשרון ההבנה של ההשתלשלות ההסטורית, או ענינים אחרים מעין אלו, ובלבד שהמורה יכיר את המטרה הכרה ברורה".

כהנשטם מותח ביקורת חריפה על תכנית הלימודים הקיימת שלפיה "נוהגים לפטם את הילדים בספורים ואגדות שאין להם כל קשר עם עולמם הפנימי ושאינם מוצאים כל בת־קול בנשמתם". לדבריו, כדי להחליט מה תהיה תכנית הלימודים על המורה להכיר היכרות עמוקה את עולמם הפנימי של התלמידים, את אישיותם, את משאלותיהם ואת דרגת התפתחותם השכלית.

הוא מסביר כי זו דרישה קשה גם משום שהשקפותיהם ומשאלותיהם של התלמידים עשויות להשתנות משנה לשנה, ולכן ברור שרק המורה יכול להכיר ולהבין את תלמידיו ולהתאים להם את תכנית הלימודים הראויה. קביעת התכנית לא יכולה להיעשות על ידי גורמים מן החוץ.

דבריו של כהנשטם בנקודה זו חד־משמעיים: "אדם מן הצד לעולם לא יהיה בידו להתאים את התכנית למדרגת התפתחותם של התלמידים, שהיא לכל מחבר תכנית כזה בבחינת 'פרשה סתומה'. תכניות מדויקות כלליות תהיינה תמיד חסרות קרקע מחוץ לתחומי הזמן והמקום".

למורה יש חופש ואחריות לקבוע את תכנית הלימודים: "המורה צריך ויכול לדעת לחבר תכנית של הדבר הנלמד על ידו, ורק אז יהיה בן חורין בעבודתו ואחראי לתוצאותיה. עבודת המורה דומה לעבודת האכר: לא די לו לאכר לבור לו זרע מן המבחר; עליו לדעת עוד סגולות הקרקע שנועד לזריעה, את תנאי אקלים המקום ואת כל השנויים הבאים בתקופת השנה. הזהיר בכל אלה מובטח לו שיראה ברכה בעמלו".

***

למידה משמעותית לפי כהנשטם מחייבת אוטונומיה וגמישות של המורה. למידה משמעותית היא תהליך אינטימי המתרחש בין המורה לתלמידיו; היא מחייבת היכרות קרובה של המורה עם הרמה, הצרכים ותחומי העניין של תלמידיו. ככל שהאוטונומיה שלו בקביעת המטרות, התכנים והאמצעים תהיה גדולה יותר, כך תהליך הלמידה יהיה מוצלח יותר.