מאבקי כוח בחדר המורים כגורם המעכב שינוי חברתי

מטלון, עמי. "מאבקי כוח בחדר המורים כגורם המעכב שינוי חברתי". החינוך וסביבו, שנתון מכללת סמינר הקיבוצים, ל"ג, תשע"א, 2011, עמ' 9- 33.

סיכום עיקרי המאמר:

בציבור יש דעות רבות לגבי מורים, ורובן מתאפיינות בהכללות מוגזמות ובנקודת מוצא שלילית למדי. יחד עם זאת, ולמרות שחלק הארי של הציבור חשוף באופן בלתי אמצעי לקהל המורים בתוקף היותו תלמיד או הורה לתלמידים, נדיר למצוא מישהו שמגדיר את המורים כציבור המצוי תחת דיכוי עקבי (Subordinate Group).
הטענה המרכזית הנבחנת במאמר זה היא כי מערכת החינוך, וליתר דיוק גייסות של פקידים ומפקחים, מגובים בכוח פוליטי רב ובוועדי עובדים המונעים מאינטרסים זרים, בנו מערך מורכב ומתוחכם של מנגנוני דיכוי פסיכולוגיים ופרקטיים כלפי המורים. בחינה זו התבצעה באמצעות התייחסות לאירוע שארע בבית הספר בו מלמד החוקר, אירוע פתאומי, שקשה להחיל עליו אוטומטית את ההנחיות המקובלות. רק כאשר אירוע כזה מתרחש, ניתן לבחון את ההתמודדות של המורים מול מה שנחזה בעיניהם כסמכות, ולנתח את הדרך שבה הם מקבלים החלטות תחת לחץ אל מול אותה סמכות. לאחר שייפרסו אירועי המקרה, ייבחנו תגובותיהם של המשתתפים השונים ואת הסיבות שהביאו אותם לאותן תגובות.

תיאור המקרה

רקע בסיסי לגבי סקרי אקלים: הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) הוקמה במטרה לשמש הגוף המוביל והמנחה המקצועי של מערכת החינוך בתחומה. הרשות הוקמה כרשות עצמאית פנים-ממשלתית, במעמד של יחידת סמך מתוגברת במשרד החינוך, המדווחת ישירות לשר החינוך. בשלב מסוים קיבלה ראמ"ה החלטה לבצע, במסגרת פעילותה השוטפת, גם סקרים שנתיים המכונים בשפה המקצועית "סקרי אקלים". סקרים אלה נכללים במסגרת מערך בחינות המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרי), המנוהל על ידי ראמ"ה, וכולל גם מבחני הישגים במקצועות שונים בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. תוצאות סקרים אלו מתפרסמות מדי שנה במסיבות עיתונאים חגיגיות, והן אמורות לשקף תמונת רוחב של מערכת החינוך כולה בתחומים הנבדקים.

כלי המדידה המקובלים למדידת אקלים חברתי הם סקרי עמדות, הבודקים מה תלמידים, הורים ומורים חושבים על בית הספר.
עמדת משרד החינוך לגבי אנונימיות השאלונים: נמצא כי יש לכאורה תמימות דעים מקיר לקיר במשרד החינוך בכל הנוגע לחשיבותה של האנונימיות במילוי סקרים בכלל ושאלוני אקלים אישיים בפרט. ההנמקות לכך הינן משפטיות, מוסריות, ומקצועיות-פרקטיות כאחד.

