להיות כותב או להיות אקדמאי: מטרות סותרות
Elbow, P. (1995). Being a writer vs. being an academic: A Conflict in goals. College Composition and Communication,46(1), 72-83
לקריאה נוספת
קריאה לשם כתיבה: ניתוח-על של השפעת התערבויות בקריאה על כתיבה
זהותם של כותבים-חוקרים באקדמיה
שימוש בבלוגים ובמדיה החדשה בפרקטיקה האקדמית: תפקידים פוטנציאליים במחקר, בהוראה ובלמידה
האם יש קונפליקט בין תפקיד האדם הכותב לבין תפקיד האקדמאי? לדעת כותב המאמר, פיטר אלבוו, פרופסור לאנגלית ומורה מנוסה לכתיבה, אכן מתקיים עימות בין שני תפקידים אלה. במאמר הוא מבקש להראות כיצד עימות זה בא לידי ביטוי בכיתת כתיבה של סטודנטים בשנתם האקדמית הראשונה. אמנם שאלת היחסים בין שני התפקידים הללו היא שאלה רחבה מאד בעלת היבטים רבים, החורגת מעבר למסגרת קורס בכתיבה, אך הכותב יסתפק בהשגת מטרה צנועה: שהסטודנטים יחושו בנוח בשני התפקידים הללו גם יחד. לשם כך הוא פורש שמונה קונפליקטים מרכזיים המתקיימים לטענתו בין תפקיד הכותב לבין תפקיד האקדמאי, שניהם תפקידים המיוחסים לסטודנט.
חשוב להדגיש שמדובר בתפקידים, ולא במקצועות, וזאת כיוון שאין בדעתו של הכותב להביא סטודנטים בשנת לימודיהם הראשונה להתחייב לחיים שלמים המוקדשים לכתיבה, ואך לא להתחייבות לכתיבת דוקטורט. ובכל זאת, הוא מצהיר כי היה שמח לו הם היו מסיימים את השנה הראשונה כשהם מסוגלים לומר משפטים כגון: "אני מרגיש שאני אדם כותב". "אני מוצא סיפוק כאשר אני מגלה משמעויות באמצעות הכתיבה, כאשר אני מבין מה אני חושב ומה אני מרגיש על ידי כתיבת המילים", "אני פונה לכתיבה באופן טבעי כאשר אני מוטרד", "כתיבה היא חלק חשוב של חיי". באותה מידה היה הכותב שמח לשמוע את הסטודנטים מתבטאים כך על זהותם כאקדמאים: " אני מרגיש שאני איש אקדמיה, הפעילויות האקדמיות עוזרות לי לפענח שאלות חשובות והן מרכזיות לי ולמי שאני".
ייתכן שאלה מטרות קשות להשגה, אבל האם מדובר במטרות בלתי אפשרויות להשגה? במטרות סותרות? כדי להעמיק בכך יש לשאול: מהן נקודות הקונפליקט העיקריות העולות במהלך שיעורי הכתיבה ואפילו בעת הכנתם?
שני הקונפליקטים הראשונים, זאת חשוב לציין, למעשה רק נדמים ככאלה ממבט ראשון. בחינה מעמיקה יותר שלהם, מוכיחה שאינם בהכרח מתנגשים. שש נקודות העימות הנוספות נראות כבלתי ניתנות ליישוב. במצב זה נדרשים המורים לכתיבה להכריע. מחבר המאמר מסביר לאיזה צד הוא מכריע: לצד הכותב או לצד האקדמאי.
- נדמה שקיים עימות בין מה שנדמה למרצה שהסטודנטים צריכים לקרוא, כלומר, טקסטים חשובים מבחינה תרבותית או ספרותית או טקסטים שפורסמו בהוצאות חשובות, לבין טקסטים שעשויים לתת להם את ההרגשה והחוויה שהם אנשים כותבים, כלומר הטקסטים שלהם עצמם. בקורסים שהוא עצמו מעביר, הכותב בחר בדרך השנייה: הטקסטים של הסטודנטים מפורסמים בכתב עת כיתתי שיוצא לאור כמה פעמים במהלך הסמסטר. כך הסטודנטים מתחילים לראות בעצמם חברים בקהילת כותבים של ממש. לכאורה נראה שקריאת טקסטים של סטודנטים אינה עולה בקנה אחד עם קריאת טקסטים קנוניים, או עם התפקיד האקדמי, אך למעשה אקדמאיים וכותבים כאחד צריכים לקרוא גם טקסטים של עמיתים וגם טקסטים שהוכרו כמרכזיים לדיסציפלינה, ובמובן זה העימות אינו כה חריף.
