לפרוץ גבולות, לקבוע גבולות

רחל אליאור . "לפרוץ גבולות, לקבוע גבולות " הד החינוך , פברואר 2013 , גיליון מס' 04 , כרך פ"ז . עמודים 86-90 .

מאת: פרופסור רחל אליאור

האדם הרצוי בכל חברה הוא אדם המקדש את זכות החיים של כל אדם, המאמין בחופש הבחירה של כל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, לאום או מגדר, לנהל את חייו כרצונו או כרצונה בגבולות החוק והסדר, המאמין בדעת, באמת ובצדק, בשוויון ובחירות כזכות שווה לכל אדם.

האדם הראוי הוא אדם המכבד את החוק ואת המשפט שהטילו בארצו הרשויות שנבחרו כחוק בבחירות דמוקרטיות המקובלות על רוב הציבור מרצונו החופשי. הוא אדם המשתתף בחובות המוטלות עליו כחוק, כאזרח במדינה חופשית דמוקרטית שוחרת צדק, שלום ושוויון, המכבד את המשפט הבינלאומי ומכיר בחשיבותו האוניברסלית, וזוכר שאחריות נגזרת מהמילה אחר.
האדם הראוי הוא אדם המכיר ברבגוניותן של אפשרויות קיום המין האנושי ובדרכי מחשבה שהתפתחו במשך אלפי שנים ומכבד אותן כתחום בחירה, גם אם אינו מזדהה אתן.

האדם הראוי הוא זה שאינו כופה את דעתו על זולתו וודאי שאינו משתמש באלימות כדי לכפות את העדפותיו; הוא מגלה סקרנות כלפי הריבוי התרבותי־לשוני, הדתי־חברתי והאזרחי־קיומי, ומכיר בצורך להיות פתוח למגוון אנושי רחב זה ולנהוג בו ברוחב דעת, בכבוד, בסקרנות, בפתיחות, באיפוק, בפשרה ובסובלנות. החופש לבחור בחירה אינדיווידואלית עצמאית בכל הקשור לאורחות חיים ולאמונות ודעות, לדתות, תרבויות והשקפות, בגבולות חוק אזרחי, הומני, ריבוני, דמוקרטי ופלורליסטי והאיסור לכפות מאומה בתחומים אלה, השמורים כולם לבחירה החופשית של כל פרט בחברה – זו מהות החברה החופשית שצמחה אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה טעם העולם את טעמה המר של טוטליטריות המבטלת את כבוד האדם וחירותו בשמה של אידאולוגיה כוחנית.

החברה החופשית הבתר־מלחמתית מכירה באחריות משותפת בתחומים חיוניים לקיום ברשות הרבים, כחלק מחובות האדם, ובחופש בחירה מוחלט בתחומי הפרט, כחלק מזכויות האדם, וכל בוגר בית ספר ראוי שיזדרז ויפנים הכרה זו והבחנה זו על כל המשתמע ממנה בחיי הפרט ובחיי הכלל.

הבוגר הראוי הוא זה שהפנים את התודעה היסודית האומרת:

א. שבחברה הפתוחה אין לשום אדם, גוף או ארגון אנושי מונופול על האמת. ולכן ככל שירבו בתוך הציבור דעות ועמדות מגוונות החיות בשלום ובסובלנות זו עם זו כך ייטב לכל האזרחים.

ב. לכל אדם זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר, חירות העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים.

ג. לכל אדם זכות שווה לחיים ולכבוד, ללימוד ולהגשמה עצמית; אין אדם אחד עדיף על זולתו בזכות לחיים, לצדק, לחירות לשוויון, לדעת, לאמת, לכבוד ולנגישות לחוק ולמשפט; אין אדם העדיף על רעהו או על רעותו מכוח דתו, גזעו, עדתו, אמונתו או לאומיותו, מינו, צבע עורו, משאביו או לשונו. לשום קבוצה אין בלעדיות סמכות הדעת ובלעדיות סמכות השיפוט מכוח מינה או דתה, גזעה, לאומיותה או צבעה.

