למה תיאטרון?: ממקצוע לתחום משמעות

הרפז, יורם. "למה תיאטרון?: ממקצוע לתחום משמעות", הד החינוך, גיליון 05, אפריל 2012, עמודים 52-55. 

בשנת 1969, כאשר העיסוק בתוכני ההוראה היה בעיצומו והמושג "מבנה דעת" כיכב בשיח החינוכי, החילו ניל פוסטמן וצ'רלס ויינגרטנר (Postman and Weingartner 1969) וצבי לם (1969) את הרעיון של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר" על ההוראה, והסיטו את העניין בתכנים לעניין בהוראה.


פוסטמן וויינגרטנר וצבי לם טענו – כל אחד בדרכו שלו – שבחינוך "המדיום הוא המסר", כלומר שיטת ההוראה היא התוכן האמיתי של ההוראה.

מה שחשוב באמת אינו תוכני ההוראה אלא שיטת ההוראה – הדרך שבה המורה מלמד את התכנים ומעודד (או לא מעודד) את התלמידים ללמוד ולחשוב.

לשיטת ההוראה, הם טענו, יש השפעה חינוכית רבה יותר מהתכנים הנלמדים באמצעותה;
שיטת ההוראה נותנת משמעות לתכנים ומעצבת את איכות הלמידה שלהם ואת איכות החשיבה עליהם ואתם.


במאמר זה מבקש המחבר לחזור לתכנים וטוען שבחירת תחומי התוכן היא בעלת חשיבות חינוכית רבה, שכן ישנם תחומי תוכן עתירי משמעות חינוכית וישנם תחומי תוכן דלי משמעות חינוכית.


תיאטרון, לדוגמה, הוא תחום עתיר משמעות חינוכית; לשון, לדוגמה, הוא תחום דל משמעות חינוכית.


המשמעות החינוכית של תחום אינה רק או בעיקר בעיני המתבונן אלא בתחום עצמו: לתחומים מסוימים ישנן תכונות המכוננות אותם כתחומים עתירי משמעות חינוכית.

באופן עקרוני, כל תחום יכול להפוך לתחום משמעות. החינוך צריך לחתור להפיכת כל מקצועות הלימוד לתחומי משמעות.



מקצוע לעומת דיסציפלינה

אחת ממטרות בית הספר, אולי מטרתו העיקרית, היא להנחיל לצעירים את הישגי "התרבות האנושית" – הישגי התרבות המועדפת שבית הספר הוא סוכן שלה.


הנחלה זו כושלת על פי רוב משום שהיא אינסטרומנטלית (השגת ציונים טובים בבחינות), ריטואלית (רכישת סמלי סטטוס) ואינדוקטרינרית (שטיפת מוחם של התלמידים באמיתות ובערכים של התרבות השלטת).


לעומתה, הנחלת תרבות משמעותית, שאותה מאמר זה מבקש לקדם, יוצרת תנאים למפגש אמיתי בין תלמידים לתרבות, מפגש שבעקבותיו תלמידים מבינים טוב יותר את העולם ומוצאים וממציאים את עצמם.


התרבות המיועדת להנחלה בבתי הספר מגולמת במדעים (טבע, חברה ורוח) ובאמנויות (ציור, מוזיקה, תיאטרון וכו'). בית הספר ארגן את המדעים והאמנויות במקצוע הבית ספרי (school subject).

המקצוע הבית ספרי "אורז" את הישגי התרבות במדעים ובאמנויות כדי שהמורים יעבירו אותם לתלמידים באמצעות ההוראה.

ההוראה השלטת בבית הספר היא הוראה פרונטלית, שבה המורה מנסה להעביר באמצעות דיבור את המשמעויות שיש לו בראש לראשם של התלמידים – ניסיון שסיכוייו בתנאי הכיתה דלים למדי.


אולם המורים מלמדים (מרצים) את המקצועות, התלמידים לומדים (משננים, במקרה הטוב) את תוכני המקצועות – והתרבות אינה מונחלת באופן משמעותי: התלמידים אינם מבינים טוב יותר את העולם ואינם מגלים ויוצרים את עצמם בתחום תרבות.


מומחים והדיוטות מבקרים (בצדק) את תכנית הלימודים, את דפוס ההוראה, את שיטת ההערכה, את הכשרת המורים, את מדיניות החינוך ועוד.

מעטים מבקרים את המקצוע עצמו. המקצוע – ארגון הידע התרבותי לצורך הוראה ולמידה בבית הספר – שקוף; לא רואים אותו ולכן לא מבקרים אותו.

