למידה שיתופית היא היפוכה של הלמידה הפרונטלית

יוסף אבינון , "למידה שיתופית" הד החינוך, אפריל 2013 , כרך פ"ז , גליון מס' 05 , עמודים 92-93 .

למידה שיתופית היא היפוכה של הלמידה הפרונטלית , היא למידה דמוקרטית ומשמעותית
היא מחייבת את המורה לשנות דפוסי חשיבה ועבודה , מסקנה: למידה שיתופית אפשרית ונחוצה

למידה שיתופית – מסגרת למידה־הוראה שהיא היפוכה של מסגרת ההוראה הפרונטלית – היא תהליך למידה דמוקרטי המתבצע בקבוצות קטנות המבוססות על יחסי גומלין והידברות בין הלומדים לבין עצמם. הלמידה השיתופית מושתתת על שתי הנחות יסוד:

1. למידה משמעותית היא למידה עצמית.
2. אדם לומד איך ללמוד כשהוא שותף מלא לתהליך הלמידה.

הלמידה השיתופית מאפשרת לתלמידים לעזור זה לזה, להחליף דעות, לחלוק מידע ורעיונות בכל הנוגע ללימודיהם, להעלות נקודות ראות מגוונות, לשתף פעולה ביצירת סיכום למידתם ולעצב יחסים בין־אישיים בקבוצה. בלמידה שיתופית מתרחשות התרחשויות חברתיות ולימודיות בעת ובעונה אחת, והן דורשות מן המורה:

1. להכיר בשונות התלמידים ולקבל אותה;

2. לוותר על תפקידו המסורתי כמעביר ידע ולהעמיד את עצמו לרשות התלמידים כמדריך, מנחה, יועץ, מכוון, מסייע, מדרבן, תומך ושותף פעיל;

3. לעודד את התלמידים לעשות דברים בכוחות עצמם ולקבל עליהם אחריות;

4. להאציל סמכויות ולחלוק בהן עם תלמידיו;

5. לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות לפי קני מידה שונים, ולתת אפשרות גם לתלמידים לקבוע את הרכב הקבוצה;

6. לעצב משימה לימודית המאפשרת למידה תוך כדי הידברות ויחסי גומלין בין התלמידים;

7. לפתח בכיתה נורמות של התנהגות שיתופית, כגון עזרה הדדית, אכפתיות, חלוקה בחומר ובמקורות, החלפת מידע ודעות, תכנון משותף וכדומה;

8. לפתח מיומנויות למידה ודיון, כגון ליקוט וארגון מידע ממקורות שונים, תכנון משותף, קשב, התייחסות לדברי הזולת, חלוקה שווה של רשות הדיבור והנחיית דיון;

9. לטפח בתלמידים כישורים בין־אישיים של תמיכה הדדית, אמפתיה, שמירה על אווירה ידידותית ומכבדת וכדומה;

10. לשלב סוגים שונים של הערכה: הערכה מעצבת, הערכת תוצרים, הערכה אישית, הערכה קבוצתית והערכה כיתתית.

הלמידה השיתופית שוללת את ההוראה הפרונטלית מפי סמכות. היא מבססת את השיעורים על למידה בקבוצות קטנות המקיימות דיונים על נושאים ורעיונות מתחום המקצוע הנלמד.

לכל קבוצה נבחר ראש קבוצה, והוא מקבל מן המורה כרטיס עבודה שעליו כתוב מה נושא הדיון ומוצעות שאלות לדיון (התלמידים מוזמנים להוסיף שאלות משלהם). ראשי הקבוצות, המשתנים משיעור לשיעור, מציגים לקבוצתם את הנושא ואת השאלות לדיון. כל משתתף מוזמן בתורו להשיב על השאלה הנידונה לאחר עיון בחומרי הלימוד המונחים לפניו. ראש הקבוצה רושם את

עיקרי הדברים:

במהלך הדיון המורה מסתובב בין הקבוצות – מסביר, מסייע, מקשיב ומשתתף, לפי הצורך והדרישה. לאחר כחצי שעה של דיון בקבוצות כולם חוזרים למעגל, וכל ראש קבוצה מדווח בתורו לכיתה על הדברים שנאמרו בקבוצתו. לאחר הדיווח יש דיון. בתום הדיון מוקצב זמן קצר לסיכום ולמשוב מהמורה ומהחברים ללמידה.

בכיתות הגבוהות יותר (מכיתה ה' ואילך) יש לאפשר בהדרגה לתלמידים עצמם להכין כרטיסי עבודה עם נושאים ושאלות לדיון בקבוצות. הרעיון הוא ללמד שהחינוך אינו משהו שעושים לאנשים (דחיסת ידע), אלא משהו שאנשים עושים לעצמם (יצירת ידע). הלומד הוא שיוצר את הלמידה, והחינוך נתפס כתהליך בלתי פוסק של הידיינות וחקירה המבוסס על יצירת ידע לשם הבנה.

