להיות מורה חדש

אור סופר , " להיות מורה חדש" , הד החינוך, אפריל 2013 , גיליון מס' 05, עמודים 108-11 .

פרופ' יזהר אופלטקה: "מורה חדש קופץ ראש לבריכה בלי לדעת מה יש או מה אין בה". ד"ר דיצה משכית: "לא סתם הספרות המקצועית מדברת על חוויות של טביעה בים, נפילה מצוק, קריסה"

יזהר אופלטקה זוכר היטב את חוויית ההוראה הראשונה שלו: "הייתי בן 23. בדיוק סיימתי את לימודי התואר ראשון. נתנו לי ללמד שיעור ערבית לכיתה י' במגמת מדעי החברה. אני זוכר את עצמי עומד מול הכיתה ואומר לעצמי: 'ומה עכשיו?'. ידעתי שאני צריך להגיד: 'שקט ילדים. המורה כאן!', אז אמרתי, אבל לא בטון הנכון. ידעתי מה אני רוצה ללמד אבל לא ידעתי איך. לא ידעתי לעמוד מול כיתה והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא 'למה שהם יקשיבו לי?'".

עשרות שנים חלפו מאז. יזהר אופלטקה הוא כבר פרופסור מן המניין בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. חוויותיו כמורה צעיר עיצבו במידה רבה את הקריירה האקדמית שלו. הוא עוסק כיום בחקר החיים המקצועיים של מורים ומנהלים. הוא כתב על תקופות שונות של מורים בהוראה ושל מנהלים בניהול – מהשנה הראשונה עד הפרישה. הוא עזב את ההוראה בפועל לאחר שנים אחדות, אך ממשיך לעסוק בה באופן מחקרי. מצבם של המורים החדשים מעסיק אותו מאוד.

"אני נוהג לפרק את המונח 'מורה חדש' לשניים" הוא אומר. "המילה 'מורה' היא כינוי לאדם שעוסק במקצוע שהוא לא מדע ולא אמנות. אדם אחד יכול ללמוד עשר שנים איך להיות מורה ולא לדעת איך להיות מורה, ואדם אחר יכול להיות מורה מצוין מבלי שלמד זאת כלל. המילה 'חדש' מתייחסת לאדם שנכנס למערכת שהוא לא מכיר – לבית ספר שיש בו תרבות ארגונית, כללים, מורים ותיקים וכמובן תלמידים, שכולם זרים לו. חשוב לזכור שבעוד שהוא בחר להיות מורה, התלמידים לא בחרו להיות תלמידים. המצב הלא סימטרי הזה מכתיב את מה שקורה בכיתה.

"מצד אחד, מהרגע שמורה חדש נכנס למערכת, המערכת רואה בו מורה לכל דבר; ומצד שני, הוא הולך לעסוק במקצוע שבו כלום לא בטוח, וכל מה שהוא יכול לאחוז בו הוא מערך השיעור שלו. הוא לא יודע איך התלמידים יגיבו, הוא לא יודע איך הוא עצמו יגיב. הוא לא יודע, למשל, איך הוא יגיב על שאלה שהוא לא יודע את התשובה עליה או על הערה מעליבה. הוא לא יודע מה ישיב למנהל ולא מה המורים מצפים ממנו. הוא גם לא יודע איך להתמודד עם הורה תקיף באספת הורים. כל דבר שיעשה בשנה הראשונה הוא תוצר של חוש פנימי שאותו אי אפשר ללמוד ואי אפשר ללמד".

לא מפתחים את "החוש הפנימי" הזה בהכשרת מורים?