- נדמה שקיים עימות לא רק לגבי מה יש לקרוא, אלא גם לגבי השאלה איך יש לקרוא. בכל מקרה, הן כאקדמאים והן ככותבים, אין להתייחס לטקסטים כאל מודל לחיקוי, כאל פריט מוזיאלי או כאל טקסטים קדושים. יש להתייחס לכל הטקסטים, ולא משנה עד כמה חשובים הם, כאילו היו טקסטים של עמיתים, כאילו היו בני שיח. במובן זה, המרצה לא "מלמד" את הטקסטים הללו, במובן הפשוט של המילה, אלא דואג שהם יהיו בסביבת הסטודנטים, שיהיו חלק מהם, שיוכלו לדבר עליהם, איתם, להתווכח איתם, שיוכלו לכתוב מתוכם. במילים אחרות, הן כאנשי אקדמיה והם ככותבים עלינו להשתמש בטקסטים ולא לשרת אותם.
- קונפליקט אמיתי קשור לשאלה כמה לקרוא. כותב המאמר אמור כי אנשי אקדמיה קוראים הרבה, אבל הוא עצמו, לא עסוק בקריאה מרובה. הוא מקדיש זמן רב הרבה יותר לכתיבה. וכך גם בשיעור עצמו, בכיתה, זמן רב מוקדש לכתיבה, לא רק כדי לכבד את מעשה הכתיבה אלא גם כדי לאמן את הסטודנטים באופן מעשי. אפשר אולי להתחכם ולהגיד שכתיבה היא קריאה, כי הרי לצרכי הכתיבה יש לקרוא לא מעט, כך שלכאורה הכתיבה משרתת שתי מטרות גם יחד, אך למעשה יש להכריע. בקורס שלו עצמו, הכותב אומר שהכתיבה מודגשת יותר מאשר הקריאה, ולא כיוון שהוא חושב כי הכתיבה חשובה יותר מהקריאה, אלא פשוט כיוון שהוא מכיר בכך שכל הקורסים האחרים מעדיפים את הקריאה על פני הכתיבה. קורס אחד, קורס הכתיבה, אמור לעסוק, באופן ממשי, פרקטי, בכתיבה.
- אבל הקונפליקט בין קריאה וכתיבה אינו קונפליקט שנובע רק מהעובדה שאין מספיק זמן להקדיש לשתיהן. יש קונפליקט אינהרנטי בין כתיבה וקריאה שלא ניתן לישבו דרך חלוקת זמן נבונה. למעשה, אקדמאים מזהים עצמם עם האינטרסים של הקריאה, ולעתים הם מזדהים כנגד כתיבה. בין כותבים וקוראים יש תחרות על השליטה בטקסט: קוראים נוטים לטעון שכוונתו של המחבר איננה מרכזית, וכך להשיג שליטה בטקסט, דרך פרשנותם, עד לביטול מוחלט של חשיבות הכותב, עד ל"מות המחבר". כותבים, לעומתם, מבקשים שהקוראים יחפשו, יבקשו את כוונתם, דווקא כיוון שלא תמיד הם מצליחים לבטא אותה באופן שלם. מעבר לכך, הכותבים מעוניינים להישאר חיים, הן מטאפורית והן כלכלית. הם רוצים שליטה מסוימת על הטקסט שיצא תחת ידיהם, והם מתוסכלים כאשר הקורא לא הצליח להבין כלל את כוונתם, גם אם הוא נשען על תיאוריות לפיהן הקורא אמור להבנות בעצמו את המשמעות. בסיכומו של דבר שני הצדדים, כותבים וקוראים, חושבים שהם חשובים יותר. קוראים מניחים שהכותבים כותבים בשבילם, או אפילו עליהם. הכותבים, לעומת זאת, כמו הורים, צריכים לפעמים לא לחשוב על הקוראים, לשכוח אותם, ולהתרכז בעצמם, וכמו הורים הם חייבים גם להכיר בעובדה שבסופו של דבר, האינטרס של הילד, של הקורא, קודם להכל. הורים וכותבים טובים יודעים שהם עושים עבודה טובה, שהם משרתים את צרכי הקוראים (הילדים) כאשר הם לוקחים קצת זמן גם לעצמם.