•••

האדם הראוי הוא אדם רחב אופקים, משכיל, חכם ובקי בתחומי דעת שונים, אדם בעל סקרנות, השכלה, מידע וביקורת, החשוף לספרות ולשירה, לאמנות ולתרבות, לאמור אדם המשתתף כצופה וכיוצר בביטויי האמנות והיצירה בזמנו ובזמנים קודמים, המשקפים את מיטב רוח האדם.

האדם הראוי מסוגל לגבש דעה עצמאית והשקפה ביקורתית על עניינים הנוגעים לו ולמשפחתו, לקהילתו ולמדינתו על בסיס קריאה מעמיקה של ספרות מגוונת. "אלה היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות", אמר ברוב תבונה המחזאי היווני מננדרוס לפני אלפי שנים. ולהפך, אנשים שהקריאה אינה חלק מסדר יומם – קריאה מרחיבת אופקים, מלמדת על מורכבות הטבע האנושי, מפתחת הזדהות עם קשיים ואתגרים, מטפחת סקרנות ותעוזה, סובלנות, מתינות ואיפוק, יושר, הגינות, נדיבות, אכפתיות וערבות הדדית, מגלה את מרחביו האין־סופיים של העולם ואת הרב־תרבותיות שנוצרה בו במשך אלפי שנים – הם בורים וצייתנים, דלים וצרי אופקים, אנשים שאינם בני תרבות.1

אין כל הבדל מהותי אם קוראים מכרך מודפס, מכתב יד, ממסך מחשב או מכל אמצעי קריאה אחר. העיקרון הוא: "מרבה ספרים מרבה חוכמה ואין חוכמתו של אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", כפי שאמר ר' יצחק קנפנטון (1360–1463), מגדולי חכמי ספרד בדור שקדם לדור הגירוש. לא לחינם המוסד החינוכי שבבוגריו אנו דנים קרוי "בית ספר" – בית של ספר שעשוי תמיד ממילים של שפה, שאת רובה המכריע ירש האדם מקודמיו ולא יצר בכוחות עצמו, מילים שעליהן אמר עמוס עוז: "מה שהקיף אותי לא נחשב. כל מה שנחשב היה עשוי ממילים" ("סיפור על אהבה וחושך", 2002, עמ' 165).

דבריו הנלהבים של הכהן יוסף בן מתתיהו, שנאמרו כאלפיים שנים קודם לכן, בשלהי המאה הראשונה לספירה ברומא, מלמדים על עמדתו של העם היהודי לספרים: "כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס אל הספרים כמו אל מצוות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך" ("נגד אפיון", תשנ"ז).

עמדה זו מייחסת חשיבות ראשונה במעלה למילים ולספרים, לשפה ולספרייה, לקריאה וללימוד, והיא נובעת מההכרה שהמעבר מטבע דומם, אלים ופראי, לתרבות מדברת או ממציאות נטולת שפה וחוק, סדר ומשטר ("ומלאה הארץ חמס") למציאות שיש בה תרבות כתובה, אמנות ושירה, משפט ויצירה, חוכמה ומדע, חוק ומשפט, דת ודין, אמונות ודעות, דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות תלויה במציאותם של ספרים, בקרבה ובנגישות אליהם ובקריאה בהם.

הקריאה, אולי יותר מכל תחום עשייה אנושי אחר, מלמדת את האדם לעמוד על הפער בין המצוי לרצוי, להרחיב את גבולות המובן מאליו ולשנות מושכלות ראשונים, ופותחת לפניו אפשרויות מחשבה חדשות בדבר הקשרים וגורמים, סיבות ומשמעויות לצד התוודעויות מאלפות למרחבי הרוח האנושית על כל גילוייה הבלתי צפויים, המסתתרים מתחת לפני השטח של הוויות חברתיות ותרבותיות מוכרות לכאורה.

הקריאה חושפת לפני הקורא אורחות חיים, עדיפויות והכרעות, דתות ותרבויות אחרות מאלה שנולד בהן באופן מקרי, ומלמדת אותו על המשותף האוניברסלי לכל בני האדם ועל ההבדלים המייחדים אותם בתרבויות שונות, בדתות שונות, בשפות שונות ובלאומים שונים.
הקריאה מלמדת את האדם שלכל בני האדם צרכים פיזיולוגיים שווים (כגון אכילה ושתייה, פרייה ורבייה, גידול ילדים, לינה ומחסה מקור וחום) וצרכים אמוציונליים שווים (כגון אהבה, חיבה וידידות, הזדהות, תמיכה, הכרה, כבוד והתחשבות, אחריות), אולם בכל תרבות וחברה נוצרו פירושים שונים למשמעותם של צרכים אוניברסליים אלה.