וכאשר מבקרי בית הספר שמים לב למקצוע הבית ספרי, הם נוטים לבלבל בינו לבין הדיסציפלינה האקדמית.


צריך להבחין טוב יותר בין המקצוע הבית ספרי לבין הדיסציפלינה האקדמית ואחר כך לשאול אם הם האמצעים היעילים ביותר שיש לנו להנחלת תרבות.


המחבר מסכם את ההבדלים בין מקצוע לדיסיפלינה:

(1) למקצוע ולדיסציפלינה ישנן מטרות על שונות:

מטרת המקצוע היא למסור ידע קיים – ידע קנוני, ידע מכונן תרבות;

מטרת הדיסציפלינה היא ליצור ידע חדש.


(2) המקצוע בוחן את היכולת של התלמידים למחזר ידע;

הדיסציפלינה בוחנת את היכולת של החוקרים ליצור ידע.

(3) המקצוע שואל שאלות סגורות ומי שיודע (המורים) שואל את מי שלא יודע (התלמידים);

הדיסציפלינה שואלת שאלות שגם החוקרים־מרצים אינם יודעים את התשובה עליהן ואפשר להשיב עליהן במסגרת הפרדיגמה השלטת.

(4) המקצוע בוחר את הידע המוסכם, המקובל, המוסמך;

הדיסציפלינה – את הידע המוטל בספק, המשוער, שלא תוּקף עדיין.

(5) המקצוע מתבסס על מקורות משניים, ערוכים להוראה וללמידה;

הדיסציפלינה – על תצפית ומקורות ראשוניים.

(6) המקצוע חותר ל"כיסוי החומר", והיקף החומר גדל (יחד עם הילדים) והמקצועות מתרבים;

הדיסציפלינה נוטה להצטמצם לצורך התמחות.

(7) המקצוע מייצר "ידע שביר" – ידע אינרטי (ידע שלא משתמשים בו), ריטואלי (ידע לצורך הפגנה בבחינות) ונאיבי (ידע פרה־דיסציפלינרי, ידע של "השכל הישר");

הדיסציפלינה מייצרת ידע דיסציפלינרי – ידע המוגבל לנקודת המבט של הדיסציפלינה ולדפוסי ייצור הידע שלה ותיקופו.


מה רע במקצוע?

המקצוע – ארגון הידע הבית ספרי – מעודד הוראה הלוקה, לדבריו של דייויד פרקינס (2012), ב"יסודותיטיס" וב"אודותטיטיס" (elementitis & aboutitis): ההוראה מפרקת את הידע של המקצוע ליסודות ("יסודותיטיס") ומקנה אותם בזה אחר זה, במקום לתת לתלמידים הזדמנות להבין אותו במכלולים בעלי משמעות; והיא מספרת לתלמידים על אודות התכנים ("אודותיטיס"), במקום לאפשר להם להתנסות בהם ולהטעין אותם במשמעות.


מה רע בדיסציפלינה?

מטרת החינוך הבית ספרי אינה לגדל מומחים המייצרים ידע בדיסציפלינה אחת וכבולים לנקודת המבט שלה.
יש לו מטרה חשובה יותר: להנחיל תרבות באופן משמעותי.
עם זאת אסור לוותר לגמרי על הדיסציפלינות; צריך להפוך את הדיסציפלינות – כמו את המקצועות – לתחומי משמעות.


ממקצוע ודיסציפלינה לתחום משמעות

תחום משמעות הוא מרחב שבו אדם ותחום נפגשים ונוצרים הדדית.

אדם נכנס לתחום כדי לבנות ולהיבנות בו.

מטרת החינוך מנחיל התרבות היא לחשוף תלמידים לתחומי ידע ויצירה כדי שיהפכו אותם לתחומי משמעות.


המחבר מתאר עשרה מאפיינים של תחום משמעות שיש להם יתרונות חינוכיים מובהקים:

תחום משמעות הוא מכלול. ה"מכלוליות" של תחום משמעות מאפשרת הבנה שלו, שכן להבין זה למקם במכלול; פרטים מקבלים את מובנם מן ההקשר הכולל.

תחום משמעות הוא רב־ממדי. לתחום משמעות יש ממדים שכליים, רגשיים, דמיוניים, גופניים ואחרים.

תחום משמעות מצריך התנסות ממושכת שמעצבת נקודת מבט, רגישויות, כישורים ותכונות.

לתחום משמעות יש תוצר ולתוצר יש ביקוש. לתחום משמעות יש תוצר מוגדר – ספר, סרט, הצגה, מחקר, מוצר – וקהל יעד שמבקש לרכוש אותו.