עובדות המקרה: במסגרת אשכול ב' של שנת תש"ע נקבע, כי תלמידי כיתות ח' בבית הספר בו מלמד הכותב ימלאו את שאלוני הסקר במסגרת שיעורי המחנך. הודעה לקונית על כך פורסמה זמן רב מראש, בלי לציין כלל שהסקר הנוכחי עומד להיות שונה מהותית מכל קודמיו, בכך שבפעם זו יידרשו התלמידים למלא את שמם המלא ותעודת הזהות שלהם. לנוכח הדרישה החריגה, עצר כותב המאמר את הסוקרת מלבצע את הסקר, וזו האחרונה הגיבה בתוקפנות נמרצת. מאותו רגע החל מחול שדים, במהלכו התרחשו שלושה תהליכים במקביל: הסוקרות פנו אל מנהלת החט"צ (החטיבה הצעירה); המחנך עדכן את שאר המורים בחדר המורים לגבי השינוי בסקר; התלמידים העבירו את המסר לשאר תלמידי השכבה בזמן ההפסקה. כאשר החל תמה ההפסקה, והסוקרות נכנסו לכיתות נוספות – הן נתקלו בהתנגדות גוברת והולכת מצד התלמידים לשתף פעולה עם הסקר המאפשר את זיהוי המשתתפים בו. רכזת השכבה עברה מכיתה לכיתה, הודיעה לתלמידים שהם חייבים למלא את הסקר ואת השמות, ובמקרים מסוימים שבהם סירבו תלמידים להזדהות – זיהתה אותם בשמם עבור הסוקרת.

התגובות של המורים עמם דן כתב המאמר היו חלוקות: כאשר מנהלת החט"צ, הרכזת, או אפילו הסוקרות מטעם ראמ"ה היו נוכחות – המורים שתקו. כאשר שוחח איתם הכותב באופן אישי, הם הביעו בפניו את הסכמתם לעמדתו העקרונית, וחלקם אף אמרו שינחו את הכיתות שלהם בדומה לאופן בו הנחה את שלו. אולם לכותב ידוע רק על מורה אחת נוספת שהתייחסה לנושא מעבר לעריכת הסקר עצמו באותו יום בבית הספר.
המחנך, תשוש מנטלית ופיזית, ניגש בסוף היום אל מנהלת בית הספר והציע לה את התפטרותו על רקע ההערות אשר הוטחו כלפיו בחדר המורים. המנהלת דחתה את הצעתו, ולאחר דיון קל, החליט לעדכן את הורי התלמידים באמצעות דואר אלקטרוני לגבי אירועי אותו הבוקר.

רקע תיאורטי

שני חוקרים – שני מושגים: כדי לנתח את אירועי הסקר בבית הספר, ואת תגובותיהם של המעורבים בזמן האירוע עצמו ולאחריו, מתייחס הכותב למספר מושגים מתוך עבודתם של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (Bourdieu) ושל ג'יימס סקוט (Scott), פרופסור לאנתרופולוגיה ומדעי המדינה מאוניברסיטת Yale בארה"ב – שניהם חוקרים שעיקר פעילותם במחצית השנייה של המאה העשרים.

ה"הביטוס" של בורדייה – התיאוריה של בורדייה יוצאת מנקודת הנחה לפיה בני אדם הנמצאים בשדה חברתי מסוים מתנהלים באופן יומיומי ברמת מודעות נמוכה. לדעת בורדייה, פעילותם היומיומית של חברי הקבוצה מבוססת על סכמות של פעולה המוטמעות בהם תוך כדי הכשרתם לעבודה וקליטתם המעשית במסגרתה. ייחודו של מושג ה"הביטוס", כפי שמגדיר אותו בורדייה, הוא שהסכמות הנכללות בו אינן נכפות על חבר חדש בשדה החברתי על ידי המעמד או הדרג בעל הסמכות או המדכא, אלא על ידי פרטים ותיקים יותר הפועלים זמן רב יותר באותו שדה חברתי ספציפי. המניע המרכזי של הוותיקים בשימוש ה"הביטוס" והנחלתו הלאה טמון במאבקי כוח סמויים, אך משמעותיים ובלתי פוסקים, בתוך תחומי השדה החברתי של הקבוצה הנדונה. מכאן, עוצמתו הגדולה של ה"הביטוס", אם נחזור לחדר המורים, היא בהשפעה התת-מודעת שלו על חברים חדשים בקבוצה למץ את דגמי ההתנהגות וסכמות החשיבה האופייניות לקבוצה, בלי להעביר אותם תחילה דרך מסננת ביקורתית או רציונאלית כלשהי. כך הופכים החדשים לחלק מן הקבוצה הוותיקה, ו"מכים" בתורם את מי שהגיע אחריהם, בלי להבין מדוע. "ככה זה פה" הופך להיות המוטו, שלא לומר המנטרה, של הקבוצה כולה. עוד טוען בורדייה, כי החדשים בקבוצה יהיו עסוקים כל כך בהסתגלות ל"הביטוס" ובהישרדות בשדה החברתי, שאין שום סיכוי שיוכלו להוביל שינוי ממשי.