הקריאה מלמדת במישרין על נבכי לב האדם בכל התקופות ועל האוניברסליות של הרגשות האנושיים שהאדם לעתים קרובות מתקשה לתת להם מבע גלוי, כגון אהבה ושנאה, קנאה וייאוש, וזורה אור על התנסויות שונות ומשונות, רווחות ונדירות, שניתן להן מבע מילולי עמוק שעמו האדם יכול להזדהות, ולא זו בלבד אלא שהיא גם מלמדת בעקיפין על אנשים ומקומות שהקורא זר להם וממילא מלמדת רבגוניות תרבותית, יחסיות דתית, נדיבות לאחר וסובלנות לזר ולשונה, ומנחילה הכרה בחשיבות הגיוון והריבוי בחיי הטבע ובחיי אדם.
עוד מלמדת הקריאה שבכל חברה הרוצה לשרוד מוטלות חובות שונות בנסיבות משתנות על החברים בה ויש מידה של ערבות הדדית ואחריות הדדית, פשרה והתחשבות מתוך הכרה בחשיבות הכלל המאפשר את חיי הפרטים.

יתר על כן, הקריאה מלמדת שאין בנמצא חברה החיה רק על רטוריקה של זכויות הפרט ועל התנכרות לצורכי הכלל, ואין חברה החיה רק על כוח ועל דיכוי ושורדת ללא חינוך ואמנות, קריאה וכתיבה, תרבות והשכלה.

•••

הבוגר הראוי של מערכת החינוך הוא זה שהצליח לחרוג מגבולות עצמו, צרכיו, רצונותיו ושאיפותיו, דעותיו ועמדותיו ולרכוש תובנה על יחסיותן של עמדות נחרצות הממוקדות בצורכי הפרט ומתעלמות מצורכי הכלל.

הבוגר הרצוי הוא זה שהשכיל במהלך לימודיו לפרוץ את הגבולות האקראיים והמוגבלים של עצמו ולגלות עניין כן בזולתו, במשפחתו, בחבריו, במוריו ובבני כיתתו, בקהילתו, בבית ספרו, בחברתו ובלשונו, בהיסטוריה של עמו, בזיכרונו ובתרבותו. כלומר, הבוגר הראוי הוא זה שרכש סקרנות ואמפתיה אנושית, רוחב אופקים, הזדהות ועניין בחיי זולתו, בהווה ובעבר, הפנים את חשיבות רוחב הדעת, את הגמישות המחשבתית והיחסיות התרבותית ביחס לחייו ולחיי זולתו, והעלה על נס במהלך לימודיו את היושר, ההגינות, האחריות והמחויבות, החריצות, הנדיבות, הערבות ההדדית, הענווה והחמלה ביחסי אנוש, והבין את חשיבותם המכרעת של נימוסים טובים, מאור פנים, התנהגות נאותה, קול שקט ורהיטות דיבור, עדינות והתחשבות בזולת, בכל עת ובכל מקום ביחס לכל אדם.
ערכים אלה, שחשיבות רבה בהם בשמירה על חיי אדם ועל כבודו, הם היפוכם של הגסות והאלימות, האגוצנטריות והתובענות, האתנוצנטריות והשתלטנות, האנוכיות והקטנוניות, העבריינות, הרעשנות והבורות, שרבים מגיעים אתם שלא בטובתם לבית הספר משום שהוריהם לא זכו לחינוך ראוי בשל נסיבות חייהם.