"מנסים. עושים קצת סימולציות. מנסים ללמד משהו על ניהול כיתה, אבל אם אני אדם קצת מופנם וקצת חסר ביטחון, שום קורס בניהול כיתה לא יעזור לי. הספרות המקצועית עמדה על כך שמורה חדש המגיע לבית ספר חש בהלם מציאות. מורים חדשים לרוב מגיעים לבית ספר עם המון כוונות טובות ועם אידאלים גדולים – 'באתי לכאן כדי לשנות את העולם' – אבל מהר מאוד המציאות הבית ספרית הקשה מוטחת בפניהם. הם מגלים פתאום שאין הד לכוונות הטובות שלהם ואין בסיס לאידאלים שלהם. הם מבינים שבית ספר הוא ארגון מטורף וההספקים השונים שהוא דורש מהם בלתי אפשריים. הם מבינים שהם נמדדים על כל צעד ושעל. והם גם מבינים, בבתי ספר רבים, שאין להם תמיכה וכי הם עזובים לנפשם. נכון, משרד החינוך מספק כיום למורה חדש מורה תומך שאמור ללוות אותו, אבל לעתים קרובות המורה התומך לא הוכשר לתת תמיכה והוא אינו עוזר הרבה. זה בקיצור הסיפור של המורה החדש. הוא קופץ ראש לבריכה בלי לדעת מה יש או מה אין בה".

תנאי פתיחה קשים

"מבחינה פורמלית, שלב הכניסה למקצוע ההוראה בישראל אורך שלוש שנים", מסבירה ד"ר דיצה משכית, אחת מעורכות הספר "להיות מורה: בנתיב הכניסה להוראה" (מכון מופ"ת, 2011). "השנה הראשונה היא שנת התמחות, ובמשך השנתיים הבאות המורה הוא על תקן מורה מתחיל. בשנת ההתמחות המורה חייב לעבוד לפחות שליש משרה בהוראה ולהשתתף בסדנת סטאז', שבה הוא נפגש פעם בשבוע עם מורה חונך כדי לדון בכל מיני בעיות וסוגיות. בסוף השנה מתקבלת החלטה אם המורה ראוי לקבל רישיון הוראה; אם כן – בשנה השנייה הוא נכנס למערכת במעמד מורה מתחיל. בסוף השנה הזאת הוא אמור לקבל קביעות. גם בשנה השנייה הוא זוכה לתמיכה, הפעם לא ממורה חונך אלא ממורה מלווה. בשנה השלישית התמיכה מצטמצמת".

ד"ר משכית היא ראש ועדת המחקר במכללת גורדון. המחקרים האחרונים שלה עוסקים במורים מתחילים.

מדוע מורים מתחילים כל כך מעניינים אותך?

"אני באמת חושבת שהוראה זה יותר ממקצוע, זה ייעוד. להוראה יש כוח עצום; מורה יכול להרים ילד וגם להוריד אותו. אבל תנאי העבודה של המורים, בעיקר של המורים המתחילים, אינם מאפשרים למצות את הפוטנציאל החיובי העצום של המקצוע. כשהייתי מדריכה פדגוגית ראיתי שהסטודנטים הטובים ביותר שלי הם הראשונים לעזוב את ההוראה, וזה פשוט הרג אותי. ליוויתי אותם במשך שנה שלמה, נפגשתי אתם שני ערבים בשבוע, ישבנו עד השעות הקטנות של הלילה, הם נכנסו לבית הספר עם תשוקה גדולה ללמד – ופרשו; לא החזיקו מעמד. את מבינה למה אני מתעסקת בזה?"

מדוע מורים מתחילים פורשים? ומדוע סטודנטים להוראה פורשים עוד לפני שהתחילו לעבוד בהוראה?