ה"אינפרה-פוליטיקה" של סקוט – ג'יימס סקוט מגדיר מונח זה כשיח סמוי המקביל לשיח הפוליטי הגלוי, כמו שהצל מקביל וצמוד לגוף. כמו שלדיכוי ולשררה יש פן מטריאלי ופן סימבולי, כך גם בבחינת התנגדות המדוכאים לאותה שררה ניתן למצוא את אותם שני פנים. הפן המטריאלי הוא הפרקטיקות השונות של התנגדות גלויה לדיכוי, בעוד הפן הסימבולי מרוכז בזרמים התת-קרקעיים הסמויים של השיח האינפרה-פוליטי. בניגוד לחוקרים הסבורים כי השיח הסמוי, ולעתים השיח המוסווה, מהווים מעין "שסתום ביטחון" דרכו יכולים המדוכאים להוציא קיטור ובכך להימנע מהצורך בהתנגדות גלויה, משוכנע ג'יימס כי ה"אינפרה-פוליטיקה" מכשירה את הקרקע ומובילה בהכרח להתפרצותה של התנגדות גלויה, ולעתים קרובות אף אלימה. תפקידו של השיח האינפרה-פוליטי בשדה החברתי הוא תפקיד מאחד, היוצר תרבות של התנגדות משותפת אשר אינה נגלית לעיני המעמד או הקבוצה המדכאת עד להתפרצותה, אלא היא מעין סוד משותף של המדוכאים.

נקודות מבט על האירועים

של הכותב עצמו: הכותב, בוגר תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, עבד כעשר שנים בתחום הידע והשדה החברתי של עולם המשפט. בגיל 33, לאחר נישואיו והיותו בעל אמצעים, עשה הסבה לעולם החינוך, והחל לעבוד בתור מחנך ומורה להיסטוריה בחטיבה הצעירה של בית הספר בו הוא מלמד מזה ארבע שנים.
עמיתיו של המחנך לחדר המורים סבורים ככלל כי המפתח ל"אומץ" אותו הפגין באותו הבוקר הוא העובדה שהמשכורת שלו ממשרד החינוך איננה המשענת הכלכלית של ביתו, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לאבד את משרתו בגין מאבק עקרוני, בעוד רובם אינם יכולים. הכותב אינו מקבל טיעון זה על פניו, מכיוון שהמורה המנסה להתנגד לסמכות הנחזית אינו צפוי בחלק הארי של המקרים לכל סנקציה ממשית מבחינת תנאי עבודתו.

כותב המאמר טוען כי מקור הכוח אותו הפגין במקרה הסקר, נובע בעיקר מכך שדפוסי המחשבה וההתנהגות שלו לא עוצבו במערכת החינוך. הסכמות המניעות אותו באופן תת-מודע הן אלו הנובעות מן ה"הביטוס" של עולם המשפט והעסקים, שבו הפגנת כוח היא תנאי הכרחי להישרדות, והשיח הכוחני אינו זר לאף אחד מהחברים בקבוצה. כאשר חבר חדש מצטרף לשדה החברתי-מקצועי של עולם המשפט, הוא אינו סופג מסביבתו נורמות של כניעות וחשש, כמו בחדר המורים, אלא דווקא סכמות התנהגות של טיעון ושכנוע.