בלמידה שיתופית המורה משמש אפוא לתלמיד מדריך, מנחה, יועץ, מכוון, מסייע, מדרבן, תומך ושותף פעיל. יש תלמידים הזקוקים ליותר הנחיה וסיוע, ואחרים דורשים לעשות הכול בעצמם לפי הבנתם. כך, התלמידים נושאים באחריות משותפת עם המורה לתהליך ההוראה־למידה והכול יוצאים נשכרים. המורה מאמין בתלמידים וסומך עליהם. הוא חותר לצמצם את תלותם בו ומתייחס אליהם כאל אנשים חכמים, בוגרים ואחראים שיש לכבד את מטרותיהם, רגשותיהם ועמדותיהם. המורה עומד ביחס לתלמידיו כאדם לאדם, ולא כמי שמלמד, כלומר רק ממלא תפקיד.

בתהליך זה של דיאלוג, שני הצדדים – המורה מזה והתלמידים מזה – מלמדים ולומדים בו בזמן. הלמידה מבוססת על אווירה של שיחה רציונלית ורפלקטיבית, שבה כל צד רשאי לקבל או לדחות את מה שנלמד. הדגש הוא על עידוד התהליך המתמשך של הלמידה. לתוכן הלמידה, למרות חשיבותו, נודעת רק חשיבות משנית. הלמידה תגשים את מטרתה אם התלמיד ילמד כיצד ללמוד את מה שהוא מעוניין לדעת, ולא אם ילמד את כל מה שהוא צריך לדעת.

בלמידה שיתופית המורה מעודד את התלמידים לחשוב ולעשות דברים בכוחות עצמם, להגיע לכלל החלטות ושיפוטים עצמאיים, לכוון ולנהל דברים בעצמם, כשהם מעורבים באופן פעיל בהעלאת הצעות, בתכנון, בארגון וביישום של תהליכי הלמידה.

התלמידים לומדים לקבל על עצמם אחריות, ליצור הזדמנויות לעבודה בצוות, להפיק לקחים מטעויות, לפתח מודעות ורגישות למצבים הנפשיים של עצמם ושל חבריהם ולהעריך את למידתם והישגיהם לפי סולם הערכים והקריטריונים שהם קבעו לעצמם בסיועו של המורה.

הציון הסופי במקצוע הנלמד משקף את כלל עבודתו של התלמיד במשך השנה, והוא מורכב מהשתתפות פעילה, התנסות אישית (הצגת נושא לפני הכיתה), עבודות, בחינות והערכה כללית.

הלמידה השיתופית אמורה לספק לתלמידים הזדמנויות רבות ומגוונות ללמידת פעילויות חברתיות ואישיות, רגשיות ויצירתיות, מוטוריות וטכניות, אקטואליות ועתידניות, אסתטיות ואמנותיות, וכן לאפשר להם לצמוח ולהתפתח באקלים של אמונה. התלמידים לומדים זה מזה, הם חווים הדדיות, נאמנות, הזדהות והערכה עצמית. אמונה בסיסית זו בעצמם ובאחרים לא רק מחזקת את כוחם ומעודדת אותם ליזום וליצור, אלא גם גורמת להם להצליח.

השגות אפשריות

למידה שיתופית עשויה לעורר אצל מורים השגות מסוימות. אציג כמה השגות אפשריות ואשיב עליהן.

שאלת המוכנות. האם איננו "זורקים" את התלמידים מוקדם מדי למים הקרים? האם הם בשלים לסגנון הוראה כזה? האם לא צריך להכשיר אותם בהדרגה, לאחר בניית יסודות ויצירת תשתית רעיונית הולמת?

הגיעה השעה (ויפה שעה אחת קודם) שנפסיק להתייחס אל תלמידינו כאל תינוקות (חלשים, חסרי ניסיון, טיפשים) שצריך להאכילם בכפית. עלינו לטפח בהם אמונה עצמית ביכולתם ולעודד אותם לעמוד על רגליהם ולקבל אחריות למעשיהם. עלינו לומר להם "עוף גוזל, עוף!" גם אם הטענה שהם חסרי דעת ונעדרי ניסיון נכונה, אין כל סיבה או הצדקה שיישארו כאלה עד סוף חייהם. וגם אם אנו המורים יודעים יותר מהם, עדיין אין הצדקה להבחנה הקשה והחותכת שאנו עושים בין מורה מלמד לתלמידים לומדים, בין מורה יודע כול לתלמידים שאינם יודעים דבר. מורים ותלמידים יכולים וצריכים ללמוד וללמד בעת ובעונה אחת.

