מאמינים באמנות

איילת פישביין , "מאמינים באמנות" , הד החינוך , אוגוסט 2013 , כרך פ"ז, גיליון מס' 07, עמודים 110-114 .

תהליך הטמעת לימודי אמנות בחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) החל לפני כעשרים שנה ועורר בזמנו חשדנות גדולה. "אני זוכרת", מספרת רויטל שטרן, המפקחת על לימודי אמנות בחמ"ד, "שאנשי חינוך אמרו לאחת המדריכות: 'אתם מקלקלים את הנוער שלנו'. היום טענה כזאת לא הייתה עולה. בתי הספר מודעים יותר ויותר למקום של אמנות במערכת. גם מפקחים וגם מורים מבינים את חשיבות היצירה בתהליך החינוכי".

והתחום פורח. בחינוך הדתי העל־יסודי בישראל יש כיום כמאה בתי ספר עם מגמות לתקשורת וקולנוע; ארבעים בתי ספר עם מגמות תיאטרון; ארבעים בתי ספר לעיצוב גרפי; עשר מגמות מחול לבנות; וכ־170 בתי ספר עם מגמות אמנות.

נוסף על כך ב־15 בתי ספר פועל "בית מדרש יוצר", מסגרת שבה תלמידים לומדים נושאים תורניים ומיישמים אותם ביצירה. בתי הספר המשתתפים בתכנית מקבלים תוספת של שעתיים־שלוש שבועיות. "זה חלק מהאמונה שלהיות יהודי משמעו להיות אדם יוצר", אומר אברהם ליפשיץ, ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך.

ליפשיץ רואה בחיוב רב את הפריחה של לימודי האמנות. "בציונות הדתית היו אולי חששות ותפיסות גלותיות כלפי אמנות", הוא אומר, "אבל הגיע הזמן להשתחרר. יצירה היא ביטוי של הנפש. היא שייכת לעולמו הפנימי של האדם המאמין ולכן היא שייכת לעולם התורה ויש בה אמונה".

עוד בהיותו מנהל אולפנית טבריה, מספר ליפשיץ, הוא תמך בהקמת מגמות אמנות, כולל מחול, דרמה ועיצוב גרפי. "מבחינתי", הוא אומר, "כאשר תלמידת אמנות פלסטית מבטאת את עצמה ביצירה לאחר מות אביה, זה ביטוי שיא של אמונה".

רויטל שטרן מונה כמה גורמים לפריחה חסרת התקדים:

הראשון: התחרות בין בתי הספר. ההורים של היום מודעים, לדבריה, לחשיבות של טיפוח היצירתיות, ובתי ספר שמטפחים לימודי אמנות נעשו מבוקשים יותר. "בתי הספר נותנים מענה לביקוש הקיים בשטח, כך שבסך הכול התחרות מניעה תהליך חיובי".
השני: מעורבות משרד החינוך. מנהל החינוך הדתי, בראשות אברהם ליפשיץ, ומנהל המדע והטכנולוגיה מוכנים לספק לבתי הספר תכנים וגיבוי תקציבי ללימודי אמנות.

השלישי: הצורך לתת מענה לתלמידים חלשים בחינוך העל־יסודי. בבתי ספר רבים, בעיקר של בנים, מגמות האמנות נפתחו כמענה לתלמידים כאלה, והן משמשות "בררת מחדל" לתלמידים שאינם מתאימים לתחומי המדעים או ללימודים תורניים בהיקף מורחב.
עם זאת בתי ספר רבים, בעיקר של בנות, מתייחסים למגמות אמנות בהערכה רבה והופכים אותן, לדברי שטרן, למגמות "קומה שנייה" יוקרתיות "ואפילו למגמות אליטיסטיות".

מה זה "קומה שנייה"?

שטרן: "זה מבנה לימודי שבו תלמידות שלומדות כימיה או פיזיקה יכולות ללמוד גם במגמה יצירתית. שיטה זו מאפשרת לבתי הספר לשלב תלמידים טובים במגמות האמנות השונות".

מדוע היחס ללימודי אמנות בישיבות שונה מהיחס באולפנות?

"להורים של בנים קשה להסכים שהילד הטוב שלהם ילך ללמוד אמנות במקום מקצוע שיוכל אחר כך להמשיך אתו באוניברסיטה, משפטים למשל. הם תמיד שואלים: 'מה הוא יעשה עם זה אחר כך?'. ההבנה שלא חייבים להכפיף את כל מה שלומדים בתיכון למה שעתידים ללמוד באוניברסיטה או לנתיב שבו יבחרו התלמידים בהמשך חייהם עדיין לא התנחלה בלבבות".