נקודת המבט של עמיתיו להוראה : משיחותיו של כותב המאמר עם מורים באותו יום ובשבועות שלאחר מכן, עלו מספר תגובות שחזרו על עצמן:

* התחושה המרכזית ששידרו המורים היא של חשש, פחד מפני הסמכות על כל אופני ההתגלות שלה. הם חששו מעימות עם גורמים ממשרד החינוך ומהבעת דעתם בחדר המורים, והעדיפו "לתת לדברים לעבור בשקט".

* את ההנמקות של המורים לחשש ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: ראשית, קיים חשש מיצירת תדמית של מרדנות או בעייתיות לעצמם. שנית, המורים מקבלים ללא ערעור כל אמירה של מי שנחזה בעיניהם כדמות סמכותית, גם כאשר הם עצמם יודו כי הדברים מופרכים, או בלתי הגיוניים בעליל.

* בשתי נקודות מרכזיות שמרו המורים על שיח עמום ועל שימוש במושגים מעורפלים: כך בכל פעם שהתייחסו לסנקציות שהמערכת עלולה לנקוט כלפיהם ("נשלם על זה ביוקר", "אסור לעשות כך" וכולי); כך גם בהתייחס לזהותה של המערכת עצמה. המורים לא הבחינו בשום שלב של השיחות בין הנחיה שנתנה מנהלת החט"צ, לזו של מנהלת בית הספר, סוקרות ראמ"ה או כל גורם אחר. כל ציון של הוראה או הנחיה, אמתית או בדויה לגמרי, נעשה ללא בירור של מקור הסמכות.

* כאשר המורים עמם שוחח הכותב חשו שנדחקו לפינה, וכי אין להם תשובות או הצדקה רציונאלית מוסרית לפעולותיהם או לעמדתם, הם פנו למתקפה ישירה, עליו ועל עמדותיו.

לבסוף, אסור לשכוח כי ניתן גם לטעון כי באותו מועד המורים לא היו מודעים לכך שההנחיות שקיבלו בנוגע לסקר היו מוטעות ולא חוקיות, ולכן פעלו כפי שפעלו, אך גם בטענה זו יש לפחות שתי סתירות מהותיות: ראשית, אמנם המורים לא ידעו את המצב החוקי, אבל בשום שלב הם אפילו לא הטילו ספק או ניסו לברר האם יש ממש בטענות שהעלה המחנך בפניהם. הסתירה השנייה, והמדהימה יותר, היא שגם שבועות לאחר המקרה, כאשר הוכח מעבר לכל ספק כי נעשתה טעות על ידי ראמ"ה – כמעט איש מבין המורים, למעט אחד או שניים, לא שינו את עמדתם לגבי אירועי אותו היום, אלא הודו בפה מלא כי היו נוהגים באותה דרך בדיוק לו חזר המקרה על עצמו כעת.

נקודת המבט של רכזת השכבה ומנהלת השכבה הצעירה: מצבן של הרכזת וסגנית המנהלת רגיש ובעייתי מאוד. מצד אחד, מדובר במורות, קרי, חלק מציבור המורים, ומצד שני, הן חלק משדירת הניהול בבית הספר. מה תהא עמדתן של בעלות התפקידים מבין המורות, כאשר האינפרה-פוליטיקה של המורים פורצת והופכת לאקט של התנגדות גלויה?