האדם הראוי הוא אדם שמגלה עניין בתחומי דעת ויצירה שונים ומגוונים ומקדיש זמן ומאמץ לחיפוש ידע לשם ידע בשם הרצון לדעת, ללמוד ולהבין ומתמחה לפחות בתחום דעת אחד – תחום שהוא בוחר מתוך נטיית לבו ועניינו, יכולתו וכישרונו, מתוך הכרה שיש עניין בכל תחומי הדעת והיצירה האנושיים, שיש ערך לכל לימוד ותועלת בכל אחד מעיסוקי האדם ומתחומי עניינו, השכלתו, מלאכתו ויצירתו.
עם זאת ראוי לו לבוגר מערכת החינוך לדעת שהחברה איננה מייחסת ערך שווה לרפואה ולאסטרולוגיה, למשפט ולמשחקי כדור, לכימיה ולכתיבת קמעות, להוראה ולמשחקי מזל, למדעי המחשב ולקלפי טארוט, למחקר מדעי הרוח ולהימורים, להיסטוריה או לקעקועים – חרף העובדה שיש חשיבות לכל עיסוק אנושי – משום שיש הבדל במשמעות המדעית, בתועלת האנושית, בתועלת הציבורית, באחריות החברתית ובתרומה התרבותית של העיסוקים השונים העומדים למבחן הביקורת, הידע המדעי, הערך, המוסר והאחריות, התועלת והניסיון האנושי. כפי שההיסטוריה מלמדת, ערכים עשויים להשתנות, וגבולות של היררכיה, טעם, נורמה, ערך וחשיבות עשויים להתחלף מקצה לקצה אף הם; אבל אין חברה שאין לה צורך תמידי ברופאים ובסופרים, במשפטנים ובמשוררים, בהיסטוריונים ובשופטים, במורים ובמנתחים, בכימאים ובמחזאים, בספרנים ובאופטיקאים, בכלכלנים ובחקלאים, באחיות ובעובדים סוציאליים, בפסיכולוגים ומוזיקאים, במתכנתי מחשבים ושחקנים, בפרופסורים ובאנשי מנהל, ברקדנים, בעיתונאים ובבנקאים ובמקצועות רבים אחרים שכולם מבוססי לימוד ורכישת דעת ומיומנות, שיש בהם כדי להועיל לאדם, לסייע לו, להיטיב עמו, להבטיח את שלומו או להעשיר את חייו.

•••

הבוגר הראוי של מערכת החינוך הוא נער או נערה שהפנימו במהלך חינוכם וקריאתם את מורכבות הקיום האנושי, המאוים בכל מקום ובכל עת על ידי מוות, מחלות, אסונות, תאונות ומלחמות, אלימות, פשיעה, התאבדות ואובדן חיים, התאכזרות וכוחנות, ביש מזל, אסונות טבע, מגבלות מלידה, עיוורון, חירשות ונכות, הזדקנות, אובדן שליטה פיזית ונפשית, מחלות כרוניות ופגיעות שונות בגוף ובנפש.

הפנמה זו של הגורל האנושי המשותף נעשית תוך כדי לימודי ספרות והיסטוריה, תנ"ך ושירה, ציור ומוזיקה, פילוסופיה ותיאטרון, המלמדים את האדם על מר גורלה של משפחת האדם (ספר בראשית); על ההתאכזרות האנושית (פרימו לוי, "הזהו אדם?"; יוסף ברודסקי, "המנוסה מביזנטיון"); על היתמות המאיימת ("בדמי ימיה מתה אמי, מעטים ורעים היו ימי שני חייה", כפתיחת סיפורו הידוע של ש"י עגנון, "בדמי ימיה"); על חיים מתוך התמודדות עם מגבלות של יתמות וגורל אכזר (מאיר שלו, "רומן רוסי"; עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"; חיים באר, "חבלים"); על קשיי גיל ההתבגרות (דוד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי"); או על חיים המאוימים על ידי מחלה (אילנה המרמן, "במזל סרטן"; דליה רביקוביץ, "מוות במשפחה"); על ידי מחלת נפש ושיגעון (עגנון, "סיפור פשוט"; על ידי מלחמה (חיים סבתו, "תיאום כוונות"); על ידי רשעות ואכזריות, רדיפה ושעבוד ("יומנה של אנה פרנק"; אלן פטון, "זעקי ארץ אהובה"; הרייט ביצ'ר סטו, "אוהל הדוד תום"; דוד גרוסמן, "עיין ערך אהבה"; על ידי כיבוש ודיכוי (ס' יזהר, "חירבת חזעה"; דוד גרוסמן, "הזמן הצהוב"; אליאס חורי, "באב אלשמס"); או על ידי הדרה ואפליה (דבורה בארון, "פרשיות"; עמליה כהנא כרמון, "בכפיפה אחת"; ברכה סרי, "קריעה" בתוך לילי רתוק, "הקול האחר").

