ללמד היסטוריה אז ועכשיו: סיפור על יציבות ושינוי בבתי ספר
מחבר הספר: Larry Cuban
Angulo, A. J. (2016). [Review of the book Teaching history then and now: A story of stability and change in schools, by L. Cuban]. Teachers College Record. Retrieved from http://www.tcrecord.org
מחבר סקירת הביקורת: A. J. Angulo
סקירת הביקורת סוכמה מאנגלית בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת
זוהי ביקורת על ספרו החדש של לארי קיובן (Larry Cuban), היסטוריון מוביל של החינוך האמריקני, שחיבוריו הקלאסיים "מורים ומכונות" (Teachers and machines), "כיצד מורים לימדו" (How Teachers taught) ו"טיקרינג לקראת אוטופיה" (Tinkering toward utopia) אשר כתב עם דייוויד טייק (David Tyack), לצד עשרות פרסומים נוספים, זכו לתשומת לב רבה. הפרויקט האחרון, שספר זה מתארו, עוסק ביציבות ובשינוי.
השאלה המרכזית, שמנותחת בספר ומוצגת בחלק המבוא, היא מה השתנה ומה נשאר קבוע בתוכן ובפדגוגיה של היסטוריית בית הספר העל-יסודי במהלך חצי המאה שעברה. במענה על השאלה המחבר מביא מגישת המורשת (שימור העבר) והגישה ההיסטורית להוראה (המדגישה חשיבה ביקורתית) ומדגיש את המתח שביניהן כפי שבא לידי ביטוי במדיניות ובפרקטיקה. המחבר מרמז, שאף שבתי הספר ציידו את מוריהם בשתי גישות אלה, הן מובילות לכיוונים שונים.
בפרקים הבאים, המחבר משווה את התנסותו כמורה להיסטוריה בקליבלנד ובוושינגטון הבירה אז עם מה שקורה באותם בתי ספר היום, ומוביל את הקורא דרך דיון בסוגיות ספציפיות לדיון רחב יותר. הפרקים עוסקים בהתנסויות אישיות של המחבר (פרקים 1, 2), מדיניות בנושא היסטוריה (פרק 3), תצפיות בכיתה (פרקים 4, 5) ותובנות לסיכום (פרק 6). הוא מסיים את הספר בארבע המלצות לקובעי מדיניות.
התנסויותיו של המחבר כנות ומפורטות. הן מתארות מפגשים שלו עם תלמידים, מורים ומנהלים, שאירעו לפני כמה עשורים. התנסותו בקליבלנד מתייחסת להוראה בהקשר של סגרגציה שבמסגרתה תגובות התלמידים להוראה היו מגוונות ונעו בין שעמום והירדמות בכיתה לבין יצירת משמעות מהחומר הנלמד, למשל היסטוריה של אפרו-אמריקנים. הוא מתאר את הכישלונות וההצלחות שחווה עם ניסיונו לעורר את מעורבות התלמידים ותשומת לבם ומסכם, שהבעיה העיקרית בהוראה אורבנית היא הוראה אגבית, העושה שימוש בספרי לימוד ובעובדות מבלי לעורר חשיבה אצל התלמיד. ניסיונו בוושינגטון הבירה כלל התמודדות עם שאלות קשות בנושא יחסים בין גזעים שונים, אי-שוויון, עוני וממשל ומבנים ארגוניים מורכבים. ניסיון זה הוביל אותו להסיק, שהבעיה בהוראה כזו אינה רק בהוראה בלתי מתאימה אלא נעוצה בבעיות ארגוניות שמקורם בקובעי המדיניות ובבירוקרטיה.
התנסויותיו של מחבר הספר בקליבלנד ובוושינגטון הבירה בשלהי שנות החמישים אירעו במקביל לשינויים דרמטיים במחקר במדעי החברה ובמדיניות החינוכית, שעיקרם הגברת המאמץ לקדם את תחומי המדעים והמתמטיקה אשר גלשו למאמצים לשיפור לימודי מדעי החברה. בהשפעת התנועה שכונתה באותה תקופה "מדעי החברה החדשים" (New Social Studies – NSS) אשר הדגישה שיטות חקר, מורים להיסטוריה נקראו להביא תלמידים לידי חשיבה, כתיבה וראייה של העולם במשקפיים של היסטוריונים וזאת במקום שינון וחזרה על עובדות מתוך ספרי לימוד. גישה זו זכתה לביקורת, בעיקר מצד גישת המורשת, שהאשימה את תנועה זו בוויתור על שיעורים חשובים כמו פטריוטיזם, נאמנות וגאווה לאומית, שאותם ניתן לגזור מלימודי ההיסטוריה. נטען, כי ה-NSS לא ייחסה מספיק זמן ללימוד מסמכי יסוד של המדינה ולסיפורי הגבורה של מי שהקריבו את חייהם למענה.