יחסם של בתי הספר ללימודי אמנות נמדד בשלושה פרמטרים מרכזיים: כמה שעות מוקדשות לנושא, מיקום השעות במערכת, בבוקר או אחר הצהריים, ורמת המורים המיועדים ללמד את המקצוע. "אנחנו כמשרד", מוסיפה שטרן, "משתדלים לפקח ולבדוק שהשעות שהוקצו לאמנות מבוצעות הלכה למעשה. אנחנו מארגנים כנסים והשתלמויות לכל המורים, לא רק למורים הדתיים, אבל יש לנו עוד הרבה מה לעשות".

בנות לא רוקדות בנוכחות האבות

אחד הביטויים לשינוי ביחס ללימודי אמנות בחמ"ד הוא היחס למחול. בשנים האחרונות נפתחו מסלול הכשרת מורות למחול במכללת אורות באלקנה ומגמה למחול באולפנת אמונה לאמנויות בירושלים.

תרצה בן יצחק, רכזת מגמת המחול באולפנה בירושלים ומדריכה פדגוגית במסלול למחול במכללת אורות, היא בת הקיבוץ הדתי עין הנצי"ב. "עין הנצי"ב הוא קיבוץ פתוח מבחינה תרבותית", מספרת בן יצחק, "החינוך שלנו כלל חשיפה לאמנויות. עשיתי בגרות במחול בסטודיו האזורי – אולפן חומה ומגדל בעמק בית שאן, אבל כשבאתי לבית הספר לקבל את החתימות הדרושות, היה רב חדש שהביא אתו רוח תורנית והוא עיקם פרצוף. הגענו להסכמה שאבחר לעבד נושא מהתנ"ך, ואני מיד הסכמתי, כי לכל נושא יש ביטוי בתנ"ך. המשכתי את לימודיי באקדמיה למחול בירושלים. אף על פי שריקוד בסביבה חילונית נתפס כצמצום ההיבט הדתי, כוויתור, אני חשבתי שזו הזדמנות לפריצת דרך, הזדמנות לקחת את הכלים האמנותיים ולהכניס בהם את הערכים של העולם שלי".

מגמת המחול היא המגמה הצעירה ביותר באולפנה לאמנויות בירושלים. בן יצחק: "המגמה הוקמה כמענה לביקוש מצד התלמידות וההורים. במשך הזמן הביקוש רק עלה והמגמה משכה הרבה תלמידות חזקות. יש משהו במחול שמושך אליו את הבנות; הדיאלוג, האתגר הפיזי, בדיקת גבולות היכולת, המשמעת. במחול הן צריכות להקדיש 16 שעות ללימודי המגמה, לעומת שמונה שעות במגמות אחרות, ובכל זאת הביקוש רב".

בשל רגישות הנושא, מחול נלמד מתוך התאמה לאורח החיים הדתי, והרקדניות נדרשות לוויתורים שנובעים מאורח חייהן – למשל האיסור להופיע לפני גברים. בן יצחק: "בהתחלה היו אנשים שהיה להם קשה מאוד לראות את הבנות רוקדות, אבל לי ולצוות הייתה אמונה במה שאנחנו עושים והאמנו שנדע להעביר מסרים שלא יבלבלו את התלמידות".

איך עושים את זה?

"אנחנו עובדות אתן על המקום הפנימי, על זהות ועל האמונה האישית. אנחנו לא מצנזרות אותן בפן הדתי, אלא בודקות כל נושא יחד אתן, בדיאלוג".

איזה נושא למשל?

"פישוק, למשל. גמישות בריקוד משמעותה שלפעמים צריך לעשות פישוק. אז אנחנו בודקות אם עובר מסר לא הולם. אנחנו מלטשות את התנועות כדי לסייע לבת לומר את מה שהיא רוצה, לנקות את המסר".

לתחום המחול בחמ"ד יש בעיה: האבות והאחים של הרקדניות אינם יכולים לצפות במחול נשי ולהתפעל מהבת. כמו כן הבנות עושות גם את התפקידים הגבריים בריקוד. בן יצחק: "ברור שכאשר מעלים ריקוד 'בועז ורות', היה עדיף אם בועז היה רקדן ולא רקדנית, אבל אלו הפשרות שאנחנו עושים".