תלמיד המודע לפגיעות מהותית אוניברסלית זו, המאיימת על חיי האדם ועל חיי אהובי נפשו וקרובי משפחתו בכל מקום ובכל זמן, יוקיר את מתת החיים שהוענקה לו ולסובביו, כמו את הבריאות והחופש, ולעולם לא יבזבז את זמנו בדברי הבל בביטול זמן או במעשים חסרי ערך, אלא ינסה ככל האפשר לסייע בידי מי שגורלם לא שפר עליהם בחוג משפחתו וחבריו מתוך מודעות לעובדה שביש מזל, מחלה, אסון, יתמות או מוות, מחלת נפש או נכות עלולים להפוך לנחלתו של כל אדם בִּן רגע, בעתות שלום ומלחמה כאחד.

כל אדם, נער או נערה המכירים בעובדה האוניברסלית שזמנם מוגבל ושחיים העומדים בסימן בריאות וחופש, שמחה ואהבה, דעת אמת וצדק, שלום וחירות, נעורים ואפשרויות בלתי מוגבלות הם זכות נדירה שניתנה למעטים במשך ההיסטוריה ומתנה שאין דומה לה ושאין להקל בה ראש או לנהוג בה בהיסח הדעת ישאלו את עצמם מראשית בית הספר התיכון במה הם רוצים להשקיע את זמנם: ברכישת דעת; בטיפוח כושר גופני; ברכישת מקצוע; ברכישת מיומנות; בלימודים אקדמיים; בלימודי מחשב; בלימוד דת, פילוסופיה ומוסר; בטיפוח כישרון מולד בספורט, במוזיקה, באמנות, במחול, בתיאטרון, בנגינה, בשירה, במכניקה, בגילוף, באריגה, בטווייה, בדפוס, בגרפיקה, בריתוך, בגננות, במתמטיקה, בכימיה, בפיזיקה, בספרות, בתנ"ך, במשפט, בהיסטוריה, בשפות עתיקות, בשפות מודרניות, בהגות יהודית, בפילוסופיה בודהיסטית – ובכל תחום אחר שבית ספר ראוי עשוי להציע.

שאלה מעין זו – במה להשקיע את עצמי – היא בעלת משמעות רבה ויש לעודד את העיסוק בה בצורה פתוחה ושקולה, מתוך הכרה שלאנשים שונים בכל גיל תחומי עניין שונים ומגוונים, ובאופן טבעי כל אדם נולד עם יתרונות ומגבלות ייחודיים לו ושונים משל רעהו, ולכל אדם כישרונות ונסיבות חיים חד־פעמיים שיש להביאם בחשבון, כדי לסייע בבחירת תחום לימודים רצוי של כל תלמיד ותלמידה, מתוך עניין ובחירה ומטרה, שיזכו אותו ואותה באפשרות למימוש מרבי של אנושיותו או אנושיותה ולהגשמה עצמית ולעצמאות כלכלית, חברתית ורוחנית בחברה חופשית המכירה ברבגוניות הקיום האנושי.

•••

מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו.

חובתה של מערכת החינוך לסייע בידי כל אחד מבוגרי ובוגרות בתי הספר להכיר בפער שבין הרצוי למצוי בתחומים שונים בחיי אדם, בחיי החברה ובחיי הארץ והעולם, ולהכשיר בוגרים אלה לבחור באיזה תחום ירצו לצמצם פער זה – בסיעוד או במשפט, ברפואה או במדע, במחקר או בטכנולוגיה, בחקלאות או בהוראה, בצדק חברתי או בקידום המאבק על השלום והשוויון, בתחום הדיאלוג הבין־תרבותי או בתחום האקולוגי וכדומה.

ראוי לבית הספר לחנך לעצמאות מחשבתית, לביקורת מושכלת ולשיקול דעת בכל תחום מתחומי החיים וללמד על מגוון התחומים רבי הערך ותלויי ההשכלה וההתמחות שבהם אדם עשוי למצוא סיפוק ועניין ולתרום לעצמו ולזולתו, לקהילתו ולעולמו.