- עימות נוסף קשור למידת היכולת להביע את הידע באמצעות כתיבה. כותבים נוהגים לומר שהם יודעים יותר ממה שהם מסוגלים להביע. תשומת לב לכל אותם דברים שקשה למסור במילים, נמצאת בלב אתגר הכתיבה. בקרב אנשי אקדמיה, לעומת זאת, מקובלת ההנחה לפיה "אם אתה לא יודע לומר את זה, אתה לא יודע את זה". במהלך קורס הכתיבה, כותב המאמר מתוודה שהוא תומך ב"מאבקם" של הכותבים בקוראים. הוא רוצה שהם ידאגו לעצמם יותר מאשר לקוראיהם, ובמקביל, עליהם כמובן לטרוח על הטקסטים שלהם כדי שיהיו גם מובנים. בהקשר זה, נקודה פדגוגית אחת חשובה במיוחד לציון: כותבים בדרך כלל מבינים, ואילו קוראים, מורים ואקדמאים בדרך כלל לא מבינים. כמורה לכתיבה, כותב המאמר תמיד מניח שהסטודנטים שלו, הכותבים, יודעים יותר ממה שהצליחו להעביר במילים. כותבים צריכים ורוצים להיות מובנים. הצבעה על אי הבנות, היא אמנם משמעותית, אבל יותר מכך חשובה ההבנה והכבוד שהמורה מעניק לסטודנט הכותב מתוך ההנחה שהוא יודע יותר ממה שכתב.
- עימות נוסף בין תפקיד הקורא ותפקיד הכותב קשור לגישה לשפה. איזו גישה לשפה על המורה לכתיבה להנחיל לתלמידיו בשנתם הראשונה באקדמיה? אם הוא מכשיר אנשי אקדמיה, הרי שעליהם להתייחס לשפה בחשד, בחוסר אמון. עליהם לדעת שהשפה אינה ניטרלית או שקופה. אך אם מטרתו היא לגרום לסטודנטים לראות בעצמם כותבים עליו לעזור להם לבטוח בשפה, או לפחות לבטוח בה בזמן תהליך הכתיבה, עד לשלב התיקונים. מניסיונו ככותב וכמורה מצהיר מחבר המאמר שדברים נפלאים קורים כאשר אנשי אקדמיה מלמדים את עצמם לשכוח את החשד, לא לראות את הבעיות שבשפה, לחשוב עליה כאילו היתה חלון בהיר לחוויה של הכותב.
- נושא חשוב במיוחד: כמורה, או מרצה, כיצד ללמד את הסטודנטים למקם את עצמם בעולמם של כותבים אחרים? אם המורה רוצה שהסטודנטים יפנימו את תפקידם כאקדמאים, הרי שעליו ללמד אותם למקם את עצמם בקונטקסט של כותבים חשובים אחרים שדנו בנושא, כלומר עליו ללמד אותם לראות בכתיבה פעולה של מציאת מקום ו/או הכרה במקומם במסגרת שיח ארוך בין מלומדים. זה מה שאקדמאים עושים: הם נמצאים בדיון לא רק עם עמיתיהם החיים אלא גם אם כותבים שכבר הלכו לעולמם או כאלה שלא נולדו מעולם. אבל האמת היא שבמסגרת קורס הכתיבה, אין לדעת מחבר המאמר, לייחס למה שנכתב בנושא על ידי אחרים חשיבות מרובה כל כך. אולי אפילו להיפך. עדיף לעודד את הכותבים להתעלם, להעמיד פנים כאילו דבר לא נכתב על הנושא מעולם. אין הכוונה להעדפה מוחלטת של כתיבה מונולוגית, על פני כתיבה דיאלוגית. כותב המאמר מבקש מהסטודנטים שלו לכתוב גם לעצמם וגם לחבריהם. הטקסטים של הסטודנטים הם חלק משיח עמיתים, וככאלה הם מתפרסמים גם בכתב העת הכיתתי, אך בה בעת חשוב שהכותבים ירגישו יחידים. למעשה, גם אקדמאים וגם כותבים אמורים להיות עסוקים בשיח מונולוגי ודיאלוגי גם יחד. השאלה היא, אם כן, האם על הסטודנטים ללמוד לדבר לקולות אחרים או לא. יותר מזה, האם עליהם לראות בעצמם מרכזיים ולהסתכן בשחצנות, או לגלות ענווה אישית וספק אינטלקטואלי גם בעצמם? הכותב עצמו מעדיף את הסיכון הראשון. הוא מעדיף לגדל כותבים שמאמינים בעצמם על פני סטודנטים שמעיזים רק לסכם את דבריהם של אחרים. לטענתו, הקושי הגדול של סטודנטים מתחילים הוא להכיר בערך עצמם. חשיבות עצמית, אינה אחד ה"חטאים" הנפוצים של סטודנטים מתחילים, ולכן ת]קיד המורה הוא דווקא לעודד אותם לביטוי עצמי. ואם, בכל זאת, נתקל בעבודה של סטודנט גאה מדי, הרי שתיקון על ידי הערה בדרך כלל ישיג את המטרה.