פרויקט הגמר לבגרות במחול עובר אישור של רב. הבנות משוחחות על הנושא עם הרב וכשהן מגיעות לקטע הפיזי, הרב יוצא מהחדר. "הוא בודק את הנושא מהצד ההלכתי, ולא מהפן המקצועי", מסבירה בן יצחק.

להערכתה, מגמת המחול באולפנה היא סיפור הצלחה. הבנות לומדות תחום שהיה עד כה סגור לבנות דתיות, וממשיכות באורח החיים שאליו חונכו. בן יצחק: "הבנות שלנו מתחתנות, מביאות ילדים ולא מוותרות על ערכיהן".

מתי הבנים ירקדו?

"יש מכללה למחול לגברים, 'כל עצמותיי תאמרנה', אבל אין מגמות מחול לבנים. זה נראה עדיין כחזון אחרית הימים".

מי מפחד מעירום

הישיבה לאמנויות ומדעים בשדרות רוטשילד בתל אביב היא מוסד מוביל בתחום לימודי אמנות לבנים. הישיבה עברה כמה גלגולים וסבלה ממחסור בתלמידים, עד שלפני כעשר שנים הוסיפו הרב בני פרל ויצחק נתן, מי שניהל בעבר את בית הספר החילוני לאמנויות "תלמה ילין", מגמות אמנות, גם בחטיבת הביניים וגם בחטיבה העליונה.

מגמות האמנות (מוזיקה, קולנוע ואמנות פלסטית) מושכות אליהן בשנים האחרונות תלמידים רבים, גם ממקומות מרוחקים דוגמת מודיעין, נתניה ואורנית.

מיקי קוקולביץ', רכז המגמה לאמנות פלסטית: "המגמות לאמנות הן מגמות תובעניות. התלמידים נדרשים להקדיש הרבה שעות ולעשות פרויקט גמר, אבל זה לא מרתיע אותם. אלה תלמידים שהנושא מעניין אותם, תלמידים שיודעים מהי אמנות, שמחויבים לאמנות ורוצים לעשות אמנות".

קוקולביץ' אומר שמפתיע לראות שעם העלייה ברישום למגמות האמנות עולה גם הרישום למגמות המדעים. "אולי זה קשור לחשדנות הדתית לאמנות. כאילו ההורים אומרים לילדיהם: 'מעניין שיש אמנויות, אבל אתם תלמדו מדעים".

קוקולביץ', דתי ובוגר המדרשה לאמנות במכללת בית ברל, מעיד על עצמו כי בחר באמנות לאחר התלבטות: "רציתי ללמוד אמנות אבל אמרתי לעצמי, מה אוכל לעשות עם אמנות? ולמדתי גאוגרפיה. לא חשבתי שאהיה מורה, אבל אני אוהב את ההוראה וטוב בזה. אני עצמי עושה אמנות, ואני לא מרגיש שהאמנות מחברת אותי לקב"ה. גם שופט דתי לא חושב בכל פסק דין על הקב"ה. אולי צריך דווקא להוציא את האמונה מהאמנות ואז יהיו פחות חששות. אני רואה הורים שמפסיקים את לימודי האמנות של הבנים ואומרים 'די, מספיק, עכשיו הוא צריך ללמוד משהו באמת חשוב כמו מדעים'. אני חושב שהם טועים, כי הם מונעים מהילד לעסוק במה שהוא אוהב ולממש את עצמו. היום אנחנו חיים בעידן שאמן יכול לפרנס את עצמו בכל מיני מקצועות. גרפיקה, למשל, או עיצוב".

תפיסת ההוראה במגמה לאמנות פלסטית היא מקצועית. קוקולביץ': "המורים באים מראש עם תפיסה שאמנות היא שפה בפני עצמה, והיא אינה חייבת להשתלב עם לימודים אחרים. באותו אופן, לימודי קודש צריכים להילמד בפני עצמם ולא צריך לשלב אותם בלימודים אחרים. תלמיד שבא מהעולם הדתי עושה את הסנכרון בעצמו והחיבור הוא אותנטי".