אין בשום פנים ואופן להיכנע לתמונת המציאות המסולפת הניבטת ממסכי הטלוויזיה, מערוצי התקשורת והבידור או ממסכי המחשב השונים שאנו מוקפים בהם, המוזנים על ידי בעלי אינטרסים מסחריים ויועצי תקשורת, אסטרטגים של שיווק ופרסום ואנשי יחסי ציבור, המציגים לציבור עולם מסולף שיש בו צורך אין־סופי בדברים חסרי ערך המובילים לשיבוש של סדרי חיים, לביטול זמן ולצריכה מופרזת, ומוֹכרים לצופים תעתועים לא מציאותיים באשר לעולם הראוי לכאורה העומד בסימן ראוותנות ורכילות, תפנוקים ועינוגים, ואף מוכרים אשליות שווא בדבר נעורי נצח, כוחות על־טבעיים בגוף ובנפש, רכוש דמיוני, עושר ואושר שהושגו ללא מאמץ ושאר סילופים והבלים מעין אלה, הקונים להם מעריצים המפנימים קני מידה מוגזמים ומשובשים ומנסים לממש יעדים בלתי אפשריים, הגורמים לקנאה ותסכול.

•••

על הבוגר הראוי של מערכת החינוך להכיר בחשיבות הרבה של הטבע ובחשיבות הרבה של מדעי הטבע ואף ללמוד על התרומה האנושית המכרעת במעשיו ובמחדליו של האדם לקיומו ולאיזונו של המרחב שלא נוצר בידי אדם.

ראוי לו לאדם להכיר באוניברסליות של הבריאה, המלמדת על הנצחיות המחזורית המתנה את קיום העולם, מצד אחד, ועל מהות הפער בין תרבות לטבע המתנה את קיום האדם, מצד אחר. מדעי הטבע עוסקים בכל מה שלא נוצר בידי האדם על בסיס המתמטיקה והפיזיקה שנוצרו בידי אדם – בידי אנשים שביקשו לפענח את חוקיותו המחזורית של הטבע, אלה שחשבו שהעולם נברא בכוח "ספר מספר וסיפור" העשויים לבאר את שנוצר ללא שפה.

לפי האמור בתרבויות ובדתות שונות, האדם, האל והמלאכים הם היחידים החולקים אותיות ומספרים, זיכרון, שפה, ספר מספר וסיפור, חוק, משפט, צדק ומוסר, תרבות ומסורת, דת ואמונה, מדע ודעת. שלא כטבע, שבו שמש אחת זורחת על העולם כולו ולבנה אחת מאירה את חשכת הלילה, ציפורים נודדות מיבשת ליבשת ללא גבולות ועצים ופרחים צומחים ועושים פרי ללא חינוך והשכלה במחזוריות נצחית של עונות השנה, בני אדם נולדים לתוך שפה ותרבות מסוימות, הנבדלות משפות ותרבויות אחרות, והם גדלים בכוחם של חינוך ותרבות מובחנים המבדלים אותם מזולתם, מעניקים להם זהות וייחוד, עבר, זיכרון, משמעות והיסטוריה, דת, תרבות ואמנות. יש חשיבות רבה ללמוד את תרבותו הייחודית של העם שאדם נולד אליו, כי גבולות השפה הם גבולות העולם וגבולות התרבות הם גבולות האדם. כך למשל, הפסוקים "שמור את יום השבת לקדשו", "ושיננתם לבניך" או "צדק צדק תרדוף" או הביטויים "עם הספר", "מסורת", "תלמיד חכם" ו"תיקון עולם" עיצבו במידה רבה את גורלו של העם היהודי לאורך אלפי שנות גלות.