של מנהלת בית הספר - המנהלת לא ראתה את הדברים באותה רצינות שבה התייחס אליהם כותב המאמר. היא התייחסה אל האירועים עצמם באירוניה ששמורה למי שהתנסתה באירועים מעין אלה פעמים רבות. עם זאת, ניתן גם באופן תיאורטי להעלות את האפשרות שהמאבקים שהיא ערה לקיומם בתוך חדר המורים יכולים לחזק במידה רבה את השליטה שלה על סגל המורים, ושהיא, כחלק מן המעמד בעל הסמכות, עשויה להרוויח תועלת ממשית מקיומו של ה"הביטוס".

נקודת מבטם של התלמידים: התלמידים לא נמצאו מפוחדים בדומה למוריהם. אולם נדמה כי חלחלה למטה, בהשראת המורים, תחושה של חוסר אונים מול המערכת. תחושה זו באה לידי ביטוי בביטויים כגון "אין מה לעשות" או "שום דבר לא יעזור".

נקודת המבט של ההורים: התמיכה המאסיבית ביותר שקיבל המחנך הייתה מקרב הורי התלמידים. הרטב המכריע של ההורים הביע תמיכה בלתי מסויגת בפעולותיו של הכותב באותו יום, וביקורת חריפה על התנהגות הנהלת בית הספר אל מול סוקרות ראמ"ה. מעניין לראות כיצד בתפקידם כהורים, האנשים מתנתקים מן ה"הביטוס" של השדה המקצועי שלהם, ומאמצים דעה אחידה המונעת ממה שהם תופשים כטובת ילדיהם.

נקודת המבט של משרד החינוך: למרות פניותיו של המחנך למספר גופים ובעלי תפקידים במשרד, תגובת משרד החינוך הייתה דלה, שלא לומר כמעט אפסית. אולם בבחינת מספר נקודות מרכזיות בתגובת משרד החינוך, ניתן לגלות שמדובר בטקסט כוחני ומאיים, המבוסס על חצאי אמיתות ועל הטעיות מתוחכמות: הטקסט מציג את המפקחת ואת המורים כגוף אחד, על אף שמדובר בשני מעמדות נפרדים, בעלי אינטרסים נוגדים; ישנו שימוש בתואר הכולל "משרד החינוך", בלי להבחין בין בעלי תפקידים ויחידות שונות. תואר זה משמש בכדי לשרת את תדמית המשרד כתמנון רב-זרועות העשוי מקשה אחת, חסר פנים, שם או תואר ממשי, ומכאן רב כוח ועוצמה; שימוש בלשון משפטית כדי להציג מידע מטעה ושקרי בעליל כ"עובדה"; הטקסט קובע באופן נחרץ כי כל פעילות של שינוי, התנגדות או מניעה, היא פעילות מוקצית, פסולה ואסורה מכל וכל.

ניתוח ומסקנות

הן בורדייה והן סקוט מנתחים את השדה החברתי במושגים של מאבקי כוח. ההבדל המהותי בין שניהם הוא בהגדרת הכיוון שכלפיו מופנה הכוח: בעוד סקוט מתרכז במאבק של המעמד או הקבוצה המדוכאת, כלומר, מצייר תמונה של מאבק אנכי, מזהה בורדייה מאבק פנימי בתוך קבוצה זו על צבירת נכסי הון מסוגים שונים, משמע מאבק אופקי.