"בניגוד למה שרבים חושבים, לימודי ההכשרה להוראה תובעניים מאוד. אלה לימודים קשים מבחינה קוגניטיבית וגם אמוציונלית. שנית, מורים חדשים מקבלים לעתים קרובות הרבה מדי כיתות, ולעתים את הכיתות הקשות. מורה חדש שנכנס לבית הספר ויש לו שש כיתות, ובכל כיתה ארבעים תלמידים, עלול להרגיש שזה פשוט יותר מדי. פתאום, בלי הכנה מוקדמת, הוא צריך להכין מערכי שיעור, להגיש דוחות, להיות נחמד למנהלת, למורים, להורים, לתלמידים, וכל זה ללא עזרה מספקת... זה יכול לשבור גם את המורים הנחושים ביותר. נוסף לכך, בשלב הזה המורים הצעירים והמורות הצעירות חושבים על הקמת משפחה, והתובענות של המקצוע החדש מפריעה להם. לא סתם הספרות המקצועית מדברת על חוויות של טביעה בים, נפילה מצוק, קריסה.

"אני כותבת כעת מחקר יחד עם פרופ' תמר אריאב על ציפיות של מתמחים להוראה. עם מערך ציפיות כזה אין פלא שהם 'טובעים', 'נופלים' ו'קורסים'. עם זאת, ציפיות גבוהות הן בילט־אין במקצוע ההוראה; אתה לא יכול ללכת להוראה ללא ציפיות – לחנך, לעצב, להשפיע, לתקן עולם. וכאשר בעלי הציפיות נשברים ופורשים, נותרים ה'שרדנים'. אנחנו לא זקוקים ל'שרדנים' שאין להם לאן ללכת, אלא למחנכים בנשמתם ובכישוריהם".

זהות חדשה והישרדות

הנתונים עגומים: מחצית המורים נוטשים את ההוראה בחמש השנים הראשונות. כשאני מתפלאת "למה הם נוטשים?", פרופ' אופלטקה צוחק: "אחד החוקרים הגדולים בתחום, מייקל יוברמן עליו השלום, שאל: 'איך בכלל מורים חדשים שורדים לאור מה שעובר עליהם?'. את מתפלאת על הנוטשים בעוד שצריך להתפלא על הנותרים".

"המחקר כיום", הוא ממשיך, "מצביע על שלבים לאורך חיי העבודה של המורה. המורה עובר תהליך של אימוץ זהות חדשה – ממצב של תלמיד לשעבר למצב של אדם המנהל את עצמו ולמצב של אדם שאמור להנהיג אחרים. כאשר אנחנו שומעים שיחה של מורות, אנחנו מזהים בדרך כלל שהן מורות; הן אימצו את הקודים של המקצוע – בצורת הדיבור ובתוכנו.

"השלב הראשון בחייו המקצועיים של מורה נקרא 'הישרדות', והוא נמשך על פני השנה הראשונה. זו שנה עמוסת קשיים, אי־ודאות וביטחון עצמי מעורער, אבל יש אתגר. האתגר הוא להיות מורה. מורה מתחיל שאומר 'אני מורה!' אומר זאת בהתרגשות של צעיר הזוכר שהיה עד לא מכבר תלמיד. לא מזמן הוא ישב בכיתה – בבית הספר ובאוניברסיטה – והנה עכשיו הוא עומד מול כיתה ומנהיג אותה. מורה בשנה הראשונה צריך לעבור אותה – מאחד בספטמבר ועד שלושים ביוני – והוא לא יודע כלום. הוא צריך לשרוד ממטלה למטלה. אם הוא שרד, הוא יודע שהוא מוכן להתפתחות המקצועית שממתינה לו. אם אדם הצליח לסגור שנה, זה לא אומר עדיין שהוא מורה טוב, אבל הוא על מסלול המראה. התהליך דומה לגיבוש זהות הורית. כמו שעם הילד הראשון ההורים החדשים לא יודעים כלום, אובדי עצות – איך מחזיקים, מאכילים, מנקים אותו... ועם הילד השני הכול נעשה קל יותר, כך המורה. בשלב השני, בשנה השנייה, הכול הרבה יותר קל. כאן מתחיל הזינוק שלו – הוא מלטש מיומנויות ומגבש את זהותו המקצועית. בשלב הבא, השלישי, הוא כבר באמצע הקריירה המקצועית שלו. אני יכול לתת דוגמה אישית?"

