מדיניות חינוך בעידן של השקפות סותרות על יעדים חינוכיים

נייר עמדה שנכתב בשנת 2009 ע"י פרופסור דן ענבר , האוניברסיטה העברית בירושלים ( המאמר נכתב לקראת ועידת נשיא ישראל 2009 , "פנים אל המחר" ).

בעבר הייתה אחת המטרות הראשיות של המדיניות החינוכית לקדם שוויון ואחידות במערכת החינוך על ידי צמצום הפער בין המרכז )החינוכי, הרוחני, החברתי והגאוגרפי( לפריפריה. כתוצאה מכך רוב הרפורמות שהוצגו , בפרט בישראל, היו אחידות, ויושמו באורח גורף בכל מערכת החינוך. בעקבות חדירתן של השקפות רב-תרבויות ולנוכח הדרישה לתת ביטוי להבדלים בין המרכז לפריפריה , יש היום פחות לגיטימציה ציבורית למדיניות חינוכית החות רת לקדם אחידות כלל-מערכתית. הדרישה להכיר בגיוון הקיים בתוך המערכת ולכבדה הפכה לנחרצת יותר . לפיכך תלויה הצלחתה של מדיניות חינוכית במידה שבה תצליח לגבש תכניות שיתמרנו בין קבוצות האינטרסים השונות . בזמן שחברות רבות נעשות יותר ויותר הטרוגניות , אתנית ותרבותית, יהיה קשה יותר לגבש מדיניות חינוכית לכידה, וקשה אף יותר ליישמה באורח גורף בכל המגזרים במערכת החינוך.

האם מבחנים בין-לאומיים כגון PISA או TIMSS הם המדד העליון להערכת הצלחה במערכת החינוך ? האם בחינות בגרות הן מדד טוב יותר? לא. במקרה הטוב הן משקפות את הידע שנרכש בבית הספר. אבל בתקופה הדינמית שבה אנו חיים, האם די בכך? שוב, התשובה היא 'לא'.

לנייר העמדה המלא של פרופסור דן ענבר