תוצאה סבירה של מצב עניינים זה היא שכל חבר חדש הנכנס אל שדה ההוראה והחינוך, נלכד מיד בין שני המאבקים, האנכי והאופקי. אולם כאן הוא נדון לכישלון בלתי נמנע: אם יתמוך בהתנגדות גלויה כלפי המעמד בעל הסמכות הרי שלא ישביע את רצון ההנהלה, וכפי שראינו במקרה של הכותב עצמו, גם יספוג מיד את האשמותיהם של הוותיקים בגין הפרת ה"הביטוס". אך מצד שני, אם יחליט לאמץ את דפוסי ה"הביטוס", עליו לוותר מראש על כל אפשרות של שינוי הסטטוס קוו המדכא שבו הוא, כמו כולנו, נמצא – קרי נטישת המאבק האנכי והשתקה של השיח הסמוי. התגובה הטבעית היחידה במצב כזה היא כמו זו של צבי הנלכד בפנסיה של מכונית: שיתוק שמקורו פחד.
הדורסנות של משרד החינוך כלפי המורים מוצנעת כיום היטב מאחורי מסך של בירוקרטיה, של נוהל ומנהל תקינים. זהו תהליך מתמשך של יופימיזציה (Euphemism) של הדיכוי, והיא נמצאת בכל מקום, כפי שראינו בבירור בתגובת המפקחת המחוזית לעיל.
אותם מורים צריכים להביט על עצמם במראה מדי יום, ולהסביר לעצמם, ולעתים גם לסביבתם הקרובה, מדוע הם משלימים עם דיכוי מתמשך: עם תנאים נצלניים; עם הנחיות חסרות שחר; עם הנמכתם לדרגה של תת-אנשים חסרי ערך עצמי וכבוד בעיני עצמם ובעיני הציבור. במצב כזה, יותר קל למורים הוותיקים לבצע נטורליזציה של המצב. הם מסבירים לצעירים שזהו המצב הטבעי של הדברים, וכך מחברים אותם לתוך ה"הביטוס" שבו מותר ורצוי לקטר, אבל אסור בשום אופן להטיל ספק במערכת הנוהגת של נורמת והנחיות.
לסיכום, ברצונו של הכותב לנסח השערה רחבה יותר. לטענתו, חוסר תודעת המורים וה"הביטוס" של חדר המורים הם רק סימפטום לתופעה עמוקה הרבה יותר, אשר בה טמון הסיכון האמתי, כמו גם הסיבה המרכזית להידרדרות מערכת החינוך במדינת ישראל. הכותב טוען כי המדינה, באמצעות משרד החינוך, הפקיעה את החינוך מידי המחנכים והפקידה אותו בידי הפקידים. המחנך חדל להיות בעל מקצוע המפעיל שיקול דעת מקצועי, והפך לעושה דברם של פקידי המשרד.

כותב המאמר מביע חשש עמוק ממגמה זו. לדידו, אין זה מתפקידה של הממשלה לחנך את ילדי מדינת ישראל. תפקידה של הרשות הוא ליצור את התנאים המאפשרים את התהליך החינוכי, אך לא להשתלט עליו ברגל גסה. בעשותה כן, הופך התהליך החינוכי ממטרה בפני עצמה לכלי שרת, שלא לומר כלי נשק, במאבקים פוליטיים על אינטרסים אישיים בין בעלי תפקידים וקבוצות כוח בתוך הממשל עצמו. הפיכת סקרי האקלים מאנונימיים למזוהים, בניגוד מוחלט לשיקול הדעת המקצועי-חינוכי, הינו שלב נוסף במאבק זה. ראמ"ה מעוניינת לשלוט בתהליך באמצעות צבירת הידע. מאגר מידע מזוהה של כל תלמיד בישראל יאפשר לה שליטה כזו.

מסקנות הדיון הן כי מורים מתחילים משתמשים בגישה המפקחת לגבי נושאים הקשורים בשליטה ובאלימות. כלומר, הם מייחסים חשיבות גדולה להימצאותם במצב מתמיד של שליטה בכיתות ואינם מתפשרים עם אלימות מכל סוג שהוא. בנושאים הקשורים ליחסי מורה-תלמידה, אמון בתלמידים, משמעת והוראה, המורים נוטים לגישה ההומניסטית

...והמורים? לדעת הכותב, הם הופכים להיות פיונים במשחק "של הגדולים". חדר המורים הופך לשממה שבה לא נשמע עוד שיח "אינפרא-פוליטי" של התנגדות, או הבעת עמדה נחרצת. מדוע אנו מתפלאים, אם כך, שמעמד המורה מידרדר ועמו פניה של מערכת החינוך כולה?