בוודאי.

"שנה אחרי שנכנסתי להוראה נתנו לי להיות מחנך כיתה י'. ב־15 בספטמבר הייתה לי אספת הורים ראשונה. גרתי אז עם ההורים שלי, ואני זוכר שפשוט לא ישנתי כל הלילה מרוב לחץ. מה אומר להורים של התלמידים? איך אציג את עצמי? איך הם יקבלו אותי? אני אמור להציג להם אדם סמכותי היודע לאן הוא רוצה לקחת את הילדים שלהם, בעוד שאני בכלל לא יודע. ואיך אדע? רק הרגע בקעתי מהביצה. והם אנשים מבוגרים, משכילים, תקיפים... ואלה הילדים שלהם... אחרי לילה לבן ויום הוראה מתוח ועוד ערב מתוח, הגעתי לכיתה וסידרתי אותה יפה. ההורים נכנסו לאטם ובירכו 'ערב טוב'. אמרתי כמה דברים ועניתי על שאלות. על שאלות רבות עניתי 'אני לא יודע, אשאל את המנהל', ורציתי למות מבושה. למחרת חיכיתי בלחץ לשמוע מהתלמידים מה ההורים אמרו על המורה החדש".

מה אמרו?
"הם אמרו שהם לא ידעו שהמורה כל כך צעיר, אבל שהוא נראה ממש ממש בסדר. באותו רגע הבנתי שעברתי את טבילת האש הראשונה שלי".

היית בודד.
"זה מה שבאתי לומר. רופא מתחיל או טכנאי מתחיל מתלווה לבעל מקצוע מנוסה. המורה לבד – לבד עם התלמידים, לבד עם ההורים, לבד עם המנהל, לבד עם עצמו".

גם היום הוא לבד כמו פעם?
"אולי קצת פחות. יש יותר למידת עמיתים, ומדי פעם בא מורה ותיק להסתכל עליו ולדבר אתו, אבל עדיין בסופו של דבר הוא עומד בחזית לבד. אני קורא לזה חזית כי אנחנו יודעים אילו בעיות משמעת יש היום. למרצה באוניברסיטה אין בעיות משמעת וגם לא הורים על הראש. הוא גם אינו צריך לחנך; הסטודנטים אמורים להיות מחונכים. המורה בבית הספר הוא חלקית גם הורה, ובדרך כלל יש למורה החדש גם ילדים משלו. וגם אין קריטריונים ל'מורה טוב'. מזהים בקלות יחסית את המורים הטובים ביותר ואת המורים הגרועים ביותר, אבל את תשעים האחוז שבאמצע לא יודעים לזהות. המורים אינם יודעים לזהות את עצמם. את מי הם ישאלו – את המנהל, מורים אחרים? זה כרוך בחשיפה, בהסתכנות. אז המורה החדש משחק פינג־פונג – שולח משהו וזה חוזר אליו; לומד מתוך ניסוי וטעייה".

לפי הנתונים, חלק גדול מהמורים לא עוברים את שלב ההישרדות הראשון.
"נכון. ולעתים קרובות משום שהמנהלים מצפים מהמורים בשנתם הראשונה להיות מורים מנוסים. הם לא נותנים להם תנאים להתפתח. מורים אינם יכולים לבטא את הפוטנציאל הפדגוגי שלהם בשנה הראשונה או השנייה. הם עסוקים בהישרדות או בלמידה של יסודות המקצוע. הרבה פעמים מורים אומרים: 'מה יהיה אם אני לא אתחיל טוב?'. ואני אומר להם: 'בטוח שלא תתחיל טוב כי אתה מתחיל. בשנה השנייה תלמד מהטעויות ותשתפר'. מורים שאינם לומדים מהטעויות ובכל תחילת שנה הם עדיין מורים מתחילים לא ישרדו. הם יעזבו את המערכת, וטוב שכך".