שפתו של אדם, דקדוקה, סיפרותה וספרייתה ומכלול יצירתה הכתובה, האוצרת את זיכרונו של העם מהעת העתיקה ועד ימינו, התגוונותה ההיסטורית והריטואלית, הדתית והחילונית, הקשריה ושינוייה, לשונה והגותה, צדקתה ומוסריותה, כולם בעלי חשיבות מכרעת, משום שאדם ללא שפה וללא זיכרון כתוב, או ללא תרבות, הוא באופן בלתי נמנע אדם מוגבל. אדם ללא שפה הוא חסר זהות וחסר משמעות, או חסר הקשר תרבותי, משום שהוא נטול תקשורת עם ההווה ועם העבר, עם המרחב הלשוני המקנה משמעות לייחודו בין בני משפחת העמים ומפרש לו את העולם בגבולות זמנו ומקומו ומעבר להם. חשיבות תרבותית רבה כמובן יש גם בהכרה שלבני עמים שונים יש מכלולים תרבותיים עשירים בעלי ערך רב שיש טעם וחשיבות להתמצא בהם וללמוד אותם מתוך עניין סקרנות ורצון לדעת, אולם אין דין שווה לתרבות הארץ, המכוננת זהות התלויה בשפה, בספרייה ובזיכרון כתוב של כל בני הארץ, לבין תרבויות אחרות העשויות להיות נכס אינטלקטואלי אינדיווידואלי רב ערך ורב עניין, אבל אין להן את התפקיד המעצב והמכונן שיש לשפת ארצו ותרבותו של בן הארץ, הקושרת בין הזמן והמרחב ובין העבר להווה, מי שעבורו גבולות השפה הם גבולות העולם, בעשורים המכוננים של חייו.
•••

בשל נסיבות היסטוריות ופוליטיות שונות, שלא על כולן יש או הייתה לנו שליטה, אנו חיים במדינה שאין לה גבולות מוסכמים מאז 1967 ואין בה צדק מוסכם. במדינה שאין בה גבולות גאוגרפיים ופוליטיים והריבונות על שטחיה השונים, הכבושים או המשוחררים, שנויה במחלוקת בארץ ובעולם, בזיקה למשפט הבינלאומי ולהסכמי שלום וכיבושי מלחמה, ובמדינה שיש בה ממשל צבאי מאז 1967 על אוכלוסייה נטולת גבולות ונטולת ריבונות, נטולת עצמאות, שוויון וחירות, נפרצו גם הגבולות המקובלים בין אדם לרעהו במישורים אחרים.

התלונות הרווחות על אלימות וחוסר נימוס בבתי הספר, על ביזוי מורים מצד הורים ותלמידים, על תחושות של עוול, רדיפה ואפליה מצד בני קבוצות שונות באוכלוסייה והעדויות על עמדות קיצוניות ומתלהמות, מתנכרות ונטולות חמלה של רבים מבוגרי מוסדות החינוך ושל הוריהם, כמו גם הקריאה החוזרת ונשנית להציב גבולות בבית הספר – קשורות כולן במישרין לעובדה שלמדינת ישראל אין גבולות גאוגרפיים־פוליטיים מוסכמים ולמנהיגיה אין גבולות מוסריים המתקבלים על דעת הציבור, ואין מתממשת בה תפיסת הצדק שהוגדרה יפה כל כך במגילת העצמאות – "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". תפיסת צדק זו איננה מתממשת שכן המדינה ומנהיגיה מקבלים כנתון אובייקטיבי משביע רצון את העובדה המחפירה שהיהודים הפכו לאדונים ומושלים על העם הפלסטיני, שאותו נישלו מריבונות ומזכויות אדם בשטחים הכבושים, שאין בהם גבולות של חוק ומשפט, צדק ומוסר. אנשי ההנהגה מתעלמים במצח נחושה ובטיעוני סרק מהעובדה שהתמשכות הכיבוש כרוכה בגידול באי־שוויון ובאי־צדק בישראל ומתעלמים מהתביעה האוניברסלית,שדנתי בה בראשית דבריי, בדבר האידאל של הבוגר הרצוי.

מאחר שזכויות יסוד אלה נשללות מתושבים לא יהודים, החיים בישראל עשרות שנים נגד רצונם תחת משטר כיבוש ודיכוי המכונה ממשל צבאי, במדינה חסרת גבולות, לא פלא שגם גבולות אחרים במישורים אחרים נפרצים באופן חוזר ונשנה. דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על הידוע לכול בדבר השיעור הבלתי נתפס של המנהיגים הפוליטיים והציבוריים שפרצו את גבולות החוק – החל בנשיא המדינה, עבור ברמטכ"ל וכלה בשרים, חברי כנסת ורבנים, היושבים בכלא אחרי שהורשעו באונס, בהטרדות מיניות, בגניבה, במרמה ובלקיחת שוחד או נתונים לאורך שנים בהידיינויות בבתי המשפט בהאשמות שוחד, מרמה, מעילה באמון הציבור, הפחדה, דיכוי והפרת אמונים ועוד כיוצא באלה.