עם זאת תחום האמנות הפלסטית מציב בעיות לא פשוטות. "אנחנו משתדלים לא לצנזר", אומר קוקולביץ', "אבל לפעמים נתקלים בבעיות. היה מורה לצילום שנתן משימה לביים סצנות מהתנ"ך. שני תלמידים בחרו בנושאים בעייתיים. אחד בחר את הרגע שבו אדם מבין שהוא עירום, והשני בחר סצנה שבה דלילה גוזרת את שערו של שמשון (>>>). הצילומים הובאו לראש הישיבה, כי לא היה אפשר להציג בתערוכה צילומים כאלה בלי להצית אש. התקיים דיון מה כן ומה לא. הוחלט שהצילום של אדם יוצג והצילום של שמשון לא, כי התמונה של שמשון יותר חושפנית".

התלמידים האלה לא התאכזבו?

"התלמידים שלנו מודעים לזה שהם נמצאים בישיבה ויש מותר ואסור, אבל הדיון על מה מותר ומה אסור נעשה בצורה גלויה. אנחנו רוצים שהם יבינו שצריך להתחשב ברגשות הצופה".

עם זאת קוקולביץ' סבור כי "הטיעון שתלמידים יתפקרו עקב החשיפה ליצירות הוא טיעון בעייתי. אסור לפחד מחשיבה. ראש הישיבה אמר לנו פעם: 'כרוחב הידיעה וכרוחב האופקים כך רוחבה ועומקה של האמונה. לדעתי, תלמיד דתי שלומד שש שנים אמנות פלסטית יכול לראות יצירה עם עירום ולהבין את הקונטקסט. הרי בטלוויזיה ובשלטי חוצות הוא יכול לראות יותר עירום. האיסור להתעסק עם עירום הוא קצת צביעות. אחד הדברים היפים אצלנו בישיבה זה שיש לנו מורים לא דתיים וראש הישיבה מחייב אותם לבוא בלי כיפה. המסר שלנו הוא: אל תזייף דתיות, אל תתחפש".

"האמנות לא מפריעה לאמונה"

ארנה סגל, מדריכה ארצית לאמנות בחמ"ד ורכזת המסלול להכשרת מורים לאמנות במכללת תלפיות: "כאשר הייתי תלמידה באולפנית תל אביב לא העזתי לבחור במגמת אמנות, שהייתה אז נושא עדין ומוזר. למדתי חשבונאות ושנאתי את זה".

אז איך הגעת לאמנות?

"כשהתחתנתי בעלי אמר: 'אולי תעשי מה שבא לך?', ואז הלכתי ללמוד אמנות במדרשה לעיצוב פנים. אחר כך עברתי ללימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב, והתחלתי ללמד אמנות בתיכונים דתיים. באותה תקופה כבר היו מגמות אמנות בחינוך הדתי, אבל לא בתפוצה גדולה כמו היום. המצב משתנה".

עד כמה?

"היום יש מסלולים להוראת אמנות במכללות הדתיות להכשרת מורים; נפתח בית הספר 'פרדס' ללימודי אמנות גבוהים; ונפתחות מגמות אמנות בתיכונים. זה תחום שהמגזר הדתי הפקיר עד השנים האחרונות, וללא הצדקה. אמנות חייבת להיות שייכת לשמאל? אי אפשר שהמתיישבים ייוצגו גם באמנות? אני מקיימת אורח חיים דתי למהדרין, אבל בעניין האמנות, כשאני יושבת בוועדות מקצועיות, אני רואה שיש חיבור ביני לבין אנשים שאינם מקיימים אורח חיים דתי. החשיבה דומה. האמנות לא מפריעה לאמונה".

גם סגל מודה שלימודי אמנות בחמ"ד מזמנים בעיות, למשל אילו יצירות מותר ללמד ואילו אסור. בחינוך הממלכתי מורים יכולים לבחור את היצירות, אבל בחינוך הדתי יש רשימת יצירות מחייבת ולא פעם מתעוררים סביבה קונפליקטים.

סגל: "יש הרבה מורים דתיים שטוענים שלא חייבים להראות יצירות עירום ולא חייבים ללמד יצירות אמנות בעייתיות. יש שתוקפים את המורים לאמנות על הרקע הזה".

הרעיון לפתור את המחלוקת בלימוד אמנות יהודית לא מקובל על סגל. "זה מחזיר אותנו לגטו. כמורה, בחרתי להראות חלק מהיצירות הבעייתיות והתייחסתי לזה כאל הזדמנות לדבר עם הבנות על דימוי גוף, למשל. אבל עשיתי את זה רק מול הבנות. זו בעיה מערכתית שצריכה להיפתר, ואני חייבת לציין שהמשרד והמפקחת עושים הכול כדי לפתור אותה".