- נקודת העימות האחרונה בין תפקיד הכותב לבין תפקיד האקדמאי קשורה לסאבטקסט של הכתיבה ושל הטקסט. כסטודנט הכותב למרצה, כלומר כמי שמוכשר לתפקידו כאקדמאי, הסטודנט מניח באופן גלוי או סמוי כי קהל היעד של הטקסט שלו יודע יותר ממנו. שאלה סמויה הקיימת בכל טקסט שכותב סטודנט למרצה היא: "האם כך נכון? האם זה בסדר?" לעומת זאת, טקסט של אדם כותב, שלא רואה את עצמו רק כסטודנט, תכיל הנחה סמויה אחרת: "הקשב לי. יש לי דבר מה לומר לך." וכל, אם המרצה מניח שבכל מקרה הסטודנט המתחיל לא יכול לחדש לו, הרי שהוא חותר תחת התפתחותו של הסטודנט ככותב, והופך את תהליך הכתיבה לתהליך של בחינה. האקדמאי, גם כאשר הוא כותב לעמיתיו, ולא למי שסמכותו גדולה משלו, וגם אם הוא נסמך על עובדות, ממצאים וכולי, עדיין הוא כותב לקהל מדומיין שאמור לקבוע האם דבריו נכונים או לא, האם יתקבלו או לא. זה לא קשור לאישיותו של האקדמאי אלא למבנה האקדמיה. כמורה לכתיבה, כותב המאמר היה מעדיף סטודנטים שאומרים: "הקשב לי" ולא "האם תקבל את דבריי?"
מסקנה
מאחורי מאמר זה מסתתר, כאמור, דיון רחב היקף הרבה יותר. האם מעבר למסגרת של קורס בכתיבה בשנה האקדמית הראשונה קיים קונפליקט מובנה בין תפקיד האקדמאי לבין תפקיד הכותב? טענתו של פרופ' אלבוו היא שאכן זהו המצב, ולעת עתה יש קונפליקט בין שני תפקידים אלה. אך אם נשכיל להגדיר טוב יותר את שני התפקידים, נוכל אולי ליישב כמה מהסתירות או לפחות לראות לא לראות בהן סתירות מחוייבות המציאות.
את תפקיד האקדמאי אנחנו רואים כיום באופן מצומצם מדי, כתפקיד שנעדרים ממנו רבים מהמאפיינים (החיוביים) של מה שכונה במאמר זה "האדם הכותב". במילים אחרות, אם אקדמאים היו קצת יותר כמו הכותבים – לו היו כותבים יותר, לו הם היו נהנים יותר מכתיבה - הרי שעולם האקדמיה היה ודאי מרוויח. מצד שני אפשר כמובן לטעון שלו הכותבים היו קצת יותר כמו האקדמאים, ודאי עולם הכתיבה היה יוצא נשכר. בכל מקרה, ייתכן שרביזיה בהגדרת התפקידים הללו תוכל לרכך מעט את הקונפליקט ביניהם.