פריצת הגבולות שאנו עדים לה בהתנהגותה חסרת האחריות וזחוחת הדעת של ההנהגה הקשורה במישרין ובעקיפין לפריצת הגבולות הפוליטית־גאוגרפית, שכן זו וזו מבוססות על הכחשת המציאות והתעלמות מסבלו של הזולת במציאות של כיבוש ודיכוי ושלילת זכויות האדם. ראוי לכל מערכת החינוך ולכל מערכת פוליטית להפנים דבר יום ביומו את כלל היסוד המשולש ביחסי אנוש: את השנוא עליך אל תעשה לחבריך; את הזכויות האזרחיות והחוקיות המגיעות לך אל תמנע מזולתך; ואת מה שטוב לך וראוי בעיניך אל תמנע מזולתך, אך גם אל תכפה זאת על חברך. השוויון, החירות, הדעת, האמת והצדק, השלום והחמלה, המתינות, האיפוק, שיקול הדעת, הפשרה והקשב, החוק המשפט והמוסר עדיפים תמיד ובכל הקשר על פני האפליה, השעבוד, הבורות, השקר והעוול, המלחמה והדיכוי, הנחרצות, הבוטות, ההקצנה, האלימות וההתלהמות. אי אפשר לצפות ממערכת החינוך להפנים ערכים ראויים אלה, הנזכרים בחלקו הראשון של המשפט, ולהטמיע אותם בהכרת התלמידים והבוגרים בשעה שהממשלה עוברת עליהם בריש גלי ונוהגת על פי הערכים הנזכרים בחלקו השני של המשפט, בכל יום שאינה פועלת לקידום השלום, החירות והשוויון, הדעת האמת והצדק, בכל יום שהיא מתעלמת מעוולות ואי־צדק, ובשעה שהיא פועלת להעצמת הקיטוב בין בני אדם בני דתות ותרבויות שונות החיים באותה כברת ארץ ופועלת להגברת האימה והפחד.

דומה שהמציאות הפוליטית המוסרית והחינוכית תשתנה מקצה אל קצה כאשר מנהיגי הארץ ושריה יתחילו להציב גבולות איתנים של צדק, חירות ושוויון לכל תושבי הארץ ללא הבדל דת ולאום, גזע ומין, שפה ומגדר, כשיזכרו שלזכות אין מין ולאמת אין צבע וכשישננו את הכלל הפשוט: לכל אדם, איש או אישה, תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים, וכשייתנו את דעתם לברכת המלאכים בספר חנוך הראשון, שנכתב לפני כ־2,300 שנה. המלאכים מברכים ומשבחים את האל ומונים את הערכים שלאורם ראוי להנהיג את עולמו של האדם: "וכאשר יישא פניו לשפוט את דרכיהם [...] ואת אורחותיהם במשפט צדק [...] וביום ההוא ירימו קול אחד וברכו ושבחו ועלו ברוח אמונה וברוח חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד" (חנוך א סא, ט–יב).

הערות
1 ראוי לזכור שהמילה civilization, כלומר ציוויליזציה, תרבות, והמילים אזרח ואזרחות civic=citizenship נגזרות מהמילה הלטינית ציוויטאס, כלומר עיר. עיר בלטינית (civitatem/civita /citt/cite/ city) קשורה לאזרח משכיל
(city/civic=citizenship; civil, civilization, civilized). בדומה, גם ביוונית יש קשר בין עיר (פוליס polis) ובין אזרח (politikos או polites ואזרח – citizen). ראוי להזכיר גם את "פוליתיאה", "המדינה" – ספרו של אריסטו
על שלטון החוק. בהשאלה מאוחרת יותר, המילה מנומס (polite) נגזרה מנומוס – חוק, שומר חוק, קרי בן תרבות.