מצב המורים במדינות OECD : שכר המורים בשבדיה

מצב המורים במדינות OECD : שכר המורים בשבדיה, הד החינוך , יוני 2012 , עמוד 79.

שכר המורים בשבדיה נקבע היום במשא ומתן בין המנהל למורה

אחת הגישות הרדיקליות ביותר למערכות תגמולים יושמה בשבדיה, שם מסתפקת הממשלה הפדרלית בקביעת שכר מינימום התחלתי ומניחה למנהלי בתי הספר לשאת ולתת בנפרד, מדי שנה בשנה, על שכרו של כל מורה ומורה. מורים שמבקשים עזרה במשא ומתן יכולים לשתף בו את נציגי איגוד המורים. הסכם השכר הקיבוצי בוטל בשבדיה בשנת 1995, כחלק מעסקת חבילה שנועדה להגביר את האוטונומיה המקומית ואת גמישות מערכת החינוך. הממשלה התחייבה להעלות את שכר המורים במידה ניכרת לאורך חמש שנים, אבל בתנאי שלא כל המורים יזכו לאותן תוספות שכר. פירוש הדבר שאין רף עליון לשכר; יש משא ומתן מרכזי רק על שכר המינימום הבסיסי, המטפס בהדרגה לפי חוק שכר המורים. המשא ומתן על שכר המורה היחיד מתנהל, כאמור, בעת ההעסקה, ומתבסס על הגורמים האלה: (1) תחומי ההתמחות של המורה: מורים בחינוך העל־יסודי נהנים משכר גבוה יותר בהשוואה למורים בחינוך החובה או בגנים; (2) מצב שוק העבודה: באזורים שיש בהם מחסור חריף במורים השכר גבוה יותר; כך גם במקצועות מסוימים כגון מתמטיקה או מדעים; (3) ביצועי המורה: ההסכם הקיבוצי דורש שתוספות שכר יוענקו על שיפור בביצועים, סעיף המאפשר לבתי הספר להבחין בין שכרם של מורים המבצעים משימות דומות; (4) תחומי האחריות של המורים: מנהלים יכולים לתגמל מורים שעובדים קשה יותר ומקבלים על עצמם משימות רבות יותר מן המצופה.

כיוון שמורים באזורי מחסור או מורים בעלי יכולות מוכחות טובות יותר יכולים לדרוש שכר גבוה יותר, השונות בשכר המורים בשבדיה גבוהה מאוד כיום. תכנית השכר מעוגנת במערכת של מענקים ממשלתיים המבטיחים שרשויות מקומיות עניות יותר יוכלו להתחרות באפקטיביות על מורים ושאר אנשי סגל במגזרי השירותים של הרשות. שבדיה, שהשיקה את מערכת השכר האישי בשנת 1995, מספקת דוגמה מעניינת לניסיון לשלב מסורת חזקה של התאגדות מורים ותהליכי היוועצות עם אפשרויות למתן מענה גמיש ותנאי עבודה לא סטנדרטיים ברמת בית הספר. בראשיתה עוררה השיטה התנגדות חריפה מצד איגודי המורים, אבל היום היא כבר נהנית מ־70% תמיכה בקרב המורים המאוגדים.

הדוח המקורי של ה-OECD:
"Building a High-Quality Teaching Profession: Lessons from around the World", OECD Publishing.
http://dx.doi.org/10.1787/9789264113046-en
© 2011 OECD