תחום משמעות כרוך ביחסי גומלין ובאינטראקציות אינטנסיביות עם אנשים, רעיונות, מכשירים, עצמים.

תחום משמעות מאפשר יצירה של תוכן חדש ויצירה עצמית ומזמין אותן; התחום מזמין פרשנות אישית ומאפשר אותה.

לתחום משמעות יש קריטריונים פנימיים של הערכה.

לתחום משמעות יש מודלים לחיקוי.

תחום משמעות כרוך בלמידה שולייאית הנעה מן השוליים למרכז.
תחום משמעות נלמד באמצעות השתתפות בעשייה של "מאסטר" – מומחה עתיר ניסיון וידע בתחום.
למידה מתוך השתתפות נעה מן הפריפריה למרכז – מעשייה שולית עד עשיית העיקר.

תחום משמעות מניע למידה מתוך הנעה פנימית.
למידה בתחום משמעות היא למידה משמעותית, למידה הנובעת מהנעה פנימית – מעניין בנושא וייחוס ערך לו.


לסיכום, בתחומי משמעות הלמידה מעמיקה, מעצבת ויוצרת – את הלומד ואת התחום.

תחומי משמעות מכוננים סביבה חינוכית שבה הסובייקט מממש את אישיותו הייחודית בתחום בין־סובייקטיבי שבו אנשים אחרים חושבים, מבינים ופועלים.

תיאטרון כתחום משמעות אידאלי

תיאטרון הוא טיפוס אידאלי של תחום משמעות.

הוא מהווה מכלול – כל תלמיד תיאטרון יודע מיד מה טיבו של העולם שבו הוא משחק ומהם החוקים שמכוננים אותו;

הוא רב־ממדי – כולל חשיבה, רגש, דמיון, זהות, גוף.

תיאטרון נלמד באמצעות התנסות ממושכת ומעצבת;

יש לו תוצר מובהק וביקוש של קהל יעד;

הוא מזמין יחסי גומלין – עם טקסט, במאי, שחקנים וקהל.

יתר על כן, התיאטרון מלמד עבודה קבוצתית (מה שנידון תמיד לכישלון בבית הספר), המנסה להתגבר על האגוצנטריות הטיפוסית
למקצוע (השחקן חייב להתגבר על הדמות שהוא משחק.

והתיאטרון מעודד יצירה;

לתוצר של התיאטרון (הצגה) יש קריטריוני הערכה פנימיים מוסכמים (פחות או יותר), והם מספקים הערכה ומשוב מנומקים;

לתיאטרון ישנם מודלים מחוץ לבית הספר – תעשיית תיאטרון תוססת;

עשיית תיאטרון כרוכה בלמידה שולייאית, והיא מניעה למידה מעורבת, אקסטטית לעתים.



יש להפוך את תחומי המשמעות לאידאה מנחה עבור המקצועות האחרים ולהפוך את המקצועות לתחומי משמעות.


בתהליך הפיכתו של מקצוע לתחום משמעות יש להחיל עליו את מרב המאפיינים של תחום משמעות, תיאטרון למשל, ולשנות את שיטת ההוראה שלו בהתאם.

תהליך הפיכתם של המקצועות לתחומי משמעות הוא למעשה תהליך הפיכתו של בית הספר לסביבה אחרת – סביבה משמעותית.


מקורות

הרפז, יורם, 2008., המודל השלישי: הוראה ולמידה בקהילת חשיבה, בני ברק: ספרית פועלים.

כרמון, אמנון, 2006. "ארגון הידע המוסדי: תפיסות ידע ומנגנוני שימור", דפים 43: 10–38.

–––, 2010א. "הדיסציפלינה הפדגוגית: לקראת ארגון מחדש של הידע בבית הספר", הלכה ומעשה בתכנון לימודים 21: 69–114.

–––, 2010ב. "ביטול המקצוע", הד החינוך, פ"ד (4): 64–67.

לם, צבי, 2000. "הוראת ההוראה: עקרונות דידקטיים להכשרת מורים", לחץ והתנגדות בחינוך: מאמרים ושיחות, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 32–63.

פרקינס, דיוויד, 1998. לקראת בית־ספר חכם: מאימון הזיכרון לחינוך החשיבה, בתרגום אמיר צוקרמן, ירושלים: מכון ברנקו וייס.

–––, 2012. למידה כמשחק: כיצד שבעה עקרונות של הוראה יכולים לשנות את החינוך, בתרגום אמיר צוקרמן, תל אביב: ספרית פועלים.


Postman, Neil., and Charles Weingartner, 1969. Teaching as a Subversive Activity,New York: Delacorte Press.