שאלת המעורבות. האם הלמידה השיתופית אינה הופכת את המורה למיותר? והאם אינה מערערת את סמכות המורה?
באשר לשאלה הראשונה, התשובה שלילית. תפקיד המורה בלמידה שיתופית אמנם משתנה מן היסוד, אבל הוא אינו מיותר. ההפך הוא הנכון: במקום להיות מעביר ידע ומכתיב ידע, הוא נעשה השותף האחר המשמעותי; מורה מכוון ומנחה, שמקפיד לצמצם את תלותם של התלמידים בו ומסייע להם לעמוד על רגליהם.

באשר לשאלה השנייה, ההנחה המובלעת בה היא שאדם לומד רק כאשר אחרים מלמדים אותו או במילים אחרות, שהלמידה היא תוצאה של הוראה; רק למידה מפי מורה ראויה לתואר הכבוד "למידה". אין פלא שכך תופסים רבים מתלמידינו את רעיון הלמידה, שהרי תלמיד שהורגל במשך שנים להיות סמוך על שולחנם של מוריו, לנסות לקלוע לדעתם ואף לבטל את דעתו מפני דעתם אינו מכיר ואינו מוקיר כל למידה שאינה תוצאה ישירה של הוראה מפי מורה. אולם מתברר שגם מורים רבים דבקים בתפיסה זו והסיבה היא ככל הנראה חששם מפני אובדן הסמכות. מורים אינם מוכנים לוותר בקלות רבה על סמכותם. אבל בסגנון הלמידה השיתופית המורה נדרש לוותר על מידה של סמכות למען שותפות. המורה אינו עומד במרכז הבמה ועמדתו אינה תקפה מעצם מעמדו, אלא מתוקף יחסו לאמת.

יתרה מזו, בלמידה שיתופית המורה מאמין ביכולתו של התלמיד, והוא מוכן לקבל את טעותו ואת כישלונו כחלק בלתי נפרד ולגיטימי מתהליך הלמידה. התלמידים לומדים שלהיכשל אין פירושו להיות כישלון. בלמידה שיתופית, ממש כמו בחיים, אנשים נכשלים וטועים, כי הם פועלים, כי הם מנסים, כי הם הולכים בדרכים לא סלולות.

שאלת החופש. רבים תוהים אם אין בסגנון הוראה זה משום מתן חופש רב מדי בידי התלמידים עד כדי חשש להפקרות. מהם גבולות החופש?

דומני שהכול יסכימו שחופש ללא הגבלות, חופש שבו "איש הישר בעיניו יעשה", איננו חופש אלא הפקרות. לפיכך השאלה איננה כן הגבלות או לא הגבלות, אלא מי קובע את ההגבלות; כמה הגבלות; ומה הצידוק להן. על כך אני משיב: (1) ההגבלות חייבות להיקבע במשותף בין המורה לבין התלמידים; (2) גבול החופש הוא גבול הפגיעה בזולת. "חופש לדג הטורף הוא מוות לדג הנטרף"; (3) חובת הצידוק על הטלת הגבלות חלה על המגביל ולא על האדם המוגבל.

שאלת ההתאמה. האם סגנון הוראה זה מתאים לכולם? לכל התלמידים? לכל גיל? לכל המורים?

ראשית, סגנון הוראה זה יכול, לדעתי, להתאים לכל התלמידים בכל גיל. כאמור, יהיו תלמידים שיזדקקו ליותר הנחיה וסיוע; אחרים יצטרכו פחות או כלל לא. שנית, אין צורך לחולל מהפכות; אפשר להתקדם בצעדים קטנים והדרגתיים: לשנות את צורת הישיבה, לשנות את היחס לתלמידים, לשנות את הרגלי הלמידה, לגוון את דרכי ההוראה, לשנות את צורת ההערכה, להקדיש כל פעם חלק רב יותר מזמן השיעור ללמידה בקבוצות קטנות וכדומה.

באשר למורים: למורים רבים אכן אין אישיות מתאימה ללמד על פי הגיונה של הלמידה השיתופית. הם לא הוכשרו לכך, ולא זו בלבד אלא שרבים מהם מצטיינים במידה רבה של שמרנות וחוסר נכונות להתנסויות חדשות. ללמידה שיתופית נדרשים מורים ביקורתיים ואוטונומיים שמסוגלים לנהל "סיטואציית למידה", ולא רק להעביר חומר לימוד; מורים המשתפים פעולה עם תלמידיהם, מאמינים בעצמם, ביכולתם ובכישוריהם; מורים המסוגלים לחשוף את עצמם לביקורת, מחוננים בגמישות מחשבתית, בנונקונפורמיות וביצירתיות; מורים המצוידים בחזון.

אל לנו לאבד תקווה. אפשר וצריך ללמד את המורים סגנונות שונים של הוראה ולמידה ולטפח בהם תכונות של יצירתיות, ביקורתיות, חשיבה רפלקטיבית, סקרנות אינטלקטואלית, אינטליגנציה רגשית, אלתור ומשחק, הומור עצמי ומנהיגות.

ראה גם : מאמרים נוספים של ד"ר יוסף אבינון בפורטל מס"ע