תנועת ה-NSS הגיחה ונעלמה במה שהמחבר מכנה מחזה בשלוש מערכות: הבעיה (תחרות עם הסובייטים), העימות (דיונים בנושא ערכם של רפורמות התנועה) והפתרון (הירידה במעמדה של התנועה ללא כיוון ברור להמשך). המחבר עושה שימוש במטפורת המחזה בשלוש מערכות זו כדי לתאר כיצד רפורמות חינוכיות הפכו לתיאטרון פוליטי ועוקב אחר הדרך שבה דפוס זה מוסיף להתקיים גם כיום.
עם היסטוריית המדיניות כרקע, המחבר שב לקליבלנד ולוושינגטון הבירה כדי לצפות במורים להיסטוריה באותם שני בתי הספר בהם עבד חמישים שנה לפני כן. הוא מוצא לרוב הוראה ממוקדת-מורה, השמה דגש על הרצאות, ספרי לימוד והכוונה של דיונים קבוצתיים. רק במקרים ספורים הוא מאתר גישה ממוקדת-תלמיד ופעילויות המערבות למשל משחק או פרויקטים יצירתיים. להערכתו, כ-25-15% מהמורים להיסטוריה בארה"ב נטשו את פרקטיקת ההוראה הממוקדת במורה. אולם, מסקנתו היא שהדקדוק הבית-ספרית (קרי, כיתות בהתאם לגיל, שגרות מורים יומיות, לוחות זמנים בין צלצולים, נוהלי פעולה סטנדרטיים) לא השתנתה הרבה מאז ימיו כמורה להיסטוריה.
מחבר הספר מזהיר שבניגוד לתרבות בת זמננו, הרואה בשינוי דבר חיובי, אין בהכרח להניח ששינוי הוא טוב ושהתנגדות לו היא רעה. בעוד שיש לזהות פערי הישגים ולטפל בבתי ספר תת-משיגים, הוא אינו בטוח שהרפורמות מלמעלה למטה (top down) של העשורים האחרונים יכולות לרפא תחלואים אלו. לגישתו, יש להכיר בטעויות מתמשכות בתהליך קביעת המדיניות: חיבורם של בתי הספר לכלכלה, התעלמות ממשתנים חיצוניים המשפיעים על ביצועי בית הספר, כישלון מלכלול קבלת תשומה מהמורים בקביעת מדיניות והפרדה לא הכרחית בין גישות מורשת (תוכן) לגישות היסטוריות (מיומנויות) להוראת ההיסטוריה.
הספר מגיע בזמנים בהם אנו ממשיכים לדון בנוגע לערכם של סטנדרטים, אחריותיות ומשטר הבחינות. הוא מבקש לסגת מהתיאטרון הפוליטי בקוראו לשקול את האופן שבו בתי ספר משתנים על בסיס יומי כשמורים עמלים לשיפור הקורסים שלהם משיעור לשיעור. אף ששינויים אלה לא בהכרח יזכו לכותרות חדשותיות או יסייעו לנצח בבחירות, אלה הם השינויים שלדעת מחבר הספר נשארו עקביים במשך כל העשורים האלה ושטרם הגיעו לכדי מיצוי.
חשוב לדעת כיצד הזיכרונות, היסטוריית המדיניות וההבחנות של המחבר מתקשרים לאירועים עכשוויים כמו מלחמות במזרח התיכון, תפנית גלובלית בלימוד ההיסטוריה האמריקנית, משבר כלכלי עולמי, עליית זכויות הלהט"ב ועוד. אף אחת מההתפתחויות האחרונות הללו אינה מוצאת את דרכה למחקר של המחבר אודות אז ועכשיו. אף על פי כן, המעוניינים בהסבר אישי, היסטורי ומעודכן מדיניות של היסטוריית החינוך יעשו טוב אם יתחילו עם אוצר בלום זה של תובנות.